סיבוב בביתן הקרמיקה במוזיאון הארץ

הטיפול בחזיתות המבנים שתוכננו במשרדו של האדריכל ורנר יוסף ויטקובר הוא נושא שמרתק אותי בכל פעם שאני נתקל בבניין שתכנן. החזיתות שונות זו מזו הן בהיבט החומרי והן הצורני, אך בכולם יש התייחסות לאקלים המקומי וניסיון ליצור שפה עיצובית מקומית ומודרנית. "ביתן הקרמיקה" שבתכנונו הוחל ב-1961 ונחנך ביולי 1966 הוא דוגמה מובהקת לטיפול החזותי והאקלימי, בניין שעל תכנונו הופקד אריה אדיב, מתכנן במשרדו של ויטקובר ולאחר מכן שותפו.

בשונה ממוזיאונים אחרים שתוכננו ונפתחו בארץ באמצע המאה הקודמת ועברו כולם שינויים ועדכונים, לטוב ולרע, ביתן הקרמיקה נותר כמו שהיה והשינויים בו מזעריים. עיצובו של המבנה נותר עדכני, התצוגה בו משקפת תפיסה דידקטית שניסחה הארכאולוגית רות עמירן ויישמה אוצרת הביתן הראשונה עוזה זבולון, וכמו במקרים רבים אחרים – רק על אופן התצוגה אפשר היה לכתוב מאמר נכבד, אבל אני אתעכב רק על האדריכלות.

אחרי שקבלתי שיחת טלפון זועפת ממנכ"ל המוזיאון אילן כהן, שבאה בעקבות התרשמותי מהמוזיאון אותה פרסמתי ברשימה הקודמת על ביתן הזכוכית, החלטתי הפעם להימנע מביקורת.

ועל כך ברשימה זו.

.

ככר השוק ריקה

.

כך באמת נראה הצל שמוטל על חזית הבניין

.

חזיתות הבניין וחומת החצרות מעוצבים באותה שפה: לוחות אבן המונחים כך שהקיר הופך לתלת-ממד שמקבל ערך נוסף כשקרני שמש פוגעות בו

.

1966: חזית מערבית וחזית צפונית, משמאל הכניסה הראשית לביתן (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

1965: בבנייה (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

1966: קטע מחזית מערבית (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

חזית מערבית: כמו ברבים מהמבנים שתכנן משרדו של ויטקובר אז גם כאן יש הצללה קבועה שמגנה על פס חלונות שנמצא בנסיגה מקו החזית וכן על קירות הבניין עצמו מפני התחממות מיותרת בקיץ או מפני גשם ורטיבות בחורף

.

בשונה מהחזית המחופה לוחות אבן גלילית, מורכבת מערכת ההצללה מלוחות בטון חשוף

.

החזית הדרומית נסוגה מקו הגג באופן משמעותי וכך נוצר מקום מוצל היטב. שינויים מאוחרים הביאו להצבת קרוואנים בצמוד לחזית וכך היא איבדה את מעמדה

.

החזית המזרחית מוגנת באמצעות תריסי אסבסט הניתנים להזזה על ציר באופן ידני. התריסים נועדו למנוע חדירת קרני שמש דרך מסכי הזכוכית שהותקנו בחזית זו הסוגרת על אגף המשרד, המעבדה והאוסף של הביתן

.

חזית צפונית היא למעשה חומת החצר הפנימית ויש בה פתחים צרים דרכם ניתן להציץ אל החצר המסקרנת

.

בשנות ה-80 הוסיף זלמן ענב קירוי בטון שנועד להגן מגשם ושמש על המבקרים העוברים מביתן לביתן

.

פרגולת הבטון מגיעה גם עד הכניסה לביתן הקרמיקה. הביתן ריק ממבקרים ורק השומר יושב בכניסה

.

חזית הכניסה בצפון (מקור: ארכיון אדריכלות ישראל)

.

1966: הכניסה הראשית לביתן (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

גגון בטון חשוף המטויח בחלקו התחתון פורץ מקו חזית המגרש כשמשני צידיו חצרות פנימיות: חצר אחת גדולה לתצוגה (תוכננה לתצוגות מתחלפות אך הויטרינות נהרסו ואף פעם לא חודשו ולכן החצר לא מנוצלת וללא כניסה) וחצר אחת להמתנה במבואת הביתן

.

בין הסורגים

.

1966: מבט מהכניסה לביתן אל החצר הפנימית ובה התצוגה המתחלפת (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

החצר הגדולה: בגישת התכנית החופשית החצר תחומה בחומה שלא סוגרת עליה מכל הכיוונים אלא מותירים פתחים המנתקים את החומה מהבניין (פתחים אלה סגורים היום בסורגים)

.

החצר הפנימית: רק בריכת השתקפות חסרה פה

.

הכניסה לביתן: הריצוף חושף את החלוקה המודולרית של המבנה, שממשיכה ומודגשת גם בתוך המבנה

.

חצר נוספת, קטנה יותר, להמתנה" יתכן ובמשבצת שמכוסה כיום באבנים תוכננה או אפילו היתה בריכת השתקפות שלא הצליחו לתחזק

.

.

(1) ביקור

אחרי הביקור בביתן הזכוכית ובתערוכה על מצפה רמון, המשכתי אל המבנה השני שעניין אותי במתחם מוזיאון ארץ ישראל: ביתן הקרמיקה. זהו המבנה השלישי שתכנן המשרד במתחם (אחרי הזכוכית והמטבעות), והיה שונה משני הקודמים. ביתן הזכוכית מתאפיין בצורניות עגולה וביתן המטבעות בחצר פנימית שמהווה מוקד – וכאן המבנה הוא מרובע והחצר נמצאת בצד הבניין. המשותף לכל הביתנים אלה התצוגות שכמעט ולא השתנו, ויותר מזה – מדובר בתצוגות דידקטיות, מרובות מוצגים, שונות במהותן מחוויית הביקור שמונהגת כיום במוזיאונים.

השומר ישב בחוץ, וכמו בכל הביתנים היה מיובש משעמום (בביתן הקודם השומר החליט לחבר מכונת גילוח לשקע באמצע האולם ולהתגלח). חוץ ממנו לא נראתה באזור כל נפש חיה. ברגע שנכנסתי הוא נכנס אחרי, כנראה כדי לוודא שלא אקח מזכרת. התעכבתי רבע שעה על קיר האמנות הניצב בכניסה לביתן, ואותו יצרה האמנית גדולה עוגן. קיר עשיר בדימויים שממנו פותחים את הביקור בביתן, ורק חבל שנאטם הפתח שיצרו האדריכלים בתקרה ממש מעליו, ונועד לשטוף את הקיר באור טבעי ולא ישיר. האולם עצמו לא עבר כאמור שינוי, הכל כאן כמו ב-1966, רק הצטרפו מוצגים שנרכשו או נתרמו במהלך השנים.

אם אתם לא בקטע של לשקוע בקריאת טקסטים בעמידה ואז לבחון קערות חרס, אולי תמצאו עניין באדריכלות. אם כן, אז אפשר להתעכב כאן לפחות חצי שעה. בכלל מוזיאון הארץ הוא לא רק מוזיאון של הארץ אלא גם גלריה של אדריכלות.

.

(2) תכנית המוזיאון

ויטקובר שקיבל לתכנן את מתחם המוזיאון ב-1953 על פי החזון של ד"ר ולטר מוזס (מייסד "דובק" ואספן), תכנן את המתם כגן גדול ולא מגודר, שניתן היה להכנס אליו מכל כיוון. בתוך הגן לבד מהתל הארכאולוגי תוכננו ביתני תצוגה, כשכל ביתן מתפקד כמוזיאון עצמאי. את הכרטיס רכשו בכניסה לביתן ובכל אחד מהם היתה גם חנות קטנה, מחסן ומעבדה. רעיון דומה יצר ויטקובר בהמשך הרחוב – בקמפוס אוניברסיטת תל אביב. גם שם לא היה הקמפוס מגודר. השנים חלפו, אבטחה ושיטות ניהול שונות הובילו לגידור, וכן הוקמו שימושים שונים ומשותפים.

חמישה ביתנים תכננו במתחם ויטקובר ושותפיו – אריק באומן, אריה אדיב וישראל שטיין: זכוכית, מטבעות, קרמיקה, נחושתן והפלנטריום. ביתן נחושתן לא נבנה בסופו של דבר. המשרד המשיך ללוות את המוזיאון עד כניסתו של אלוף במיל' רחבעם זאבי (גנדי) לתפקיד מנהל המוזיאון ב-1981. למינוי היה אחראי ראש העירייה אלוף במיל' שלמה להט (צ'יץ'), ידידו מהמטכ"ל. גנדי העדיף לקחת את זלמן ענב, שתכנן גם את ביתו הפרטי, כאדריכל המוזיאון.

ויטקובר דגל בגישה שכל ביתן יעוצב באופן שונה ויהיה בעל חזות מובהקת. ענב לעומתו דגל בגישה של אחידות חזותית. ענב תכנן מבנים חדשים במתחם המוזיאון, כשהאחרון שבהם הוא ביתן הכניסה. בנוסף, כחלק מיצירת אחידות וגם מתוך רצון לכוון ולהגן מפני גשם ושמש על המבקרים העוברים מביתן לביתן, תכנן ענב פרגולת בטון, שתפקידה לגשר בין הביתנים. לאחרונה נהרס קטע הפרגולה שקישר אל בית הקפה שהוקם בקומה התחתונה של ביתן הזכוכית, אבל לביתן הקרמיקה הפרגולה מגיעה עד הכניסה ממש.

.

תכנית מוזיאון ארץ ישראל משנות ה-60: ביתן הקרמיקה בחלקו המזרחי של המתחם, שני משאל למעלה ולצד השדרה המרכזית של הביתנים (מקור: ארכיון אדריכלות ישראל)

.

דגם של המוזיאון משנות ה-60, ביתן הקרמיקה למעלה שני משמאל (מקור: ארכיון אדריכלות ישראל)

.

(3) התכנית

את הפרויקט תכננו במשרד לבד מויטקובר, גם באומן ואדיב. שניהם בשונה מויטקובר, לא היו אדריכלים אך הדבר לא פגע באיכות עבודתם כפי שניתן ללמוד מהתוצרים שהעמידו במשך השנים וכן מדברי קולגות ולקוחות.

סקיצה ראשונה הציגו האדריכלים כבר ב-1961, אך הם בעצמם לא היו מרוצים מהתוצאה וניגשו לערוך שלוש סקיצות שונות אותן העמידו להחלטת הנהלת המוזיאון ובין השאר גם ראש העירייה שעמד בראש חבר נאמני המוזיאון. מאחד המסמכים שמצאתי ניתן ללמוד כי ההבדל בין התכניות התמקד בגודל שטחי התצוגה שהיו שונים בין חלופה לחלופה. ב-1962 נבחרה החלופה המועדפת הכוללת 1,200 מ"ר שטח בנוי, אבל אז התברר שהמוזיאון לא מתכונן לשלם על כל העבודה שביצעו האדריכלים עד לחתימת החוזה על ההצעה הנבחרת. התפתח מאבק בין הצדדים שנדרש היה לגישור באמצעות האדריכל זכי שלוש. אגב, שכר האדריכלים עמד על 6.9% מעלות הבניין, ועלותו היתה 450 אלף ל"י.

בתכנית החופשית, בשקיפות, ביחסי חוץ ופנים, במודולריות ובעיצוב הפרטים (כמו הטיפול בחזית, עמודי הפלדה הדקיקים), ניתן למצוא השראה מעבודתו של האדריכל לודוויג מיס ון דר רוהה (Ludwig Mies van der Rohe), השראה שאת סימניה ניתן למצוא גם בביתן הזכוכית. במיוחד ניתן למצוא השראה מעבודות כמו הביתן הגרמני בברצלונה והגלריה החדשה בברלין שהתאפיינו שניהם בגישה דומה, אך כמובן שכאן חסרה אותה שלימות אליה הצליח להגיע מיס. כבר במבט קצר על תכנית הביתן ניתן לראות כיצד קירות הבניין מעוצבים כאילו הם מרחפים באתר, כל קיר עומד בפני עצמו ולא מתחבר לקיר האנכי לו. תכנית אולם התצוגה חופשית וריקה ואת החלוקה יוצרים העמודים או הויטרינות. הקשר בין חוץ ובין פנים הדוק כשדלתות זכוכית גדולות חוצצות בין שני האזורים, כשלצורך כך נוצרה גם חצר תחומה הממשיכה את אולם התצוגה. החצר מקושרת גם לכניסה לביתן ורק סורג בעיצוב מינימלי חוצץ בין הכניסה לחצר הגדולה שיועדה לתצוגת תערוכות מתחלפות, כשחלק אחר של החצר פתוח לכניסה. את המודולוריות שמשמעותה תכנון על פי מידות קבועות, ניתן לזהות באופן בולט בעיצוב הריצוף המחלק את המבנה וחושף את החזרתיות של המידות בכל חלקיו.

.

1961: תכנית מוקדמת בה ניתן לראות את הגישה של התכנית החופשית – הקירות הם רק אלמנטים שנראים כמו מרחפים בשטח ולא מפרידים לגמרי בין חוץ ובין פנים. בחלק העליון מופיעה החצר ובחלק התחתון בולט 'הבית הישראלי' (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

1963: תכנית המוזיאון: החצרות מימין והביתן הישראלי משמאל (מקור: ארכיון אדריכלות ישראל)

.

.

נסתר מעיני המבקר, בחלק המזרחי של המבנה, שוכנים שימושי התמיכה בביתן: שירותים, משרדים ומחסן לפריטי האוסף. בין המחסן ובין אולם התצוגה חוצץ לוח עץ גדול המהווה את אחורי הויטרינה הגדולה הנמתחת כמעט לכל אורך האולם ורק דרך המחסן ניתן לגשת לפנים הויטרינה ולטפל בה. "מאד נוח שאפשר לגשת מיד למחסנים, לכרטסת חפצי האוסף ולא צריך לרוץ למקום אחר", מספרת ד"ר עירית ציפר אוצרת הביתן מאז 1997. "המחסנים אמנם קטנים וצפופים כי האוסף גדל והמעבדה עברה למקום נפרד במוזיאון, אבל הוא עדיין מאד נוח ויפה. החיסרון היחיד הוא שאני יושבת במשרד ודרך הדלתות אני שומעת את כל מה שקורה בביתן". אנחנו יושבים במשרדה בזמן שהיא מחפשת בתיקים תמונות של המבנה ואת התכניות. "שיני הזמן נוגסות בו, בכל חלקי המבנה. בפטיו למשל חגורות הבטון מתפוררות, אבל זה קורה להרבה מהמבנים".

"הבית הישראלי" הוא אגף נפרד מאולם התצוגה. הוא שוכן בחלקו הדרומי של המבנה ומחוצה לו. במסגרתו שוחזר בית מגורים שהתגלה בתל קסילה ומכונה "בית 4 המרחבים" וכולל חצר קטורה וכן כלים שהתגלו בעיקר בלכיש ובאזור יהודה. כיום "הבית הישראלי" סגור למבקרים (חדרו אליו מים והוא ניזוק). כשמקיפים את הביתן מבחוץ לא ניתן למצוא את אגף בית הישראלי היות והוא מוסתר מאחורי מבנים יבילים שהוצבו פה לפני עשרות שנים כדי שישמשו כאגף חינוך. כעת יש כוונה לפנות אותם לטובת מבנה קבע חדש וכך החזית הדרומית תיחשף למבקרים. השאלה אם יטרחו וגם יחדשו את "הבית הישראלי" או שימשיכו לתת לו להירקב. עמדתי באולם התצוגה הגדול והתבוננתי בדלתות הנעולות המובילות ל"בית הישראלי" וניסיתי להיזכר במוזיאון גדול בארץ שבו סגרו אגף בגלל בעיות תחזוקה.

.

1962: תכנית הביתן – בחלקה התחתון של התכנית נמצאת חצר התצוגה והכניסה, למעלה מימין אולם התצוגה ולמעלה משמאל המחסן, המשרד וחדרי שירותים (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

.

(4) החזית

התלבטות בנושא עיצוב חזית הבניין ליוותה את התכנון. תחילה היתה מחשבה לחפות את החזית בלבנים שרופות, פלטות חרס אדומות או פלטות שמוט. לבסוף נבחרה אבן גלילית מלוטשת עם דוגמה ורטיקלית. בחזית הצפונית הפונה לשדרה המרכזית של המוזיאון, משתנה אלמנט החריצים ההופכים לפתחים צרים, שדרכם ניתן למבקרים מבחוץ להבחין במרומז כי מאחורי החזית מצויה חצר מסקרנת.

הטיפול הדקורטיבי בחזית הבניין היא שמעניקה לו את ייחודו החזותי, מהלך עליו חזרו האדריכלים בכל המבנים שתכננו לאורך השנים. ייאמר לזכותם כי הם לא חזרו על אותו פתרון פעמיים, וכל מבנה שתכננו היה שונה בחזותו.

.

1962: קטע מחזית הכניסה מצפון (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

.

(5) תכנון מותאם לאקלים

ההיבט האקלימי חוזר ומופיע כאן כנושא מרכזי בו עסקו האדריכלים, כמו במבנים אחרים שתכננו וכתבתי עליהם כאן: חדר אוכל בקיבוץ אפיקים, בניין שרמן ובניין בריטניה למדעי החיים, ובניין גילמן למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. וכפי שציינתי כבר, לפני שנתיים פורסם הספרון: "להעז את התריס – התגוננות סולארית בתל אביב", ובו מאמר של אור אלכסנדרוביץ' על אדריכלות אקלימית. במסגרת המאמר הוא מתייחס לחשיבותו של ויטקובר.

מערכות הצללה קבועות מבטון חשוף בולטות מחוץ למבנה ובמיוחד בחזיתו המערבית. פס חלונות חוצץ בין הקירות והגג ומחדיר אור טבעי מסונן אל אולם התצוגה הפנימי. גם במרכז המבנה, כמו בביתן הזכוכית, יצרו האדריכלים פתח דרכו חדר אור טבעי. לצורך אוורור המבנה הותקנו דלתות זכוכית שהיו פתוחות לחצר הצפונית והחדירו אוויר צונן בימות הקיץ. בחזית המזרחית, זו הסוגרת על המשרדים, הותקנו מסכי זכוכית ובחלקם החיצוני הותקנו תריסי אסבסט גדולים ואנכיים הניתנים להזזה קלה בהתאם לצורך.

.

1962: חתך (מקור: מוזיאון ארץ ישראל) .

.

(6) תצוגה

את הקמת תערוכת הקבע שנמצאת כאן מאז 1966, ליוותה הארכאולוגית רות עמירן. את עמירן ליוותה תלמידתה הארכאולוגית עוזה זבולון שהפכה לאוצרת הביתן הראשונה ושימשה בתפקיד עד 1982. עמירן בעזרת זבולון והארכאולוגית פרחיה בק פרסמו ב-1966 את הספר "הקיראמיקה הקדומה של ארץ ישראל", שעל פיו למעשה אצרו את התצוגה בביתן. גישתן תאמה היטב את גישתו של מייסד המוזיאון ד"ר ולטר מוזס שנפטר עשור קודם לכן: "התפיסה של מוזס היתה להתמקד בחומר עצמו, בין אם זו זכוכית ובין אם זו קרמיקה, ולהראות את ההתפתחות מהרגע של הגילוי שאפשר להפוך בוץ לחומר קשה, עמיד במים ובחום, כך שניתן לעשות ממנו מכלים, ועד היום בארץ ובתרבויות השכנות", מסבירה ד"ר עירית ציפר. "זה היה הקונספט לכל מוזיאון הארץ והוא תורגם מה-Landesmuseum, המציג את התרבות החומרית המקומית על רקע התרבויות השכנות. בגישה כזו מציגים לא רק דברים יפים כמו זכוכית, אלא גם קרמיקה שהיא מדיום פחות מושך, אך דרכה ניתן ללמוד על חיי היומיום בתקופות שונות ובתחומים שונים כמו פולחן, בישול או אגירה".

את עיצוב הפנים ערך האדריכל נחום מרון שהתמחה בהקמת תערוכות ארכאולוגיות. על העיצוב והגרפיקה הופקדו אלישע חיימוביץ ונח אופיר – טיפולוג שבביתן נעשה שימוש באותיות שיצר וקרויות על שמו. מרון עיצב ויטרינות מיוחדות לביתן, הן לאולם התצוגה והן לחצר תוך שהוא עושה שימוש בזכוכית ברזל ועץ. האדריכלים היו מעורבים בעיצוב ובפריסת הויטרינות באולם ובחצר, ולדברי זבולון כמו גם המסמכים שמצאתי שיתוף פעולה פורה התקיים בין חברי הצוות.

בויטרינות שבחצר שולבה תאורת לילה מרהיבה שבקעה מחלקה העליון של הויטרינה והפכה אותם לפנסים. בחצר הוצגו תערוכות יחיד, קבוצתיות ונושאיות לאורך השנים. הראשונות היו לאמנית הקרמיקה הדוויג גרוסמן והשנייה הוקדשה לממצאים מתמנע. כן הוצגו תערוכות לאמנון ישראלי, נורה כוכבי ונעמי ביטר, לידיה זבדסקי, יהודית ויוכבד, חווה סמואל, ג'ין מאיר, וכן תערוכות נושאיות כמו קרמיקה סקנדינבית או ממצאי המקדש שהתגלה בתל קסילה.

תערוכות לקרמיקה עכשווית הסתיימו ברגע שגנדי קיבל לידיו את הנהלת המוזיאון. כך מספרת עוזה זבולון: "ביום שהוא הגיע למוזיאון פתחנו תערוכת יחיד לבוגרת בצלאל. תערוכה מאד אנטי התנחלויות. היא עשתה פסלים שמראים דמויות של צלם וצלמת שבאים לתעד מה קורה בשטחים, ויצרה מן תבליט מדרגות סלע עם בתים קטנים וטרקטור. הוא רתח והודיע שאנחנו לא מוזיאון שמציג אמנים, ולאחר מכן היו שנים ארוכות שלא הוצגו בחצר תערוכות". מאז מציג המוזיאון תערוכות גדולות ועכשוויות מעת לעת כמו "זכוכית ישראלית 2015" שאצרה אנריאטה אליעזר ברונר, ו"הביאנלה לקרמיקה" שהאחרונה התקיימה בנובמבר 2016 באצירת ד"ר ערן ארליך. בחודש הבא תפתח במוזיאון תערוכה עכשווית שתוקדש לנייר וישתתפו בה 65 יוצרים.

.

1971: תערוכה לאמניות יהודית ויוכבד (מקור: אוסף הספרייה הלאומית)

.

.

הויטרינות באולם נותרו כמו שהיו, אבל אלה שבחצר הוסרו ב-1999 לאחר שנפגעו משיני הזמן (וההזנחה). התכנית היתה להחליפם אך הן סולקו לבלי שוב ומאז החצר סגורה ולא באמת מתפקדת. במקום הויטרינות הוצבו שתי כוורות חרס פעילות. שינוי נוסף: לוח תצוגה גדול ניצב היה לצד הכניסה לאולם ובמסגרתו הוצג למבקרים מבוא על החומרים מהם מייצרים את החרס ועל התהליכים הכימיים. אך התברר שהעניין מסובך מידי להבנה, הלוח הוסר ובמקומו הותקנו ויטרינות נוספות. לבד מויטרינות, עוצבו גם שרפרפי עץ וחבלים שהשלימו את אופיו של המקום. ציפר נלחמת לשמור על המבנה ולמנוע כל שינוי בתחומו והיא נוחלת הצלחה.

.

התצוגה במוזיאון נאצרה בעקבות ספרה של הארכאולוגית רות עמירן שגם חתונה על התכנון המדעי של התצוגה. עמירן פרסמה ב-1965 את ספרה "הקיראמיקה הקדומה של ארץ ישראל", בו השתתפה גם עוזה זבולון, שליוותה את הקמת הביתן והיתה לאוצרת הראשונה שלו

.

"הייתי מעורבת במוזיאון מ-64'", נזכרת עוזה זבולון שליוותה את הקמת התצוגה ושימשה בתפקיד אוצרת הביתן עד 82', ולאחר מכן אוצרת ראשית של המוזיאון. "עבדתי על הכנת התצוגה עם נחום מרון ועבדתי גם המון עם אריה אדיב, אבל גם ויטקובר ובאומן היו מעורבים. אדיב היה נורא נחמד, מאד מתורבת, מאד מאוזן, איש נעים להתרועע. התלבטנו אלו סורגים לעשות בחצר, והייתי נוכחת כשבאו להתקין את הקיר של גדולה עוגן. ב-64' הבניין כבר עמד ועסקנו בפנים [הבנייה החלה בסוף 1963, מ"י]. אדיב היה מאד מעורב, אבל בקיר הקרמיקה של גדולה עוגן היה מעורב באומן. גדולה זכתה במכרז, שהתמודדו בו כמה אמנים. גדולה הכירה את רות עמירן, כי עוגן היתה תלמידתה של הדוויג גרוסמן וגם הכירו את העבודה שהיא עשתה לפני כן על קיר בקמפוס גבעת רם. ביקשו ממנה לעצב דמויות קדרים בעבודתם, וזה מה שהיא עשתה".

"כמו שבביתן הזכוכית היה חלום שבכניסה יהיה כבשן וייצרו שם זכוכית, גם בביתן הקרמיקה היה חלום להושיב קדר שידגים את עבודתו. אך הרעיון לא יצא אל הפועל, כי הבנו מהר שזה לא מעשי, ולימים הושב קדר ב'ביתן אדם ועמלו'".

.

(7) שנסון ללבנון

"כשישראל נכנסה ללבנון", מספרת אוצרת הביתן, "גנדי מיד סידר לאוצרות במוזיאון סיור ללבנון. הן נסעו ואספו כלים מהכפר רשיא אל פח'ר שבמורדותיו המערביים של החרמון, שם השתמרה תעשיית קדרות מסורתית. בעקבות הסיור הוצגה כאן ב-1983 תערוכה של אותם כלים". בארונות שבמחסן שמורים הכלים שנרכשו בכפר.

.

1983: פרסום שליווה את תערוכת הרכישות החדשות מקדרים לבנונים (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

1983: מתוך הפרסום (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

.

במבואה לבניין ניצב קיר אמנות מקרמיקה שמתאר את מלאכת יצירת הקרמיקה: פתח צר מלווה את התקרה ודרכו חדר במקור או טבעי ולא ישיר שהאיר באופן ייחודי את היצירה

.

את הקיר שהוזמן במיוחד לביתן יצרה האמנית גדולה עוגן

.

קדרים באים

.

חתימה ושנה: תשכ"ו / 1965

.

אולם התצוגה נשקף מהקיר שממנו מתחיל הביקור

.

חשיבה על פרט: קיר האמנות לא מגיע עד לקצה התקרה הנמוכה והחלון האופקי נמצא אף הוא בנסיגה

.

1966: האור חודר מעל לקיר הקרמיקה שיצרה גדולה עוגן (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

ויטרינת תצוגה עמוקה נמתחת לכל אורך הקיר המזרחי של האולם

.

האולם הגדול מתפרס על שטח של כ-800 מ"ר והוא נשען על סדרת עמודי בטון: מימין היציאה אל חצר התצוגה שסגורה כיום

.

ויטרינה צמודה לקיר

.

מתקני התצוגה המקוריים עוצבו במיוחד לביתן

.

השרפרפים עוצבו במיוחד לביתן: עץ וחבלים

.

מבט אל חצר הסגורה (כרגע ניצבות בה שתי כוורות עם מאות דבורים)

.

1967: שער שיצרה ציונה שמשי (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

1967: תערוכה בחצר (צילום: משה מילנר, לע"מ)

.

1966: בחצר הפנימית (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

1966: ויטרינות עם תאורה שעוצבו במיוחד לחצר הפנימית, לפני כמה שנים הן הוסרו במטרה להציב חדשות אך לא הוצבו חדשות (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

הויטירנה המרכזית הצמודה לקיר המזרחי. משמאל יציאה ל"בית הישראלי" שתוכנן כחלק מהביתן. הוא נועד להציג חיי יום יום בעת הקדומה אך המבנה מסוכן והכניסה אליו אסורה

.

הגישה לויטרינה לטיפול בתצוגה היא מתוך חדר האוספים המסתתר מאחוריה

.

1966: התצוגה בקיר המערבי (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

המוקד המרכזי באולם נמצא כמובן במרכז, וכמו בביתן הזכוכית גם כאן היה פתח בתקרה שהחדיר אור טבעי ולא ישיר אך הוא נאטם

.

תקרת האולם הוחלפה בלוחות פח מחוררים, אך תקרת העץ שבמרכז האולם נותרה מקורית

.

1966: אור טבעי חודר מהתקרה (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

שנות ה-60: תצוגת "אמנות ופולחן" במרכז האולם (מקור: ארכיון אדריכלות ישראל)

.

התצוגה במרכז האולם מורכבת מויטרינות מזכוכית שנותנות אשליה שהמוצגים מרחפים

.

ויטרינה

.

ויטרינה תלויה בין עמודים

.

עמוד הבטון במפגש עם רצפת האולם

.

ב"פונט אופיר" שיצר המעצב נח אופיר (שהופקד על מלאכת העיצוב והגרפיקה בביתן) נעשה שימוש בתצוגה. הפונט מעוצב בהקשר לכתב עברי קדום

.

קיר עץ ברקע של תצוגת כדי חרס בהם נעשה שימוש בחיי היום יום

.

מימין: עוזה זבולון (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

מאחורי הקלעים:

.

המשרד ומחסני הביתן מצויים בחלקו המזרחי של הביתן

.

במקור היות וכל ביתן היה מוזיאון עצמאי, אז הוקמה גם מעבדה לטיפול בפריטי האוסף. כיום יש מעבדה משותפת לשירות כל המוזיאון במבנה נפרד

.

אוצרת ביתן הקרמיקה ד"ר עירית ציפר ואוצרת ביתן הזכוכית הנריאטה אליעזר-ברונר במשרד הביתן מחפשות מסמכים של האדריכלים

.

מחסן הביתן צמוד לויטרטינה הגדולה והגישה אליה היא דרך הדלתות תכלת

.

בקצה אולם האחסנה ניצבים כדי חרס במתקנים שעוצבו במיוחד לביתן

.

ויש הרבה

.

כלי חרס לחתימה על לחם

.

פריטים באוסף

.

פריטים באוסף

.

כרזה מאוסף הביתן – אתמול לפני 50 שנה בדיוק (לפי התאריך העברי – ח"י שבט תשכ"ז)

.

עבודת קרמיקה שיצרה ג'ניה ברגר (2000-1910) בצמוד לביתן

★

בחניון של המוזיאון יש הפתעה: הסירחון והציוצים מסגירים קבוצה גדולה של עטלפים על קטע בתקרה. מדובר בתופעה מיוחדת ומרתקת. היה כדאי לשים שילוט שמסביר קצת על חיי העטלפים, המוזיאון ממש יכול להמשיך גם לחניון. האם הם נמצאים כאן כל היום? מה מקור המזון שלהם? כמה עטלפים חיים כאן?מהיכן הם הגיעו? האם מישהו מטפל בהם?

.

בחניון של המוזיאון יש הפתעה: הסירחון והציוצים מסגירים קבוצה גדולה של עטלפים על קטע בגג

.

שמורת טבע בחניון התת-קרקעי

.

תודה לאדר' ישראל שטיין, עוזה זבולון, ד"ר עירית ציפר, מירי צדקה, אורלי נקלר, ד"ר צבי אלחייני

★

שיר לסיום:

.

★