סיבוב בספרייה למוסיקה שתכננה נילי פורטוגלי בבית אריאלה

יש כמה מקומות יוצאי דופן בבית אריאלה: חדר העבודה של אחד העם, אוסף התמונות, ארכיון התאטרון וגם החצר הפנימית. יוצאת דופן היא הספרייה למוסיקה שהוקמה בשטח ששימש עד 1991 למחסן והפך הודות לתרומת משפחת גיטר לאחד המקומות הנעימים והמבוקשים בספרייה.

עיצבה את הספרייה האדריכלית נילי פורטוגלי, מי שהצליחה לגבש את השפה העיצובית המובהקת והמורכבת ביותר באדריכלות הישראלית. למרות שהיא מתכננת כבר מסוף שנות ה-70, רק מעטים מעבודותיה נבנו, ולכן כל עבודה שיצרה, גם אם לא הושלמה לפי שביעות רצונה, ראויה לסיבוב. למרות השינויים שחלו בספרייה למוסיקה ב-27 השנים האחרונות, היא הצליחה לשמור על מהותה המקורית.

ועל כך ברשימה זו.

.

דרור לנפש, פת לדל

.

ספריית בית אריאלה

.

הכניסה לספרייה

.

כינורות על הזכוכית בדלת הכניסה

.

לוח מוזהב ומדבקה בכניסה מול המזוזה

.

חדר כניסה עם דלפק השאלה: במקור הורכבה התקרה מבדים שיצרו דימוי של גלים, אך בגלל עצלנות בתחזוקה הם הוסרו והוחלפו בתקרה אקוסטית סטנדרטית

.

הצבעים השולטים בספריית המוסיקה, בשונה משאר חלקי הבניין הם אדום (בשטיח) וחום בהיר (בריהוט ובכל שאר פרטי הנגרות המכסים את הקירות)

.

1991: הצבת הריהוט לפני האכלוס (מקור: נילי פורטוגלי)

.

גם את הריהוט עיצבה האדריכלית, כמו גם את כל הפרטים הקטנים האחרים

.

בחדר הכניסה יש גם ארונות ספרים העוסקים במוסיקה המתאפיינים בדלתות מתקפלות

.

ספרים

.

דיסקים וחוברות

.

1991: בדים דמויי גלים סוגרים על חדר הכניסה (מקור: נילי פורטוגלי)

.

המעבר מחדר הכניסה אל חדר העיון ותצוגת הדיסקים הוא דרך פתח מקושת ועמוק

.

בקצה של ספריית ההשאלה שלאחרונה חוותה חידוש מרשים, מסתתרת דלת מעוגלת שמובילה אל עולם אחר בבניין. הספרייה למוסיקה מציעה סביבת עיון שונה והיא גם מעוצבת באופן אחר. 14 שנה לאחר חנוכת ספריית בית אריאלה שתכננו האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן עם מעצבת הפנים דורה גד, ב-1991 נפתחה בה הספרייה למוסיקה שעיצבה פורטוגלי והיתה לספרייה הציבורית הראשונה למוסיקה בישראל.

פורטוגלי יישמה כאן את גישתה התכנונית כפי שהיא רגילה, ללא התייחסות לשפה האדריכלית הקיימת של הבניין, כך שהספרייה מנותקת בהיבט העיצובי מסביבתה, אך עדיין, קיימת בה הקפדה על קשרי עין בין פתחי החלונות שנקבעו בין הספרייה ובין הסביבה המקיפה אותה, ובראשן פתח החלון הרחב המצוי לכל אורך חדר האזנה ומשקיף אל החצר הפנימית. "מטרתה של האדריכלות היא בראש ובראשונה ליצור סביבה אנושית עבור בני האדם", כתבה פורטוגלי בספרה "תפיסה הוליסטית באדריכלות" (עם עובד, 2011). "אף על פי כן החברה המודרנית איבדה את הערך המרכזי, שהוא האדם, ויצרה סביבה שיש בה תחושה של ניכור בין האדם וסביבתו". לעומת זאת גיבשה פורטוגלי גישה אחרת "הוליסטית אורגנית" כהגדרתה. "אינני מתייחסת אל פרטי הבניין כאל אוסף של אלמנטים מועצבים אלא כאל חלק מבני שנגזר משפה היררכית אחת".

שלושה חדרים מרכיבים את הספרייה למוסיקה המתפרסת על פני כ-150 מ"ר: (1) חדר כניסה עם דלפק השאלה, (2) חדר עיון ותצוגת דיסקים המתנשא לגובה כפול ולכן חלקו העליון מנוצל לגלריה בה הוצבו ארונות ספרים בתחום המוסיקה. (3) החדר השלישי הוא חדר האזנה וצפייה שהוסב לאחד המקומות המבוקשים בעיר. הוא נקרא היום "אי בעיר" – יוזמה של מחלקת הספריות באגף התרבות בעיריית תל אביב. זהו מתחם עבודה שקט, המיועד ליוצרים העוסקים בתחומי כתיבה שונים ופתוח חינם בין השעות 10 בבוקר לשבע בערב. בעת הסיבוב נערך בחדר ערב לכבוד המשורר ישראל בר-כוכב, אירוע שכינס כמה עשרות משתתפים.

.

תכניות הספרייה (באדיבות נילי פורטוגלי)

.

.

נילי פורטוגלי: "כשתכננתי את הספרייה לא היתה אז בכלל ספרייה למוסיקה ציבורית. זו היתה פעם ראשונה שזה קרה ולכן נסעתי ללמוד את הנושא בספריות במינכן, שטוטגרט ואחר כך גם נסעתי ללינקולן סנטר, שם אפשר היה ללמוד על התפעול".

איך קבלת את העבודה לתכנן את הספרייה?

"ב-1988 סיימתי את המרכז יום לקשיש ברחוב רש"י שהיה פרויקט הדגל של קרן תל אביב, ואחרי זה קבלתי את הספרייה בעקבות תרומה שהתקבלה מבנו גיטר לזכר אשתו".

את בית אריאלה תכננו אדריכלים אחרים, האם דברת איתם לפני שניגשת לתכנון?

"אני לא יכולה לשחזר, בכל זאת עברו יותר מעשרים וחמש שנה מאז".

מה דעתך על בניין הספרייה?

"אני לא רוצה לדבר על בניינים של אחרים, אבל מה שעשיתי היה אנטיתזה לאווירה הנוקשה של הבטון בספרייה. זה גם לא משהו שעשיתי בתוך הספרייה ממש, אלא זה היה שטח למחסן".

אחד האלמנטים הבולטים בספרייה למוסיקה הוא השימוש בקשתות שמופיעות בעיקר בפתחים.

"הקשת היא מסוג הצורות שכריסטופר אלכסנדר היה אומר עליהם שיש צורות טובות ויש צורות רעות, וקשת היא צורה טובה. הקשת יוצרת חוויה רגשית נעימה. היא לא סגנונית אלא שער. שער יכול להיות לפעמים ישר ולפעמים בקשת ופה החלטתי בתחושה שמתאימה הקשת".

הרעיון של הגלריה הצרה והאינטימית היא הברקה שכמעט ולא מוצאים בספריות בישראל.

"ניסיתי ליצור מקסימום שימוש במינימום שטח שעמד לרשותי וגם המדרגות שעולות לגלריה הן כאלה שתופסות הכי פחות מקום. זו גלריה רק לארונות ספרים ולמעבר וההשראה באה לי מהספרייה ב'לינקולן אין' בלונדון, בה בקרתי כשלמדתי אדריכלות ב-AA. זו ספרייה אופיינית לספריות מהמאה ה-19 ויש בה אולם גדול ומסביב יש גלריה לספרים ולמעבר. היא נחרתה לי בזיכרון וכשבאתי לתכנן פה את הספרייה אז נזכרתי בה ומצאתי שהיא מתאימה".

את עיצבת גם את כל הרהיטים?

"בתפיסתי בכל פרויקט שעשיתי עד כה תכננתי הכל, לרבות צבע הפרחים בגינה. בספרייה למוסיקה עשיתי את הכל,את הכורסאות והשולחנות, עד הרמה של ידיות הדלתות. הכל. החדרים עצמם נוצרו על ידי רהיטים. במקום לעשות סתם קיר, עשיתי ארונות דו-צדדיים וכך ניצלתי את השטח הכל כך מצומצם שעמד לרשותי. את הכל ביצע נגר יקה מחולון, ברגר. אבל הוא כבר לא עובד יותר".

מה הערך של תכנון הריהוט באופן ייעודי לפרויקט?

"בבסיסה של התפיסה ההוליסטית, אותה אימצתי בכל עבודתי, הפרטים הם שמיצרים את השלם. הפרטים הם לא אורנמנטיקה לשמה ותוספות מתחום עיצוב פנים אלא הפרטים נגזרים משפה אחת שבה הבניין, החללים והפרטים מהווים מערכת המשכית ואורגנית אחת. אין גוף אדם בלי החלקים המרכיבים אותו. זה כמובן בניגוד לנוהל הקיים שאדריכל מתכנן בנין ואחר כך מוסיפים פרטים".

האם ההחלטה לעצב את כל הפרטים במיוחד לפרויקט לא מייקרת את עלותו?

"זה מוזיל את הפרויקט ולא מייקר, אבל צריך לדעת איך לתכנן. למשל במרכז למוסיקה בכיכר ביאליק תכננתי גופי תאורה מפח מחורר שצורתם תתאים לשפת הבניין. הלכתי לבית מלאכה, קנינו גליל פח מחורר וייצרתי מנורות. כל מנורה עלתה 250 שקלים. במרכז יום לקשיש ברחוב רש"י רכשתי גופי תאורה שמשתמשים בהם בלולים, צבעתי אותם בזהב והנה לך גופי תאורה נהדרים באפס כסף. אין בניין ציבורי שגופי התאורה היו כל כך זולים. פשוט צריך לדעת מה ואיפה".

מאז שסיימת את ביצוע העבודה ב-1991, מה השתנה בספרייה למוסיקה?

"בחדר הכניסה התקרה היתה בגובה של יותר מחמישה מטרים, אז עשיתי גלים של בדים לבנים שהיו פתרון אקוסטי וגם יצרו אווירה נעימה. בשלב מסוים הם אמרו שזה לא פרקטי כי צריך לכבס את הבדים וזה מסובך. אז הורידו את הבדים ושמו תקרה אקוסטית שטוחה. הלוואי והם יחזירו את הבד. בחדר העיון היה חלון גדול דרכו אפשר היה להסתכל לספריית העיון הסמוכה. כדי שתהיה שליטה על החלון, עשיתי גם תריסים ונציאנים מוזהבים. חלונות דומים היו גם בחדר האזנה ודרכם אפשר היה לשמור על קשר עין עם הספריות הצמודות. הם סגרו את החלונות עם קירות גבס לבנים".

לאיזו מטרה בעצם החלונות האלה היו טובים?

"ציבור שנכנס לבניין ציבורי, בשונה מבניין פרטי, אתה צריך לחשוף אותו ויזואלית לכל החדרים כדי שיגלו את כל המקומות בבניין. זה גם נותן תחושה יותר פתוחה. אבל ברגע שאתה אוטם פתחים, נוצר מצב שבו יש מקומות שאף אחד לא מכיר. החלון שהיה בין החדר האמצעי ובין ספריית העיון הגדולה אפשר לא רק למי שיושב בתוך הספרייה למוסיקה לחוש שהוא חלק מהספרייה הגדולה, אלא גם חשפה לאלה שישבו בספריית העיון את קיומה של הספרייה למוסיקה. היום אתה יכול להסתובב בספרייה ולא לדעת בכלל שיש את המקום הזה".

.

1991: בקיר הספרייה חלון גדול הפונה אל ספריית העיון עם תריס ונציאני מוזהב. מאז נאטם החלון בקיר גבס (מקור: נילי פורטוגלי)

.

וכך זה היום: חדר העיון מתגלה כאולם גבוה במיוחד, מוקף ארונות דיסקים ובמרכזו שולחן עיון הנשען על רגלים המזכירות את פתח הכניסה לספרייה ולחדר. הקיר ממול היה במקור מורכב מחלון ממנו ניתן היה להשקיף על ספריית העיון. תריסים ונציאנים מוזהבים שולבו בחזית הפתחים, אך לבסוף החליטה הנהלת הספרייה על ביטול החלון והקמת קיר גבס אטום עליו נתלו כמה תמונות סתמיות

.

.

כשאת מדברת על תחושת הפתיחות שהחלונות מייצרים, נזכרתי שבפעם הראשונה שנכנסתי לחדר העיון בספרייה למוסיקה, ולפני שהרמתי את הראש לראות שהאור מגיע ממנורות בתקרה, חשבתי לרגע שהאור מגיע מהשמיים. שיש סקיילייט שמחדיר קרני שמש.

"התקרה של בית אריאלה בחלק הזה היא תקרת בטון במשבצות של 60 על 60 ס"מ וללא חלונות. בתוך הריבועים האלה בתקרה עשיתי תאורה וכיסיתי בזכוכית עם עיטורים של אשכולות ענבים שהגדירו את הגבולות של הזכוכית. עשיתי את זה גם במרכז למוסיקה בכיכר ביאליק". 

מה עוד עשו שלא בהסכמתך בספרייה?

בחדר העיון יש שטיח קיר שהתחיל מזה שבנו גיטר החליט שהוא רוצה שעל הקיר תהיה עבודת אמנות והוא רצה שטיח. פניתי לאמנית ירושלמית והיא עשתה סקיצה בצבעי מים, משהו מדהים ואוורירי שתיאר מישהי מנגנת. אנשי קרן תל אביב הראו את ההצעה לגיטר והוא דחה אותה ופנה למרדכי ארדון. זה נורא. חשבתי שאני אמות. הם עשו את השטיח ותלו אותו שם".

בשיפוץ האחרון שהתרחש בבניין האם התערבו גם בספרייה למוסיקה?

"כן, אבל התייעצו איתי. שילבו מערכת ספרינקלרים וביקשתי שהם יותאמו לצבעים של הספרייה ויוצבו במקומות כאלה שלא יבלטו יותר מידי".

לפני שנה פרסמתי מאמר על בית מגורים שתכננת בצפון תל אביב כבר לפני עשר שנים. מאז בעצם לא תכננת שום דבר, האם זה הפרויקט האחרון שלך?

"אני לא יודעת. בשבע השנים האחרונות אני עסוקה בסרט שהוא פרויקט חיי ועכשיו אני עסוקה בהפצתו. כשאגמור עם הסרט אז אחשוב מה לעשות הלאה".

היית אדריכלית פעילה במשך עשרות שנים, האם ממשיכים לפנות אליך בהצעות עבודה?

"אני מקבלת פה ושם, אבל בדברים האלה אתה צריך לשדר משהו ואני בכלל במשהו אחר. כל האנרגיות שלי בהפקה של הסרט שהוא תהליך מסובך ומורכב ולכן לא יכולתי מבחינה אנרגטית ומנטלית גם לתכנן וגם ללמד. אז כשפנו עניתי שבשלב זה אני לא יכולה".

אז מה השלב הבא?

" אולי אסע להודו ואעשה ויפאסנה. זה הדבר שהכי בא לי לעשות".

.

אדריכלית נילי פורטוגלי: הבניין שתכננה פורטוגלי ברחוב דבורה הנביאה בצפון תל אביב הוא האחרון שתכננה וחבל, אבל לפחות היתה לי הזדמנות לצלם אותה שם.

.

.

האדריכלי נילי פורטוגלי, ילידת 1948, בוגרת ביתה ספר לאדריכלות בלונדון AA ובהמשך למדה אדריכלות בברקלי והשתתפה במחקר עם האדריכל כריסטופר אלכסנדר שהשפיע על גישתה האדריכלית. גישתה ההולסיטית המתחמקת מאופנות חולפות, מזוהה מייד הודות לחותם ידה שבא לידי ביטוי בכל המישורים של התכנון – החל מהפריסה הפיסית והארגונית, דרך עיצוב השטחים עצמם ועד עיצוב הפרטים הקטנים ביותר.

הצהרותיה על תכנון סביבה לבני אדם, יצירת סביבה שהיא על-זמנית, או שימוש בטכנולוגיה כאמצעי ולא כמטרה אינן ריקות מתוכן, אלא באות לידי ביטוי באופן המובהק ביותר ביצירתה. עבודותיה הן לא רבות אז זכו להערכה ולמרות הזלזול בחלק מהדיירים המאכלסים בהם, ניתן להתרשם מתפיסת עולמה: מרכז יום לקשיש ברחוב רש"י בתל אביב, המרכז למוסיקה והספרייה על שם פליציה בלומנטל בכיכר ביאליק, בנייני מגורים ברחוב השומר וברחוב דבורה הנביאה – כולם בתל אביב.

.

למעלה מציגה קומת גלריה. הקיר החוצץ בין חדר הכניסה שמשמאל ובין חדר העיון הוא למעשה ארון גדול שאינו מגיע עד לתקרה אלא מותיר מרווח דרכו חודר אור ונוצרת תחושת המשכיות

.

משמאל הפתח לחדר הכניסה ומימין הפתח לחדר האזנה וצפייה הנקרא היום "אי בעיר"

.

שולחן העיון נשען על רגלים המזכירות את פתח הכניסה לספרייה ולחדר.

.

מושב

.

עמדת צפייה בהופעות, קונצרטים והרצאות. המושב הזה הוא הפריט היחיד שהאדריכלית לא עיצבה אלא נקנה בעצתה

.

כל פרט בעבודת הנגרות עוצב כחלק בלתי נפרד מהמערך הכללי של הספרייה

.

בדיוק התכנסו כאן לערב שירה בהשתתפות המשורר ישראל בר-כוכב

.

תוספת לא מקורית: שטיח קיר המוסתר בחלקו על ידי שידה שיצר מרדכי ארדון בהזמנתו של בנו גיטר ובניגוד להסכמת האדריכלית

.

הצעות למבקרים מופיעות על דפנות החדר

.

אפילו הפונט

.

דיסק 01

.

דיסק 02

.

דיסק 03

.

החדר מואר היטב הודות לתקרה מיוחדת המורכבת כולה מגופי תאורה

.

משבצות הזכוכית מעוטרות בפינות בפרחים

.

הגלריה מקיפה את החדר משלושה עברים

.

מדרגות לולייניות (אדום וזהב) מקשרות אל הגלריה

.

מבט ממרומי הגלריה

.

בגלריה מרוכזים הספרים

.

באמצע אירוע השירה כל המשתתפים יצאו החוצה מהספרייה. הם חזרו אחרי חצי שעה

.

גם את פרטי המעקות עיצבה האדריכלית כחלק מגישתה ההולסיטית

.

1991: חדר האזנה מפנה חלון רחב אל החצר הפנימית, אך גם חלונות אל ספריית השאלה משמאל שמאז נאטמו (מקור: נילי פורטוגלי)

.

החדר השלישי בספרייה פונה אל החצר הפנימית שבמרכז הבניין. כאן הוא מאורגן לאירוע השירה (המשתתפים יצאו לחצי שעה מחוץ לחדר. אולי כדי לקרוא שירה בכיכר)

.

בשעות היום החדר מאורגן אחרת ומשמש מתחם עבודה שקט המיועד ליוצרים העוסקים בתחומי כתיבה שונים: סופרים, משוררים, עורכים, מתרגמים, מחזאים, תסריטאים. יש כאן בנות שוות אבל לא כמו רוני.

.

אי בעיר

.

זהו. חזרה החוצה

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • j  ביום 14/04/2018 בשעה 19:53

    מאוד מרשים. המקום, הצילומים, הרשימה, הקונצפט, הביצוע. הכל. תודה.

  • עדי  ביום 15/04/2018 בשעה 4:43

    איזה מבנה הפלא וכמה עצוב שהם סגרו את החלונות אל חלקים אחרים בספרייה

  • קומט  ביום 15/04/2018 בשעה 14:23

    לצפות ולא להאמין שבשנת 2018 עוד מציעים לאנשים בספריה להאזין למוסיקה מדיסקים ולא מקבצים דיגיטליים על כונן או ענן. מילא ספרים ישנים אבל קצבי מוסיקה??? הספריה למוסיקה תיסגר הרבה יותר מהר לפני שכל מה שיש למעלה ייסגר .

  • yaronimus  ביום 02/05/2018 בשעה 10:57

    מהמעט שאני מכיר, נילי פורטוגלי היא אחת מהאדריכליות המרשימות ביותר בארץ, היא מאוד שונה ממה שיש פה בדרך כלל, והלואי והיתה מתכננת גם בתי מגורים בקני מידה גדול כמו בשכונות החדשות של הוד השרון ופתח תקוה. המצב שם קשה והטעם הרע והבינוניות חוגגים.

    • מיכאל יעקובסון  ביום 02/05/2018 בשעה 10:59

      אם מעניין אותך, ונראה שמעניין: בששי בקרוב בשעה 14 יוקרן בסינמטק תא סרט שהיא יצרה. לא ראיתי אותו ויש לי כוונה להגיע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: