סיבוב במרכז לאמנות בגראץ

רק במדינה כמו אוסטריה בה קיימת הערכה עמוקה למסורת ולתרבות, יכלו לתקוע באמצע סביבה היסטורית רגישה בניין כל כך שונה בממדיו, בצורתו ובחומריותו. המרכז לאמנות בגראץ, או בשמו המקומי קונסטהאוס (Kunsthaus), הוא אחד הפרויקטים הבולטים שנבנו בעשור הקודם בעיקר מהסיבה הזו, אך גם בגלל שהשיב לקדמת הבמה את האדריכל פיטר קוק ששיתף כאן פעולה עם האדריכל קולין פורנייה.

"העב"ם הידידותי" כך כינו את הבניין בשנותיו הראשונות, כינוי שהעיד על חריגותו בנוף, אך הכינוי ניתן לו בעיקר בגלל הדמיון לגוף חי שנמצא אצלנו בתודעה מ"מלחמת הכוכבים" או סרטי מדע שעסקו בכל מיני מיקרואורגניזמים. מאז שנחנך הבניין בספטמבר 2003, הפכו בניינים מסוג זה, הזרים לסביבתם, לתופעה נפוצה. היה כאן כמובן אפקט בילבאו, בו בניין בעיצוב ובהשקעה חריגים מצליח למקד אל עיר פריפריאלית תשומת לב עולמית ובאמצעותו ממנפים את התדמית ואת התיירות המקומית. אך מעל הכל, תרם המהלך לעיר מרכז חדש להצגת אמנות בינלאומית, מקום שמשרת לא רק תיירים אלא גם את הקהילה המקומית.

ועל כך ברשימה זו.

.

מעלה מעלה

.

הבניין החדש בלע לתוכו מבנה היסטורי מ-1848 (משמאל) שהורכב מפלדה וזכוכית ונחשב היה לאחד מהמבנים המתקדמים ביותר לזמנו. בשאר השטח היה מגרש חנייה. המגרש עדיין קיים והוא אפילו גדול יותר אלא שכעת הוא נמצא מתחת לאדמה.

.

המרפסת הסגורה בראש הבניין

.

הבניין שנבנה ב-1848 ונקרא "בית הפלדה" שימש כבית כל-בו שזכה לחלונות ראווה רחבים במיוחד בזכות שלד הפלדה. במקור נבנו שתי קומות מעל קןמת מרתף, אך שנתיים לאחר מכן נוספה לו קומה שלישית עם גג רעפים. כיום מאכלס האגף בבניין בקומת הקרקע את חנות המרכז, המסעדה, ובקומות העליונות גלריות ואוסף ספרים וארכיון

.

חזית הבניין הראשית פונה למזרח לכיוון הנהר והעיר העתיקה, וכאן גם ממוקמת אחת הכניסה המרכזית לבניין (כניסות נוספות יש גם דרך המסעדה מדרום ודרך החנות ממזרח). משמאל ניצב על עמוד דגם קטן של הבניין

.

.

אפשר לבלות בגרץ לפחות יום שלם, אבל לי היו רק שעתיים שמחצית מהם בחרתי להקדיש למרכז לאמנות שנפתח בקול תרועה ב-2003, בעלות של 48 מיליון יורו ונחשב היה ליצירה חריגה בנוף. ההעזה להחדיר את אדריכלות הראווה אל סביבה מסורתית והיסטורית היתה כמו לדחוף מחט עמוק לעין, אבל אפקט בילבאו היה כל כך גדול שבגרץ בחרו על הראווה.

אפקט בילבאו הוא מונח שיש לו אפילו ערך בויקיפדיה. הוא נוצר עם חנוכת מוזיאון גוגנהיים בעיר בילבאו שבספרד ב-1997 ועל תכנונו הופקד גדול אדריכלי הראווה – פרנק גרי. הודות לבניין הייחודי שיצר, הצליח המוזיאון לחזק את תדמית העיר ולהפוך אותה ליעד תיירותי למרות שלא היה בה עד אז כל מוקד שכזה. כך נוספו לבילבאו אלפי מקומות עבודה והכנסות של מיליוני יורו מידי שנה. ראשי ערים ומנכ"לים של רשויות מקומיות נדלקו ורצו גם. בישראל הדוגמה המובהקת ביותר היא מוזיאון העיצוב בחולון שנפתח ב-2010. רעיון של מנכ"לית העירייה המיתולוגית חנה הרצמן שעל אירוע הפתיחה שלו כתבתי כאן לפני כמה שנים.

20 שנה חלפו מאז חנוכת המוזיאון בבילבאו, זמן מספיק לבחינת השפעתו של המוזיאון על העיר ובכלל על אפקט בילבאו. התשובה היא ברורה: בניין אחד לא יכול ליצור שינוי משמעותי וארוך טווח על העיר, אלא אם כן הוא חלק ממערך שלם. בבילבאו לדוגמה, לבד מהמוזיאון, הוקם קו מטרו שאת התחנות בו תכנן משרדו של האדריכל נורמן פוסטר וכן נפתחו שתי ספריות חדשות, נערכה תכנית לפיתוח עסקי המסעדנות בעיר, פיתוח המרחב הציבורי עם דגש על מקוריות וחדשנות. כך שלמעשה בבילבאו היתה תכנית רב-מערכתית שהתייחסה לנושאי תחבורה, פנאי, תרבות וחברה. בחולון פתחו אולם כדורסל וסניף של חצי חינם.

בגרץ כבר היתה מערכת תחבורה ציבורית של רכבת קלה, עיר עתיקה שבסביבתה נערך מידי יום שוק או שניים, פארקים ציבוריים מיוחדים, נהר וטבע משגע שמקיף אותה מכל כיוון. אבל רצו עוד משהו והמשהו הזה בא בצורת העב"מ. ביקור בבניין מגלה שלא רק בחוץ הוא מרהיב, אלא גם בפנים. השליטה של צמד האדריכלים בפרטי התאורה ותנועת המבקרים יוצרת חוויה מרתקת – תחילה העלייה במסוע הארוך שמעלה אותך וכאילו בולע אותך אל הקומה העליונה וההמשך הוא מסע של גילוי של סביבות נוספות ולא שגרתיות.

.

דגם של הבניין בחזית הכניסה, עם הסברים בכתב ברייל

.

יש כאן שלוש קומות עם קומת מרתף ובכל אחת משלושת הקומות יש אולם תצוגה גדול. כל אחד מאולמות התצוגה מכונה בשם space. הגלריה בקומת הקרקע, שהיא הקטנה מבין שלוש הגלריות, מתאפיינת במסך זכוכית גדול הפונה לרחוב האחורי ובכך מאפשר לכאורה קשר של הבניין גם אל הרחוב שבחוץ. הגלריה בקומה הראשונה ששטחה מגיע לכמעט לדונם, מתאפיינת בתקרה המכוסה במאות נורות ניאון שיוצרות אפקט מרהיב. כמה עמודי פלדה דקיקים נושאים את תקרת הקומה העליונה שם מצויה הגלריה השלישית שבה לא תמצאו עמודים בכלל, היות ומעטפת הבניין נושאת את עצמה. גם הגלריה בקומה השלישית מתייחדת בגופי תאורה ייחודיים, אלא שכאן הגופים מורכבים מחישוקים שמשלבים בהם פתחים המחדירים בשעות היום תאורה טבעית ומייתרים את הפעלת החישוקים (יש גם גופי תאורה נוספים ופשוטים שפועלים בשעות היום).

שני דברים אכזבו אותי במרכז: (1) התערוכות – היו סתמיות, לא מלהיבות, לא חדשניות וגם לא מעוררות עניין. את התערוכה הנוכחית שתוצג עד סוף מרץ 2018 – Up into the Unknown – פספסתי. היא עוסקת ברעיונות ובתהליך תכנון ויצירת הבניין הזה. (2) החנות שתופסת חלק לא קטן מקומת הקרקע לא היתה ממוקדת ומלאה בפרטים שנותנים תחושה של חנות הכל בשקל. יש המון ספרים אבל לא ברור למה אין פה ספרי אדריכלות ועיצוב חדשים ומעולים, אלא ריבוי של ספרי בישול לדוגמה. חיפשתי לראות מה מציעים כאן על אדריכלות ועיצוב באוסטריה ולא מצאתי משהו משמעותי ששווה לשקוע בו.

המסעדה של המרכז הצמודה לחנות היתה מלאה אנשים ורועשת. המצב שלה מנוגד באופן חריף למצב במרכז עצמו – שהיה ריק ברובו ושררה בו דממת מוות. ממה שראיתי כאן בסוף אוגוסט אפשר להגיע בקלות למסקנה שאפקט בילבאו לא עובד כאן והתיירים לא נוהרים לעיר.

.

מבואת הכניסה שבקצה שלה מסוע המעלה את המבקרים אל הגלריות שבקומות העליונות. תקרת האולם כמו גם הגלריה שבקצה המבואה מצויים בשיפוץ ולכן הסירו כאן את לוחות הזכוכית העוטפים את התקרה וממשיכים את השפה העיצובית הבולטת בחזית

.

האדריכל פיטר קוק בן ה-81 ייסד בשנות ה-60 את קבוצת ארכיגראם שעסקה בפיתוח תיאוריות של אדריכלות. רעיון "העיר הנעה" שהגה קוק במסגרת הקבוצה העניק להם פרסום עולמי. קוק מרצה ומנחה מבוקש בבתי ספר לאדריכלות, אוצר תערוכות אדריכלות. עד שבנה את פרויקט המרכז לאמנות בגרץ אותו תכנן לאחר שזכה בפרס הראשון בתחרות אדריכלים שהתקיימה בשנת 2000, לא הצליח לבנות פרויקט משמעותי (הוא השתתף בתכנון קפטריה בבניין קיים ובית דירות). מאז, הצליח לתכנן כמה פרויקטים נוספים ולזכות בפרסים בתחרויות תכנון. קוק מרבה לבקר ולהרצות גם בפני תלמידי אדריכלות בישראל, היות ואשתו היא ישראלית לשעבר.

האדריכל קולין פורנייה (63) משקיע את מרב זמנו בהנחיית סטודנטים לאדריכלות בלונדון ובהונג קונג. בשנות ה-80 היה שותפו של האדריכל ברנרד טשומי בתכנון פארק דה להוילט בפריס. לאחרונה יצר מיצב נחמד ומקורי בגימראייש שבצפון פורטוגל ונקרא "קולנוע פתוח", הוא מזכיר במשהו את הבניין בגרץ.

בישראל פועלים שני מרכזים לאמנות עכשווית: אחד בתל אביב ברחוב קלישר שתכנן כמכללה לאמנות, עליו זכו מתכנניו – משרד קיסלוב-קיי בפרס רכטר. מרכז שני נפתח לפני שנה בערד במבנה תעשייתי, וביום חמישי האחרון נפתחה בו תערוכה שיצרו סטודנטים לאדריכלות ממכללת ויצו חיפה.

.

במבואה נחשפים לגשר המקשר בין הגלריה למעלה ובין הגלריה שב"בית הפלדה" שמשמאל

.

דלפק המידע והכרטיסים ומשמאל החנות

.

בחנות: מגנטים עם צורת הבניין שמזכירה כאן טנק

.

ארכיפלופ

.

ספרון על הבניין

.

יש גם את תכנית הבניין

.

המסעדה

.

מאולם המבואה בקומת הקרקע נבלעים אל תוך מסוע ארוך במיוחד העולה אל

.

אל הקומה העליונה אליה נחשפים באיטיות

.

בקצה המסוע נחשפים מייד לאולם הגדול המתפרס על כל שטח הקומה

.

התקרה מכוסה בנורות נאון פשוטות שמעניקות לאולם את ייחודו

.

בהעדר קירות תומכים – עמודי פלדה דקיקים תומכים בתקרה הנושאת את קומת הגלריה העליונה

.

בגלריה: מסוע נוסף מעלה לקומת הגלריה העליונה

.

דפנות הגלריה

.

פרט

.

פתח בודד מאפשר הצצה אל הנוף

.

גם קומת הגלריה העליונה מתאפיינת בתקרה ייחודית בה מצויים פתחים לחדירת אור טבעי ולא ישיר.

.

האולם חופשי מעמודים היות ומעטפת הבניין נושאת את עצמה

.

החישוקים הם גם גופי תאורה מלאכותית שפועלים עם רדת החשכה או בימים אפלים במיוחד

.

רק פתח אחד בגלריה מצוי בגובה העיניים ומאפשר מבט אל הנוף

.

והנוף הממוסגר מכוון את המבט אל פסגת הגבעה שבמרכז העיר, כיום גן ציבורי שבראשו ניצב מגדל השעון (Uhrturm) מ-1560 שהפך לאחד מסמלי העיר

את החלק העליון בבניין מכנים כאן "מחט" – מדובר בגוף מתכנת בשטח של כ-160 מ"ר שנראה כאילו מרחף בניתוק מהבניין, הוא מדופן כמעט כולו בזכוכית וממנו נשקף הנוף העירוני של גרץ

.

בעת הביקור הוצג פה באופן לא מוצלח אוסף כסאות מעוצבים שנאסר לשבת עליהם

.

מבט על הגשר החוצה את נהר מורה ומקשר לעיר העתיקה

.

מבט על הבניין והרחוב הנשקף מהמחט

.

הנקודות השקופות הן גופי תאורה הנשלטים באמצעות מחשב ומאפשרים ליצור מגוון אפקטים באמצעות התאורה

.

גגות הרעפים לא חרגו לאורך כל השנים מהגובה המותר בעיר במטרה לשמור על מעמדה של הכנסייה כאלמנט בולט בנוף העירוני, עד שהגיע "העב"מ הידידותי"

.

יורדים במדרגות בחדר מבטון חשוף ומלוקק

.

שילוט על קיר הבטון במדרגות. כאן לא מכנים כל מפלס בשם קומה אלא חלל

.

בדרך עוצרים בגלריה נוספת בה מוצגת תערוכת ארכיון סתומה ולא מעוררת עניין, אבל ניתן להתרשם כאן מחזית הפלדה של המבנה ההיסטורי שהוקם כאן

.

בקומת הקרקע אולם רב תכליתי נוסף בו מוצגים כעת פרטי ריהוט שלא מוסיפים כבוד לרמת התצוגה במרכז. מצידו השני של מסך הזכוכית משקיף על חזית הבניין הסמוך שנצבע ב-2003 באופן יצירתי משהו

.

קיימת הפרדה מגדרית בין חדרי השירותים. אלה שירותי הגברים

.

בקומת המרתף תאי איחסון

.

.

חניון תת-קרקעי יש במרכז לאמנות, אך בחרתי להשאיר את המכונית בחניון סמוך, גם הוא תת-קרקעי:

.

גג החניון הוא שטח מגונן

.

עם בריכות נוי וגם מבנה אחד

.

כניסת רכבים לחניון

.

כניסת הולכי רגל

.

ויש גם פסל

.

צמחייה על קירות החניון התת-קרקעי

.

קיר אמנות שיוצר אשליה אופטית בתנועה

★★★

★★

שיר לסיום:

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שאולי  On 30/09/2017 at 22:41

    התחושה באולם תצוגה העליון אכזבה…לא זורם ואטום…אני אישית לא מתחבר לאדריכלות של "בלונים"…ההרחבה של מוזאון ת"א למשל הרבה יותר מרתקת ומוצלחת

  • עדי  On 02/10/2017 at 4:21

    לצערי הבניין הישן נפלא בעיניי והישן פחות, המחט והפתחים לאור בלתי ישיר בקומה העליונה מעניינים בעיניי אבל כל השאר מאוד סגור ולא מעניין. תודה על הכתיבה והתמונות!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: