סיבוב בבית העם הנטוש במושב חרות

בתי תרבות נטושים ופרוצים הם דבר נפוץ. התרבות כבר לא מה שהיתה וכך גם החברה והבתים האלה איבדו את משמעותם ומעמדם. עדיין, יש ישובים שיודעים להעריך את "הביחד" ומקפידים להשקיע ותחזק היטב את אותם נכסים משותפים, ויש כאלה שלא. גורלו של בית העם במושב חרות שבעמק חפר הוא כזה.

תכננו אותו האדריכלים איליה בלזיצמן ואנדרי לייטרסדורף – ממשרדי האדריכלים המשגשגים בארץ באמצע המאה הקודמת שהתמחו במבני ציבור במרכזי הערים כמו גם במושבים ובהתיישבות הכפרית. מאז שנחנך בית העם במושב חרות ב-1957, השתנו הזמנים – יוקרתו של המושב עלתה ומצבו של הבית הדרדר ונותר כפצע בלב.

ועל כך ברשימה זו.

.

מי ימלל

.

מפת התמצאות

.

קיר זיכרון לצד הבניין: במרכזי היישובים בישראל שולבו בתי התרבות עם מרחבי זיכרון

.

חזית סימטרית אך הפיתוח לא סימטרי: רחבת כניסה עם שביל גישה רחב ובצד הרחבה קיר הנצחה לחללי המושב שנפלו במלחמות ישראל

.

מרפסת מדופנת בפריקסטים מבטון מייחדת את הבניין ומעניקה לו את חזותו החגיגית

.

1959: הבניין עם השלמתו (מרכז תיעוד תל מונד)

.

(1) המצב כיום

המודעוּת למבנים ההיסטורים הפזורים במושב חרות בולטת: מגדל הסילו, בית הקירור, המחסן הטכני, בית הכנסת וגם בית העם – בחזית של כולם הוצבו השלטים הכחולים של המועצה לשימור אתרים. כולם גם מתוחזקים היטב – למעט בית העם. דווקא הבניין שסימל יותר מכל מבנה אחר את לב ליבו של המושב, איחד את החברים וליכד אותם לאירועים חגיגיים, לשמחות ולאבל וגם לאירועים יומיים, דווקא אותו בחרו תושבי המושב לאבד. הוא עדיין ניצב במרכז המושב, בין המדשאה הגדולה ובין שורת ברושים, אך הוא נעול, חלונות הזכוכית נעלמו וכך גם כל המושבים. גם התקרה הוסרה וחשפה את גג האסבסט הגלי ואת שלד העץ הנושא אותו.

במת העץ הגבוהה בקצה האולם נותרה שלימה והיא מחסה על חדר גדול השוכן מתחתיה ונוצר הודות להפרשי הגבהים. באולם זה ממוקמת ספריית המושב הפעילה עד היום, והיא למעשה החלק היחיד בבניין שעדיין פעיל ומטופח, למרות שעם מצב הקריאה הלאומי, סביר להניח שגם היא לא הכי פופולרית בקרב התושבים. עוד חלק בבניין שנותר שלם הוא אתר ההנצחה ל-13 בני המושב שנפלו במלחמות.

ב-2014 היתה התעוררות בנושא חידוש הבניין. בשיתוף המועצה לשיתוף אתרים ובשיתוף אדריכל טומי לייטרסדורף (בנו של האדריכל אנדרי לייטרסדורף), הכינה מעצבת הפנים גליה דעדוש-פלר תיק תיעוד לבית העם והוצבו השלטים הכחולים. במושב הוקמה וועדה שפעלה למצוא את הפתרון לפרויקט החידוש וביוזמתה נערך ניקוי יסודי בבניין שהוזנח במשך עשרים שנה. אך מאז, לא קרה דבר.

.

.

.

(2) תולדות

ב-1954 ולקראת שנת חצי היובל להקמת חרות, הוחלט באסיפה הכללית של המושב על הקמת בית עם. עד אז השתמשו התושבים בצריף עץ להתכנסויות השונות וגם כבית כנסת. בתיק התיעוד שהוכן לבניין מציינת דעדוש-פלר שבהצבעה הגורלית "80 היו בעד הקמת בית העם ו-20 חברים מתנגדים". המימון להקמה הגיע באופן שווה מכל התושבים, כשבנוסף הוטל מס מיוחד על ענפי המושב וכך גם חויבו התושבים שעבדו מחוץ למושב. היה זה עשור בו נבנו ברחבי הארץ עשרות בתי עם במושבים, בקיבוצים ובערים ואדריכלים רבים היו מעורבים בתכנונם. בין השאר כתבתי כאן על בית העם בבית חנן (עליו כתבתי כאן) שתכננו שולמית ומיכאל נדלר, שהתנסו בתכנונם של בתי עם במושבים רבים, וכך גם אדריכל שמואל ביקלס שתכנן בתי תרבות רבים בקיבוצים באותו עשור וראוי להזכיר כאן את המחקר ארוך השנים שהניב סדרה של מאמרים שערכו ופרסמו ד"ר אסתר גרבינר וד"ר ענידה מאיר-מריל בנושא בתי העם.

השטח עליו הוחלט להקים את המבנה היה עד 1951 מחוץ לשטח המושב, ורק באותה עת קיבל המושב את השטח שכנראה היה בבעלות אחד הכפרים הערבים באזור (לנתון זה לא מתייחסת עורכת תיק התיעוד, יתכן ומדובר באדמות העיירה טירה או הכפר מיסכה ששכן עד 1948 בין חרות ובין קיבוץ רמתה כובש). בחירת המיקום לבית העם לא תאמה אמנם את התכנית שערך ליישוב האדריכל ריכרד קאופמן ב-1933, אך נראה שגם קאופמן ראה כי היישוב יתפתח דרומה לשטחים שכנראה טרם נרכשו, ולכן תכנן יישוב שניתן להמשיך ולפתח.

בינואר 1955 הוחלט למסור את עבודת התכנון לאדריכלים התל אביבים לייטרסדורף-בלזיצמן ואת עבודת הבנייה לחברת "סולל בונה". ב-29 באוגוסט אותה שנה נערכה חגיגת חצי יובל לחרות, ושיאה היה טקס הנחת אבן הפינה לבית העם. התכנית המקורית היתה להקים מבנה שיוכל להכיל 330 מקומות ישיבה עם אגף ספרייה. התכנית עברה שינויים עד לספטמבר 1955 אז נערכה התכנית האחרונה.

הבנייה התעכבה ולבקשת וועד המושב ערכו האדריכלים שינויים בתכניתם. המבנה גדל ונדרש כעת להכיל 550 מקומות ישיבה ובסך הכל כלל 308 מ"ר שטח בנוי. לבד מהאולם הגדול, הכיל הבניין אולם מבואה כשמשני צידיו חדרי שירותים וחדרים לשירות הבניין. מעל המבואה תוכנן חדר מקרין אליו הובילו מדרגות ברזל לולייניות ששרדו עד היום. הבמה תוכננה בעומק של כמעט ששה מטרים כשמשני צידיה חדר לשחקנים וחדר לאחסון ציוד במה, ומתחתיה נוצל השטח לחדרים המשמשים כיום כאמור לספרייה.

הספרייה המקורית שתוכננה לסגור מצד אחד את רחבת ההתכנסות בוטלה, וחזיתות הבניין פותחו: בחזית הראשית שולבו באופן סימטרי פירקסטים מבטון שהעניקו למבנה את חשיבותו החגיגית והממלכתית, כשגג הרעפים הדו-שיפועי העניק לו את חזותו הכפרית. בשתי חזיתות האורך נוספו קולונדות שתיווכו בין פנים ובין חוץ, ובעיקר הצלו על פתחי החלונות ותרמו לשיפור אוורור האולם.

.

1951: פרספקטיבה מוקדמת של המבנה הכוללת את אגף הספרייה החזית הבניין שלא נבנתה (מקור: אוסף לייטרסדורף-בלזיצמן, באדיבות אדריכל טומס לייטרסודרף)

.

1955: תכנית שהוכנה בשלב מתקדם ודומה למה שנבנה בסופו של דבר (מקור: אוסף לייטרסדורף-בלזיצמן, באדיבות אדריכל טומס לייטרסודרף)

.

1955: חזיתות וחתכים (מקור: אוסף לייטרסדורף-בלזיצמן, באדיבות אדריכל טומס לייטרסודרף)

.

1955: רשימת המנורות להתקנה באולם (מקור: אוסף לייטרסדורף-בלזיצמן, באדיבות אדריכל טומס לייטרסודרף)

.

1959 (מרכז תיעוד תל מונד)

.

1953: הנחת אבן הפינה לבית העם (מרכז תיעוד תל מונד)

.

1998: בית העם עדיין פעיל (מרכז תיעוד תל מונד)

.

.

 

.

(3) האדריכלים

השותפות בין שני האדריכלים לייטרסודרף ובלזיצמן נמשכה שלושה עשורים ונגדעה בעקבות פטירתו הפתאומית של לייטרסדורף ב-1970. עד אז הספיקו לתכנן השניים שורה ארוכה של מבני ציבור בכל רחבי הארץ ולהעמיד גוף עבודות מרשים שטרם נחקר.

פניתי לד״ר צבי אלחייני מארכיון אדריכלות ישראל שמתבונן כבר שנים במכלול עבודתם, ויכול להצביע על כמה מהמאפיינים שיצרו את השותפות המרתקת והכמעט לא ידועה בין השניים: ״לראשונה נחשפתי לעבודתם בשנת 1998 כשעבדתי על 'הפרויקט הישראלי' עם צבי אפרת. בשיחה שקיימנו עם בוגר הבאוהאוס שמואל מסטצ׳קין, שכבר הלך מאז לעולמו, סיפרה לנו אשתו עודדה בן יהודה על השותפים לייטרסדורף ובלזיצמן והדגישה שכדאי לנו להתעמק בעבודתם. עם השנים למדתי עליהם יותר ויותר וגם כיוונתי סטודנטים שלי לחקור את עבודתם. גיליתי ז׳אנר ייחודי בתולדות האדריכלות הישראלית, אדריכלות ציבורית יום יומית אזרחית מעולה, חפה ממניירות ומאופנות מודרניסטיות חולפות, שמצליחה לייצר איזה הוד טקסי וייצוגי, תרבותי ומנומס מאוד, בין אם מדובר במבנים כפריים עם גוון מודרניסטי מובהק ובין אם מדובר במבני שלטון מקומי או במפעלים בקנה מידה צנוע".

"עד מהרה גם גיליתי", מוסיף אלחייני, "שילדותי בפתח תקווה בשנות ה-70 עברה עלי סמוך לשורה ארוכה של מבנים נעימים שהשניים תכננו בעשורים שלפני כמו 'בית יד לבנים' ו'מוזיאון גוף האדם', 'בית ההסתדרות', בריכת השחייה הייחודית הטובלת בירק הגן שגדלתי לידו ועוד. הבנתי שבמידה לא מבוטלת הם עיצבו את העדפותיי האדריכליות על התפר שבין המודרניזם והברוטליזם, מבלי שידעתי עדיין מי הם לייטרסדורף ובלזיצמן. עבודתם מספרת פרק חשוב בסיפורה של האדריכלות הציבורית בישראל בפרט ושל הציבוריות-הממלכתית של ישראל באמצע המאה שעברה בכלל״.

עד היום כתבתי כאן בבלוג רק על בניין שרת – בית הספר לחינוך שתכננו באוניברסיטת תל אביב. על מבנים אחרים שתכננו כתבתי כאן רק באזכור.

אנדרי לייטרסדורף (1970-1905) נולד בצ'כיה ועלה לארץ ישראל בשנת 1939. הוא היה נשוי למעצבת האופנה פיני לייטרסדורף והעמיד שושלת של אדריכלים: בנו טומי ונכדו יונתן. איליה בלזיצמן (2006-1917) נולד ברוסיה ועלה לארץ ישראל בשנת 1935. הוא החל לעסוק בתכנון כבר בגיל 18, ואף זכה שנה לאחר עלייתו בפרס לתכנון בית מגורים טורי. ב-1946 פעל בשותפות עם האדריכל לייטרסדורף ועם פטירתו של זה האחרון המשיך לתכנן כעצמאי עד 1976. בשנות השמונים פעל בשותפות עם האדריכלים סלו הרשמן ועמוס בלזיצמן (בנו).

בין הפרויקטים שתכננו: בית ההסתדרות בפתח תקוה (1946, פרס ראשון בתחרות), סמינר הקיבוצים באורנים (1947, פרס ראשון), בית הפועלים בראשון לציון (1947, פרס ראשון), בית סולל בונה בחדרה (1949), בית ההסתדרות ברמת גן (1949), בית יד לבנים בחדרה (1952), בית יד לבנים בפתח תקוה (1955), מגוון אגפים בבית חולים תל השומר (1968-1957), מגוון אגפים בבית חולים השרון בפתח תקוה (1959), בית חרושת סוגת בקרית גת (1961), מוזיאון גוף האדם בפתח תקוה (1966) ובית הספר למלונאות "תדמור" בהרצליה – שמככב בתפקיד ראשי בימים אלה בסדרת טלויזיה נהדרת בכיכוב גיה באר גורביץ' – נכדתו של האדריכל מנחם באר (1967). בניין שרת לחינוך הוא המבנה האחרון שתכננו השניים ובוצע (1969).

.

בצד החזית נקבע שלט כחול של המועצה לשימור אתרים

.

עם הסבר מפורט

.

פריקסטים מבטון

.

הכניסה הראשית לאולם

.

האולם ריק ומלוכלך וכך גם הבמה שבקצה השני מול הכניסה

.

שמור על הניקיון, תודה

.

בחדר צדדי מדרגות לולייניות מקוריות המובילות לחדר המקרין

.

אל חדר המקרין

.

מבט על החזית הצפונית הראשית והחזית המערבית הפונה עם במה פתוחה אל המדשאה הגדולה

.

בחזית המערבית כמו גם המזרחית יש קולונדה צרה הפונה אל הנוף ובחזיתה רחבה מרוצפת המשמשת לבמה לאירועים. שלד עץ נועד לתליית תפאורה

.

קולונדה

.

החזית הדרומית הסוגרת על הבמה. בגלל הפרשי הגובה ניתן היה לנצל את החלק התחתון לאולם נוסף המשמש כיום לספרייה של המושב והוא החלק היחיד בבניין שעדיין מאוכלס

.

הספרייה

.

ספריית חרות

.

החזית המזרחית פונה לשורת עצי ברוש. כמו בקיבוצים שם חדרי האוכל ובתי התרבות פתוחים לכל עבר, גם כאן תוכנן הבניין שיהיה פתוח לכל כיוון ויאפשר כניסה מכל חזיתותיו היות ולא נועד להציג מופעים עם כרטיסים בתשלום אלא רק לרווחת תושבי המושב שגם מימנו את הקמת ותחזוקת הבניין

.

קולונדה

.

תקרת האולם הוסרה וגג האסבסט והשלד נחשף. בקצה הכניסה הראשית לאולם הריק

.

לפני עידן המזגנים תוכנן הבניין לאוורור טבעי דרך שורה של פתחים גדולים וקטנים

.

באולם לא נקבעו מושבים קבועים אך כן בוצע שיפוע קטן ברצפה שימנע הסתרה בצפייה על הבמה

.

הבמה

.

 

בסמוך לבית העם ניצבים גם המבנים המשותפים האחרים של המושב: בית הקירור, הצרכנייה והמחסנים

.

וגם מגדל הסילו

תודה לאסתר גרבינר, טל בן נון, טומי לייטרסדורף, ישי להבי, איה ודרור

שיר לסיום:

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טומי לייטרסדורף  On 25/12/2017 at 15:18

    בלוג מעולה !!!

  • שרון בן ארי  On 25/12/2017 at 17:10

    כתבה יסודית ומרשימה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: