סיבוב נוסף בבית מוסה שהין בדרום רחובות

אחרי הסיבוב בבית הספר הצהוב ביבנה הירוקה, קפצתי עם ליאור לראות את המתחם של מוסה שהין בדרום רחובות. שני הבתים הנטושים בולטים היטב לכל מי שנוסע על כביש 411, ורק שנכנסים לבתים עצמם, אותם עזבו דייריהם המקוריים בנכבה ב-1948, מגלים שרשות מקרקעי ישראל חובבי הברוטליזם שפכו כאן את התכולה של 40 משאיות בטון. כך הם הרסו את שתי הווילות ההיסטוריות האלה.

לפני 7 שנים בקרתי פה בפעם הראשונה. רוחות הרפאים עדיין ריחפו בסביבה והתחושה היתה שמשהו לא טוב קרה כאן. אחרי הביקור בזמנו סקרן אותי לדעת מי היה גר כאן, ולאחר תחקיר הצלחתי להשיג את אחת מבנות המשפחה המתגוררת כיום ביפו . היא חשפה לי את יחסה של המשפחה למקום מאז 1948. פרסמתי אז רשימה על המקום, ורשימה זו חוזרת ומביאה חלק מהדברים שהבאתי אז, עם תוספות וכן שיחה עם הארכאולוג שחפר באזור לאחרונה.

ועל כך ברשימה זו.

.

עוד לא נטעתי כרם על כל גבעות הגיר

.

את הבוקר פתחנו בביקור בבית הספר הצהוב ביבנה יחד עם האדריכליות של הפרויקט:

.

הכניסה לבית הספר הצהוב ביבנה הירוקה בתכנון האדריכלית בתיה מלול

.

אדריכלית בתיה מלול עם האדריכלית מרינה סמבליאן

.

המשכנו לבתים של מוסה שהין מדרום לרחובות:

.

מפת התמצאות

.

הבניין עצמו הוא קופסה פשוטה ורק המרפסת שתופסת את כל שטח החזית הצפונית הופכת אותו לייחודי

.

מבט על הבית מאחור

.

גג המרפסת נשען על שמונה קשתות ועוד שתיים בכל צד כשמדרגות הכניסה מודגשות באמצעות גגון קטן היוצא מגג המבנה

.

משאיות הבטון לא חסו על כלום וגם המדרגות כוסו בבטון שהתקשה מייד

.

.

(1) בתי משפחת שהין

על פי חפירות ארכאולוגיות שנערכו בסביבה בעבר הלא רחוק, הייתה כאן התיישבות כבר בתקופת הברונזה. במקום התקיימה בתקופה הישראלית הקודמת עיר הלוויים אלתקה. בגלגול הקודם היה כאן כפר שנקרא אל-קובייבה, בו התגוררו קרוב ל-2,000 תושבים. בבתיהם של תושבי אל קובייבה שהפכו לפליטים התיישבו פליטים אחרים והכפר שינה את שמו לכפר גבירול. גם הוא איבד את עצמאותו כשהצטרף לעיר רחובות. כפר גבירול שוכן בדרומה של העיר רחובות ועדיין ניתן לראות שרידים אחרונים לבתי הכפר הערבי אל-קובייבה בתוכו. מעבר לכביש 411 ניצבים שני הווילות של משפחת שהין.

בשנת 2006 פרסמה הסוציולוגית שלומית בנימין בכתב העת 'תיאוריה וביקורת' את המאמר 'נוכחים נפקדים: המקרה של קוביבה/כפר גבירול', ממאמרי הביקורת הראשונים שפורסמו על המרחב הישראלי. קומפטון מציינת שאת המבנים הקים מוסה שהין בליבה של החלקה המשפחתית שהייתה בבעלות משפחתו, ולבד משני המבנים ששרדו בו, היה מוקף בעבר בבוסתן עשיר בעצי פרי שנגדעו ונעקרו במהלך השנים. כפר גבירול שהתאפיין באוכלוסיית קשת יום, שלח את זרועותיו לשני המבנים הללו ובמשך שנים רבות התגוררו בו פולשים מאחת ממשפחות הכפר. בין השאר פעל בו גן אירועים עד שבאו ממנהל מקרקעי ישראל (כיום רמ"י) והטביעו את שתי הווילות בבטון.

משפחת שהין הייתה ענף של שבט שהתקיים בחצי האי-ערב ונחשב היה לשבט של עבדים. בשלב מסוים הגיעה המשפחה לאזור הזה והתיישבה בקובייבה. חלקים אחרים של המשפחה התיישבו במצרים, ירדן, כווית ועירק. מאזן עבדאללה מוסא שהין – נכדו של מוסה שהין סיפר באחד האתרים ברשת שבבית היו שבעה חדרים וחדר מגורים רחב ידיים. כמו כן, כלל המבנה מטבח ושני חדרי שירותים, דבר שנחשב היה לחידוש באותה העת באזור. הבתים עצמם היו מבנים עם תכנית מלבנית עם מרפסת מקורה לכל אורך החזית שתקרתה נשענה על עמודי בטון מסוגננים וקשתות. המרפסות השקיפו צפונה לכיוון הדרך ולכיוון הכפר ממנו יצאו. גם בחלקו הדרומי של הבית היתה מרפסת, אך זו היתה פתוחה והשקיפה על נוף הפרדסים שהיו בבעלות המשפחה. בצמוד לקיר המזרחי של הבית היה פתח דרכו ניתן היה לעלות במדרגות צרות אל גג הבית השטוח. בלילות הקיץ החמים היו פורסים על הגג מזרנים וישנים מתחת לכוכבים.

עד לפני כמה שנים שני הבתים נותרו שלמים וכמעט ללא שינויים. מאזן שהין בא לבקר בבית אחרי 1967, ומספר שמצא שם משפחה ממוצא תימני. מאזן שהין הוא יליד 1966, מתגורר כיום בחאן יונס ובעל תואר ראשון במינהל עסקים, פעיל פוליטית, נשוי עם שבעה ילדים, חבר תנועת הפת"ח ש"בילה" כמה פעמים במחנות המעצר הישראלים.

אבו נאר חוולה היא מורה בבית ספר ביפו. היא נכדתו של ריפעת שהין שהקים יחד עם אחיו מוסה שהין את שתי הווילות בראש הגבעה. את המידע הבא אני מביא בעקבות השיחה שערכתי עם חוולה בתו.

משפחת שהין הייתה המשפחה הנכבדה והידועה ביותר לא רק בכפר קובייבה אלא באזור כולו, עד כדי כך שהייתה אימרה שמי שזכה להתחתן עם אחד מבני משפחת שהין – כאילו התחתן עם המלוכה. המשפחה החזיקה בנכסים רבים, פרדסים, משרתים, סוסים ובריכת שחיה פרטית. ענף הפרדסנות שהיה הענף הרווחי ביותר בארץ ישראל של ראשית המאה העשרים הביא למשפחה עושר וכבוד. בעקבות זאת, בחרו שני ראשי המשפחה מוסה ורפעת להקים את בתיהם מחוץ לכפר ובראש גבעה סמוכה ממנה יוכלו לצפות על שטחיהם הנרחבים ולהנות מהבריזה. האחים החליטו לתכנן ולעצב את שני בתיהם באופן זהה וכך הם ניצבים להם עד היום. המבנים שכונו בפי כל "קאצר", ארמון, חיזקו את מעמד וחשיבות ראשי המשפחה ורפעת בחר לו לנשים את הבחורות מהאליטה במזרח התיכון. שתיים מנשותיו היו מיפו ואחת מסוריה.

מלחמת 1948 שמה קץ לעושרה של משפחת שהין ופירקה אותה: רפעת נמלט מביתו יחד עם שניים מבניו ושלושת בנותיו וכן כל שאר בני המשפחה לעזה. לאחר מכן התפזרו כולם בין ארצות ערב. חוולה מציינת את סוריה, עזה, כווית, סעודיה, דובאי ומחנה סברא בלבנון כמקומות בהם חיים כיום בני המשפחה. למוסה שהין "שיחק המזל" והוא ניפטר מן העולם קודם שפרצה המלחמה וניטמן בקבר מפואר מצופה פסיפס, שלטענת חוולה – מצוי עד היום בחלקת הקבורה המשפחתית לצד הכפר. לכל צאצאיו לא שפר הגורל והם פזורים בכל העולם, רק לא כאן כמובן.

היחיד מבין משפחת שהין שנותר בארץ היה עבדל קאדר שהין – בנו בן ה-18 של רפעת. הוא קבע את מקום מושבו בלוד ועבד כחקלאי פשוט במדינת ישראל שמאוחר יותר שפכה לו 40 משאיות בטון בסלון אותו הקים אביו. עבדל קאדר היה אדם שקט ומופנם שביכה את גורלו המר עד יומו האחרון וסרב לדרוש מהמדינה להשיב לו את נכסיו היקרים. חוולה מסבירה: "אבא סיפר על הארמון, הוא היה אדם שקט ולא נילחם אלא אמר שמה שלקחו – לקחו, וצריך להמשיך הלאה".

כששאלתי את חוולה אם ביקרה בבית, הופתעתי לגלות שלמרות כל הסיפורים הרבים ששמעה על הבית מאביה, מעולם לא לקח אותה אל הבית. מיוזמתה לא הגיעה לשם. אין להם ניירות המעידים על בעלות, וכנראה שהם התייאשו כי למעט זיכרון לא נותר להם כל קשר לארמונות שהותירו מאחור.

.

הנוף מהמרפסת כולל את המגדלים החדשים בשכונת "רחובות ההולנדית"

.

ליאור מצלם

.

חפצים ורהיטים נקברו בבטון: כיריים חשמליות

.

גובה הבטון מגיע למטר

.

.

(2) חפירה ארכאולוגית

"חפרנו בקובייבה כי התכוננו לבנות שם פרויקט חדש ב'פינוי-בינוי' והקבלן חויב בחפירה כי האתר מוכרז כאתר עתיקות. הוא בחר לבצע את החפירה על ידי ד"ר יהודה גוברין, ואני ביצעתי לו את העבודה", מספר הארכאולוג אחיה כהן-תבור שחפר כאן 4 שטחים בשטח של כדונם אחד, כשכל חפירה נמשכה שבועיים עד חודש וחצי. "חפרתי בשוליים הדרומיים-מערביים של הכפר ובראש הגבעה בצפון הכפר".

"כל הממצאים שהתגלו הם בתים של הכפר הערבי שנוסדו במאה ה-19 ובעיקר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. המטרה של החפירה היתה לזהות את יסודות הבניינים המודרנים ומה שמתחתם. הבניינים עצמם נהרסו כמה חודשים לפני החפירה. בין הממצאים שמצאנו היה רחוב שנסלל בשיטת סולינג, מבנים שנהרסו ב-48' ו-49' ושם היו ממצאים אופייניים לכפר מ-48' כמו חפצי ברזל ואמאייל. וגם את מבנה המסגד שהוסב לבית כנסת ושימש את התושבים עד שנות ה-80 שאז נהרס. מצאנו מטבעות מנדטורים ושקלים ישנים. מתחת לאותם בתים מצאנו אשפה שהורכבה מחומרים אורגניים, אפר, מתקנים לייצור סיד, מקטרות וכלי חרס. לא מצאנו משהו מפתיע אלא דברים סטנדרטיים.

כהן-תבור חפר כבר במשמר איילון, בשטח מחנה צריפין ואת תוצאות החפירה באל-קובייבה הוא טרם פרסם. "אני מוצא עניין בכל חפירה", הוא מסכם. "כאן אתה יכול לשייך מבנה למפה ולזהות את מקומו ביישוב – לחבר מסמך היסטורי פיסי כמו מפה".

.

.

פתח מאוחר בקיר

.

אור בקצה

.

מימין יש פתח שנחסם בגלל הבטון ודרכו ניתן היה לעלות לגג

.

הבית התחתון דומה מאד לבית העליון אלא שהוא עבר שינויים כמו סגירת חלק מהמרפסת

.

הגגון מעל מדרגות הכניסה התכופף

.

המרפסת עם הקשתות והעמודים הדקורטיבים נאטמו

.

את שני הבתים עוטפים שרידים של צמחייה עשירה ובוסתן

.

גם כאן שפכו בטון

.

מבט מהמרפסת

.

הכניסה

.

הכל הרוס אך הבניין עצמו שלם

.

כותרת עמודי המרפסת

.

קבורים בבטון

.

המשכנו לרחובות:

.

חזית בית העם ההיסטורי של רחובות נהרס ורק חזיתו נותרה. מאחור הוצמד לו במעשה סדום אולם מופעים חדש

.

היכל התרבות מפנה לרחוב חזית זכוכית

.

ברחוב הסמוך ניצבים בנייני מעונות החוקרים של מכון ויצמן שתכנן האדריכל יעקב רכטר

.

גם כאן שפכו בטון

★

שיר לסיום:

.

 

★