סיבוב על העבודה החדשה של אירית חמו בעקבות התבליט בתיאטרון ירושלים

בשבוע שעבר הוצבה בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב עבודה חדשה של אירית חמו, ומתייחסת לתבליט הבטון שיצר יחיאל שמי לפני כמעט 50 שנה. התבליט הוא חלק בלתי נפרד מחזית בניין תיאטרון ירושלים שתכננו האדריכלים שולמית נדלר, מיכאל נדלר, שמואל ביקסון ומשה גיל ונחנך ב-1971.

בספר שפרסמתי עם צבי אלחייני על עבודתם של נדלר-נדלר-ביקסון-גיל, שהתמידו לשלב אמנות ישראלית בבנייניהם לאורך שישים שנות פעילות, מספרת שולמית נדלר שהיא עצמה הכירה את שמי עוד משנות ה-40 בתל אביב, ואילו שמואל ביקסון, שותפם הראשון של הנדלרים, סיפר שהיה חבר של שמי בקיבוץ בית הערבה שם עסקו השניים בפיסול. הקשר הכפול של המשרד עם שמי זימן שיתוף פעולה יצירתי ופורה בבניין תיאטרון ירושלים שתכננו בעקבות זכיה בתחרות. כעת מהווה התבליט השראה לעבודתה החדשה של אירית חמו.

אירית חמו (56) מהאמניות הבכירות והמוערכות שפועלות כאן, מרבה להתבונן במבנים שמקיפים אותה והנוכחות של האדריכלות היא אלמנט שחוזר ומופיע ביצירתה באופן ישיר או עקיף. חמו מתעמקת כבר תקופה ארוכה באמנות הישראלית שנוצרה בעבר במרחב הציבורי, ודרכה היא עוסקת בעיקר בסוגיות של זיכרון וזהות. היא מעניקה לה פרשנות עכשווית, מפרקת ומרכיבה אותה מחדש וזה מה שהיא עושה עכשיו לעבודה של יחיאל שמי בתיאטרון. לעומת הבטון החשוף, הקשה והיציב בו עשה שמי שימוש במקור, יצרה חמו את העבודה משכבות של אבק ביתי אותו אספה מחברים. לעומת העבודה העמידה וההרואית של שמי, העבודה של חמו תיהרס ותחוסל ברגע שתינעל התערוכה "בעיות השעה".

ועל כך ברשימה זו.

.

בעיות השעה

.

בחזית

.

בביתן

.

השם

.

אבק על קיר גבס, 4.50 X 3.28 מ'

.

המקור: תיאטרון ירושלים (צילום: יאיר חקלאי, 2011)

.

.

מ"י: שני דברים מסקרנים אותי בעבודה – הטכניקה הלא שגרתית שעושה שימוש באבק והדימוי של תבליט הבטון בירושלים. הדימוי הוא הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי, אבל אשאל קודם כיצד היה תהליך העבודה?

א"ח: דורון רבינא (אוצר התערוכה, מ"י) הציע לי להשתתף בתערוכה ואמרתי לו שיש לי רעיון שאני רוצה לשתף אותו. זה נולד מתוך סקיצה שעשיתי לעבודה לפני שלוש שנים ולא הגיעה למימוש, כי היה לי חשוב שהעבודה תהיה מונומנטאלית. התחלתי עם תמונה מהאינטרנט. היה לי חשוב למצוא צילום שהדימוי מופיע בו באופן הכי שגור. לפני כמה חודשים היה פסטיבל אמנות בירושלים שאחד הבניינים שבו התקיים הפסטיבל היה בבניין נטוש מול תיאטרון ירושלים, ואז צלמתי את התבליט אבל לא השתמשתי בצילומים שלי, כי לא מעניינת אותי נקודת המבט שלי אלא היה חשוב לי הדימוי שחקוק בזיכרון הציבורי. אחרי שמצאתי את התמונה עשיתי בסטודיו סקיצה ראשונית של סופת אבק בגודל של גיליון. בדרך כלל העבודות שלי מתחילות מסקיצות קטנות כדי להבין מה אני רוצה מהדימוי ואיך אני בונה מחדש אתה דימוי, ואחר כך אני עושה סקיצה בקנה מידה של 1:1. העבודה נעשתה על בסיס של צילום אייפון של הסקיצה הראשונית שהימרתי לשחור לבן. הצילום החריף את הסקיצה, יצר קונטרסט מאד גדול של הכהים והבהירים, הוא העלים חלק מהמידע, שם דגשים במקומות שונים, ואני גם התערבתי והשמטתי חלק מהדימוי, לכן, הדימוי הוא לא לגמרי כפי שמופיע בתבליט המקורי של שמי. את הדימוי הקרנתי על הקיר בשני חלקים, תליתי ניירות והכנתי את השבלונה שמאפשרת לי בהמשך לעבוד בשכבות.

כדי לעבוד על הדימוי אני צריכה לפרק אותו, לחבל בו והחיבור מחדש של הדימוי נעשה באמצעות טונאליות, מהגוון הכי כהה ועד הגוון הכי בהיר. כל הדימוי נחתך ואני מתחילה להוציא מהשבלונה את היחידות לפי הדגמים. אני עושה סופה ראשונה שאני קוראת לה "השחורה", מוציאה את החלקים בדימוי שאני רוצה שיהיו הכי כהים ואני עושה סופה, שתיים או שלוש – תלוי בהתאם לגודל ולתנאים שיש לי. בשלב השני אני מוציאה את החלק בדימוי שהוא טיפה פחות כהה ואני עושה סופה נוספת, וכך החלק השחור מקבל סופה נוספת על זו שהוא קיבל קודם לכן. רק בשכבה הלפני אחרונה אני מקבעת את העבודה. הטכניקה דומה לאקווטינטה (שיטת הדפס באמצעות צריבה בחומצה, מ"י), או אפילו גם לצילום שבנוי על טכניקה כזו שהחלקים היותר כהים הם אלה שבהם יש יותר מידע.

בהתחלה עבדתי בחלל כדי לבדוק אופציות שונות איך אני עושה את זה. יש פה גם התמודדות עם הגודל. נתתי למוזיאון מפרט של התנאים שאני זקוקה להם וגם את הגודל המדויק של הקיר – 4.50 על 3.28 מטר, שהיה חשוב לי שיתלבש על הקורה שיש בתקרת האולם. רציתי שהעבודה תראה כאילו היא חלק בנוי, היה חשוב לי שהעבודה תתלבש נכון על הארכיטקטורה של הבניין, אלה דברים קטנים אבל חשובים. לכן בנו לי במבואה חדר נפרד, סוג של אוהל מיריעת פלסטיק גדולה. המוזיאון בנה את הקיר והשכיב אותו על הרצפה של החדר ושם חוללתי סופות אבק. אני נכנסתי מוקדם למוזיאון שבועיים וחצי לפני כל שאר האמנים, כי המוזיאון לא יכול לתפקד כשעושים סופת אבק. אמנם היה לי את החדר הסגור אבל זה עדיין לא היה לגמרי אטום וכל פעם שעשיתי סופה האזעקה של המוזיאון התחילה לפעול.

מ"י: כמה זמן עבדת על יצירת העבודה במוזיאון?

א"ח: עשיתי אותה פעמיים. במשך חמישה ימים מאד אינטנסיביים עשיתי את העבודה, אבל ברגע מסוים הודעתי לאסיסטנטים שלי שגורסים את העבודה ועשיתי אותה מחדש פעם שנייה. הסיבה היא שעבדתי בתנאים שלא מוכרים לי. הגרסה הראשונה של העבודה לא היתה לרצוני, לא הצלחתי להשיג את הקונטרסט שרציתי, חלקים מהדימוי נעלמו לגמרי. יש מערכת שצריכה להיות מדויקת בין המבנה שיהיה מזוהה ובין הרקע שהוא מאד דומיננטי, והיה חשוב לי שתהיה דיפרנציאציה בין שניהם ולכן התחלנו מההתחלה. בגרסה השנייה שהעבודה עליה ארכה 12 ימים חשפתי את כל הדימוי ולפני הסופה האחרונה קבעתי את העבודה, כי אם לא מקבעים אז ברגע שמרימים את הקיר אז כל האבק נופל. אחר כך הרימו את הקיר, שינעו אותו למקום התצוגה, הרכיבו אותו ואני סגרתי את התפרים בין העבודה ובין הקורה. את העבודה סיימתי לפני שבוע.

.

החדר הנפרד שהוקם בביתן הלנה רובינשטיין בחודש שעבר לצורך יצירת העבודה (צילום: אלעד שריג)

.

האבק באוויר והקיר על הרצפה (צילום: אלעד שריג)

.

.

מ"י: איך הגעת בכלל לעבוד עם אבק?

א"ח: את העבודה עם אבק התחלתי כתוצאה של טעות בתערוכת יחיד בגלריה נוגה שהצגתי ב-1994. עשיתי אז שבלונה שהיתה מיועדת למשהו אחר. לא הייתי תקופה ארוכה בסטודיו שהיה לי ברחוב השפלה בתחנה המרכזית, ואחרי חודשיים הגעתי לסטודיו ואני רואה שהצטבר עליה אבק' ובעצם מה שעשיתי – התחלתי את העבודה שרציתי מחדש והחלטתי לשמר את שכבות האבק. אל האבק אני חוזרת ונוטשת. זה התחיל עם העבודה בתערוכה בנוגה ואחר כך ב-95' היו שתי עבודות נוספות, ואז זה הסתיים עד הפרויקט האחרון שאני עובדת עליו כבר חמש שנים. האבק חזר בתערוכה "שירוקו" (תערוכת יחיד שהוצגה ב"סדנאות האמנים בתל אביב" ב-2015, מ"י) ששם זה היה בכלל אבק דרכים שאספתי מ"גדר המערכת". היה חשוב לי אז שיהיה אבק דרכים ואבק עם משמעות פוליטית חזקה. בשונה מהעבודה ב"שירוקו", עכשיו היה לי נכון אבק בית, משהו שהוא חילוני, יומיומי, אבק של העיר. המקום האידאלי להציג עבודות אבק הוא בתל אביב, כי לפחות ארבע פעמים בשנה מודיעים לנו שאנשים עם בעיות לב וריאה צריכים להישמר בגלל זיהום אוויר – זה מאד עירוני, ותל אביב כנראה בגלל שהיא עיר חוף אז היא גם סובלת הרבה מסופות אבק.

כל העניין הטכני פה נבע מתשוקה לחזור ולצייר. במשך שנים לא ציירתי. המון שנים רשמתי ופסלתי אבל לא באמת ציירתי, והתשוקה שלי לציור מביאה אותי לחזור ולעבוד עם האבק. עבדתי בעבר עם אבק בצורות שונות. נתקלתי באינטרנט בצילומים של סופות האבק שהיו בארה"ב בשנות ה-50. אלה היו סופות אבק ששינו את כל הגאוגרפיה ושינו את ההיסטוריה האמריקאית לחלוטין. מתוך הדימוי הזה התחלתי לחשוב איך אני מייצרת סופת אבק, זה היה תהליך ארוך מאד שהעסיק אותי והתחיל בכלל בשאלה איך אני יכולה לייצר את התנאים בשביל לעשות את הסופות. התחלתי לשחק עם שואבי אבק והבנתי שאני יכולה לעשות מניפולציה עם השואב אבק כך שאני הופכת אותו למעין מכשיר נשימה שהוא שואב את האבק ופולט אותו בו זמנית וכך התחלתי לעבוד. האבק הוא אבק בית, אני אוספת אותו מחברים ומכל מי שיש לו שואב אבק.

מ"י: בתום התערוכה היא תיהרס. איך את מוכנה לוותר על העבודה שיצרת?

א"ח: חלק מההסכם והחוזה עם המוזיאון הוא שציורי הקיר נמחקים ואני מאד אוהבת את הרעיון. מצד אחד ביני לבין עצמי זו החלטה שהיא קשה, כי כשאתה מגיע להישגים אז אתה רוצה לשמר אותם. מצד שני, יש משהו עקרוני בפעולת המחיקה וההרס.

.

בתהליך העבודה: המשקולות מונחות על העבודה והן מוסרות רק לפני עריכת סופות האבק במטרה לשמור על השבלונות. הסופות עצמן נעשות ממרחקים, בעוצמות ובמשכי זמן שונים (צילום: אירית חמו)

.

.

מ"י: למה בחרת בתבליט של שמי בתיאטרון ירושלים?

א"ח: בעבודות שלי מהשנים האחרונות אני מתעניינת בדימויים שקשורים לשנים הראשונות של המדינה, דימויים משנות ה-50 וה-60. תקופה בה אמנים עשו עבודות ציבוריות שהמטרה שלהם היתה סוג של הנצחה, שחלקן עבודות פיגורטיביות ועם אתוס צבאי שאותן אני נרתעת מלעשות והן פחות מעניינות אותי כי הן נראות לי סגורות מידי. בין הדימויים שעשיתי היה תבליט הבטון שעשה מרדכי גומפל בממגורות דגון שהצגתי בתערוכה במוזיאון ישראל, ומצד אחד זו עבודה מאד פיגורטיבית שבאה לטפח את אתוס העבודה ומצד שני משהו מספיק מופשט בדימוי שאפשר היה לעשות המרות והוא לא היה סגור מידי. יש עוד גומפל שעשיתי – פסיפס של שועל ופועלים עבריים שנמצא במנהרת הולכי הרגל בהדר. יש לי גם עבודה על תבליט מחדר האוכל בקיבוץ יקום. יש תבליט יפיפה של שמעון לוי על חדר האוכל בקיבוץ מזרע אבל הוא נמצא אצלי בתכנית עתידית. את התבליט של שמי בחרתי כי הוא ממשיך את הפרויקט הארוך שלי שעוסק בדימויים פיגורטיביים או גאומטריים מאותן שנים. יש משהו בתבליט – במונומנטאליות שלו שחקוקה בזיכרון ההיסטורי שלנו, משהו כמעט מצ'ואיסטי, והפעולה שלי מעקרת אותו מהמונומנטאליות. האופן שבו אני עובדת עם האבק מרובד בשכבות והופך את העבודה לעקבות של רוחות רפאים או זיכרון.

האמנות הציבורית שנעשתה בשירות הקולקטיב הולכת ומצטמצמת ויש לזה שתי פנים. האחת היעלמות הקיבוץ כסביבת מגורים של אידאל סוציאליסטי לטובת ההפרטה. הקיבוץ כחברה שיתופית נעלם. השנייה היעלמות הפיסול הציבורי והריסה של מבנים היסטוריים לטובת נדל״ן קשורים זה בזה – כל הנושא של רווחת הציבור לא באמת מתקיים אצלנו. היחס שלנו להיסטורי בין אם באדריכלות ובין אם בהישגים תרבותיים לוקה בחוסר מודעות ובחוסר אכפתיות. המחיר של האופן בו המדינה והרשויות המקומיות תופסות את הכלכלה הקפיטליסטית מייתרים את הרחובות, ורוב המשאבים העירוניים מופנים לטובת מרכזים מסחריים. ההצעה שלי בסופו של דבר מערערת על המונוליתיות של הפיסול הגדול, של האנדרטאות במרחב הציבורי. העבודה שלי מעלה אותם בזיכרון הממשי ומאבקת ומאיידת אותם, זה חלק מהשבר של התרבות העכשווית.

כשדורון הציע לי להשתתף בתערוכה, אז נכון שהתערוכה מוצגת בהלנה רובינשטיין, אבל מוזיאון תל אביב על המבנה הברוטליסטי שלו, הכוונה לחלק הישן, מהדהד בהלנה רובינשטיין. הארכיטקטורה של המוזיאון דומה ומזכירה את התבליטים של יחיאל שמי וזו היתה נראית לי התכתבות יפה. הבחירה בדימוי היא לא סתם מקרית, אלא בחרתי בדימוי שמשתלב בשפה של המקום, בתוך האתוס של המקום.

היתה גם אנקדוטה. לפני שדורון פנה אלי הגשתי בקשה לרזידנסי (שהות אמן, מ"י) בכברי וקבלתי אותה. לאחר מכן דורון פנה אלי ובחרנו את הדימוי, אז יצא שאת כל השבלונות הכנתי בכברי. להכין בכברי את השבלונה של יחיאל שמי, זה היה צירוף מקרים נדיר (בקיבוץ כברי היה חבר יחיאל שמי ובו גם יצר בסטודיו שמשמש כיום מרכז מבקרים, מ"י).

מ"י: מה היחס שלך ליחיאל שמי שהיה דמות דומיננטית בזירת האמנות בארץ?

א"ח: אני בדיוק עכשיו מתעניינת בעשר הנשים של הבאוהאוס שנדחקו לשוליים והודרו. יכול להיות שאצלי זה בא ממקום של לא מודע, אבל אין ספק שאתה חי בתרבות של הנצחה, זה נמצא לך בפנים הדבר הזה. מבחינתנו שמי ודנציגר שייכים לאותה קבוצה, לאותו אתוס. חלק גדול מהעבודות שלהם הן עבודות ציבוריות שנעשו בשירות האתוס. אני לא יכולה להגיד שהעבודה שלי נולדה מתוך התנגדות. אבל בכל מקרה אנחנו פועלים מתוך התנגדות, זו האמונה שלי. זו גם התנגדות לשפה, גם התנגדות למודל האב כי בלי להתנגד למודל האב אתה לא יכול לייצר משהו חדש. כשאני חושבת על רצף העבודות שלי, עמדת השלילה אצלי מאד מובהקת. אני רוצה לנסח את זה כהתנגדות שהיא הרבה יותר רחבה מלהתנגד למצ'ואיזם הגברי. הפעולה שלי מצד אחד היא נחרצת, אבל מצד שני היא מביאה לקדמת הבמה שוב את ההדהוד לזיכרון השנים ההן ושל העבודה של שמי, ובו זמנית מטשטשת את העקבות שלו. זו פעולה שמכילה את שני הקצוות.

מ"י: את ילידת שכונת בקעה, גדלת לא רחוק מבניין התיאטרון ובטח ביקרת בו עם בית הספר או המשפחה בילדותך. מה היחס שלך כלפיו ובכלל מה היחס שלך לאדריכלות שחוזרת ומעסיקה אותך בעבודות שאת יוצרת?

א"ח: התיאטרון הוא חלק מנוף הילדות שלי. הייתי עם בית הספר בתיאטרון והדברים האלה השאירו את חותמם, אבל לא הגענו לתיאטרון כמשפחה, לא מהבית. אני אוהבת את כל המבנים שמצטרפים לז'אנר הברוטליסטי. בשעתו אלה מבנים שעוררו פולמוס גדול, אבל אלה מבנים מפוארים. בתור ילידת בקעה של פעם כל הילדות שלי עברה בקומות העמודים של השיכונים, שם בנינו לנו חלל משחקים. אז כנראה שמשם באה האהבה והזיקה שלי לאדריכלות. ב-83' היתה לי התלבטות ונרשמתי לבצלאל, למדרשה ולפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. רציתי ללמוד ארכיטקטורה. לטכניון התקבלתי למכינה כי היה היתה חסרה לי בגרות מוגברת במתמטיקה. היתה לי התלבטות קשה אם ללכת למכינה או ללמוד אמנות ובסופו של דבר בחרתי באמנות. לכן לא סתם אני מתעניינת בארכיטקטורה.

מ"י: האם לא מושך אותך בעיקר אחרי שעסקת בנושא של אמנות ציבורית, ליצור בעצמך אמנות במרחב הציבורי, כמו לדוגמה העבודות של דרורה דומיני?

א"ח: אני מאד אוהבת אתגרים. אני מאד אתרגש להכנס לסוג כזה  של פרויקט. בינתיים אף אחד לא הזמין אותי ונראה לי שבשלב מסוים אני אזום את זה. אני באמת צריכה להתחיל לחשוב על זה.

מ"י: למה קראת לעבודה "סופה 8, שמי (תיאטרון ירושלים)"?

א"ח: "סופה 8" כי זה מספר הפעולות של הסופות שעשיתי. רציתי שם שהוא מאד קר, מאד לאקוני, לא נוסטלגי, לא מתפייט. ובעצם כמספר הסופות הגדולות ככה קראתי לעבודה. יש שני שמות וגם "שמי (תיאטרון ירושלים)", כי חשוב לי שהעבודה לא תהיה חידה, חשוב לי שידעו מה זה הדימוי, אבל זה מתחיל ב"סופה 8".

מ"י: מה בהמשך?

א"ח: ב-21 לחודש אפתח בגלריה עינגע תערוכת יחיד בה עשיתי את העבודה של מרסל ינקו "מות החייל", שממשיכה את שני הדימויים שפתחו את הסדרה ואותם הצגתי לפני חצי שנה בתערוכה קבוצתית גם היא בעינגע. אציג גם עבודות של פיקאסו פחות מוכרות שמתארות סצנות של פיקניק בטבע ואני מעמידה אותן על מבנה ארכיטקטוני, סוג של פיגום דו-צדדי עם קיר שיהיה תחליף לקירות הגלריה ואז הציור מתנהג יותר כמו סוג של אובייקט. את האבק בעבודות האלה אספתי כשעבדתי בקיבוץ כברי. הבאתי לשם אבק מהבית, אבל פרסמתי שם גם מודעות שאני מחפשת בתים עם שואבי אבק ואני אבוא לקחת את האבק. הם היו מאד נחמדים, התקשרו אלי ועשיתי שם נגלות של אבק. זה מאד נגע לי ללב שהם שיתפו איתי פעולה. בחדר השני של הגלריה תהיה עבודה משותפת של דרורה דומיני ושלי, קטע קטן מפרויקט גדול ומשותף. לא סתם ברגע הזה החברות שלי עם דרורה מניבה עבודה משותפת, שהיא התחלה לפרויקט יותר גדול שאנחנו עובדות עליו. שתינו עוסקות במודרניזם של השנים ההן וזה חיבור שחיכה והוא היה צריך לקרות.

.

מבקרים ראשונים

.

.

יש עבודות נוספות בתערוכה שמתייחסות לאדריכלות: תצלום של ורנר בראון ב-1958 שמתאר את הציור "עוצמה" של יוסף זריצקי במבואת הכניסה לבנייני האומה. תצלום נוסף של בראון מציג רגע דרמטי בו הפסל דוד פלומבו מכה בפטיש בשערי משכן הכנסת במהלך עבודתו על השערים ב-1966. מעיין אליקים מציגה בין השאר תצלום של מרכז קרפנטר באוניברסיטת הרווארד שתכנן לה קורבוזיה, מולה מציגה יעל אפרתי בלוק שמאחוריו מציג ציבי גבע ציור קיר שנוצר בהשראת שער ברזל שמצא ביפו, שרון יערי מציג שקופית שמצא המתארת את בריכת הקצינים בגולן – מעבודות הנוף היפות באזור. ירון אתר מציג זוג תצלומים של חלקים ממלון הרודס באילת. דורון רבינא אצר סדרה של תצלומי עיתונות שמציגים פוליטיקאים ברגעים שונים כשברקע מציצות עבודות אמנות. ולסיום מוצגת ברושם רב העבודה "ירושלים" של ראובן רובין שנוצרה ב-1969 ומחקה את כל הבנייה המקיפה את הר הבית.

"בעיות השעה" מוצגת בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות עד 10 במרץ 2018. הכניסה חופשית והקטלוג מחולק חינם. 

.

בחלקה העליון מתלבשת העבודה על קורת הבניין

.

העבודה מתייחסת לתבליט הקיר שיצר יחיאל שמי בהזמנת האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר, שמואל ביקסון ומשה גיל לתיאטרון ירושלים

.

דורון רבינא מציג את העבודה:

.

.

דורון רבינא – אוצר התערוכה והאוצר הראשי של מוזיאון תל אביב לאמנות מציג את העבודה

.

8 שכבות של אבק מרכיבות את העבודה שנקראת גם סופה 8

.

שכבות האבק יוצרות גוונים שונים

.

פרט עם שני עמודים וקורה

.

בסמוך מוצג תצלום של ואליד אבו שאקרה

.

מול העבודה ניצב שולחן ובו תצלומי עיתונות של פוליטיקאים וברקע עבודות אמנות שונות

.

כמו זו של רבין וצ'יץ'

.

כשממשיכים במדרגות

.

יש עבודות נוספות

.

שקשורות לאדריכלות כמו זו של הצלם ורנר בראון שצילם בתערוכת העשור ציור של יוסף זריצקי בשלד בנייני האומה בירושלים שתכנן זאב רכטר

.

קיר בעיצוב ציבי גבע

.

וגם בלוק שיצרה יעל אפרתי

.

תצלום של מעיין אליקים ממרכז קרפנטר באוניברסיטת הרווארד שתכנן לה קורבוזיה

.

ולבסוף גם הר הבית בלי כל הבנייה מסביב: ראובן רובין, 1969

שיר לסיום:

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: