סיבוב בביתן הזכוכית במוזיאון ארץ ישראל

מי שנוסע ברחוב רוקח בתל אביב יכול לצפות על "ביתן הזכוכית", הבולט בראש רכס הכורכר שמצפון לכביש. בשונה מ"מרכז רבין" או מגדל התצפית הסמוכים לו וזועקים לתשומת לב, מצליח ביתן הזכוכית בצניעותו, בעיצובו הייחודי והמאופק לגבור עליהם. הוא נמוך מהם, הושקעו בו משאבים דלים יותר והוא גם הוותיק שבהם – נחנך ב-1959. תכננו אותו האדריכל ורנר יוסף ויטקובר ושותפו אריק באומן.

הביתן השוכן בתחומי מוזיאון ארץ ישראל, משמש לתצוגת כלי זכוכית עתיקים שהבסיס להם היה אוספו של ד"ר ולטר מוזס (ממייסדי "דובק"), שגם יזם את הקמת המוזיאון, אך נפטר טרם פתיחתו. מוזס אגר כ-12 אלף כלי זכוכית בדירתו ברחוב בוגרשוב בה חי בגפו. ב-1953 חתם על הסכם עם עיריית תל אביב על הקמת המוזיאון והביתן בתוכו.

במהלך השנים עבר ביתן הזכוכית תהפוכות במהלך השנים. רוב השינויים לא היטיבו עמו ופגעו באיכויותיו ובערכיו. לפני שלוש שנים בוצעה עבודת חידוש שטיפלה בחלק מהחזית ובקומה התחתונה. אך עדיין, נדרשת עבודה רבה כדי להשיב לביתן את מעמדו תוך התאמה לצורכי תצוגה עכשוויים.

ועל כך ברשימה זו.

.

16587116_1551817661514477_7540622137552809062_o

בעיני נשקפים הנופים

.

dsc05521

חזית צפון

.

סרטון קצר מהסיבוב:

.

.

dsc05532

חזית מערבית ודרומית

.

152_032_13-11-08

לפני השיפוץ: חצר אחורית (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

152_030_13-11-08

לפני השיפוץ: אריחים חסרים (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

dsc05525

2017: מתוך 300 האריחים שוחזרו 50

.

(1) ביקור

הגעתי למוזיאון כדי לראות את התערוכה החדשה העוסקת במצפה רמון. אך לפני שנכנסתי לתערוכה, עצרתי בביתן הזכוכית. בפעם אחרונה שבקרתי כאן היה המבנה מוזנח ומוסתר. לפני שלוש שנים עבר הביתן שיפוץ, בעיקר חזותי וסביבתי. היות והמבנה כל הזמן נשקף אלי כשאני עובר ברחוב רוקח, אז החלטתי לראות מה חדש.

הבניין עבר חידוש בעיקר בחזית הפונה לעיר. חזית הכניסה הצפון-מזרחית לא חודשה ונותרה עם השינויים המאוחרים שלא היטיבו עם הבניין. התערוכה בביתן עדכנית לתצוגה מ-1997 ורק שינויים מזעריים בוצעו בתצוגה, כמו ויטרינה חדשה ותוספות לתצוגת הקבע והצגת זכוכית בת-זמננו ישראלית ובינלאומית. בתמונות היסטוריות אפשר לגלות שלכאן היה מביא ראש העירייה את כל אורחיו רמי הדרג: נדבנים, ראשי מדינות, שגרירים ונשיאים. עד פתיחת מוזיאון תל אביב לאמנות היה מוזיאון הארץ מרכז התרבות המוזיאלי של העיר. מוזיאון הארץ שנפתח במאי 1959 לא רק הקדים את בניין מוזיאון תל אביב, אלא גם את מוזיאון ישראל שנפתח ב-1965. ללא הדרכה או הבנה מעמיקה בחפצי זכוכית התצוגה כאן משעממת בעיני. לעמוד ולקרוא הסברים באופן דידקטי זה נחמד אבל לא בשבילי. הביקור פה רצוי להיות בלוויית מדריך אבל בפרסומי המוזיאון אין מועדים בהם מתקיימת הדרכה.

חשיבות הזכוכית בעידן הנוכחי נמצאת באחד משיאיה. רק בתחום האדריכלות הפכה הזכוכית לאחד מחומרי הבנייה הפופולריים, לטוב ולרע. הזכוכית מקבלת מעמד של קיר שקוף שמופיע הן בחזיתות בניינים והן במחיצות פנימיות, מעקות, דלתות ואפילו רצפות. כל זה נעדר מביתן הזכוכית שלא הציג אפילו תערוכה אחת בתחום. אני מקווה שבמוזיאון ייקחו את הרעיון ויצמיחו ממנו תערוכה.

לא נערך חידוש ראוי בפנים הבניין (האחרון נערך ב-1997 בתכנון אלי לוריא), והשינויים הפנימיים שגם הם כמובן לא היטיבו אתו, נותרו על מכונם. הצורה הייחודית של הבניין לא מקבלת ביטוי בשטחו הפנימי. ויטקובר ובאומן דאגו שהחוויה תמשיך ותתחזק גם בפנים, אך הרעיון נגוז בעיקר ברגע שהחלון האופקי העליון נאטם, הפתח במרכז תקרת האולם נאטם, ובנוסף החליפו את כל הויטרינות המקוריות לכאלה סטנדרטיות וסתמיות בעיני וללא קשר לעיצוב הכולל של הבניין. הריצוף המקורי גם הוא הוחלף במרצפות קרמיקה בהירות שממשיכות את הגוון הלבן של תקרת הגבס החדשה – בגלל כל אלה יש תחושה של פספוס, סוג של טלאי על טלאי חסר טעם. בכניסה למבנה יש עלון הסבר על התצוגה, אבל בלי אף מילה על המבנה – מהלך שמייצג את הגישה הכללית. על מוזיאון שמופקד על שמירה על נכסי התרבות מוטלת האחריות גם לשמור על נכסיו, כל שכן כשמדובר בכאלה שהם גם בעלי ערך. מדובר בתקציבים שחסרים לנושא, ועל כך נותר להצטער. בדרך החוצה חשבתי שאולי כל הזלזול וההזנחה נובעים מרצון נסתר לנצל את 100 הדונם של המוזיאון בבוא העת למיזם אחר: חיסול כל הביתנים הקטנים שיש כאן והקמת שכונת מגורים, קניון או אצטדיון.

.

152_042_view-glass-pavilion

1959 (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

.

(2) תכנית המוזיאון

ב-1953 קיבל ויטקובר לערוך תכנית אב למוזיאון הארץ. ברוח התקופה שביקשה לחדש בכל תחום, רצו גם היזמים והאדריכל להמציא מחדש את מהותו של המוזיאון. במקום בניין אחד גדול בחרו לקחת יחידת שטח של כ-100 דונם הכוללת תל ארכאולוגי, ולפזר בה מבנים קטנים המועצבים באופן שונה, נפרדים זה מזה, כשכל מבנה הוא מוזיאון בפני עצמו ומיועד להצגת תחום אחר (זכוכית, קרמיקה, מטבעות וכו'). תפיסה זו שבאה כנגד תפיסת המוזיאון הגדול, ביקשה לשלב בין פנים ובין חוץ ולהעניק למבקר את האפשרות לא רק לעמוד מול מוצגים מוזיאלים אלא גם לטייל בפארק. רעיון דומה ניתן למצוא בקמפוסים האקדמיים וכן בקיבוצים בהם המרחב הפתוח הוא חלק מרכזי באופי המקום – הויזואלי והתפקודי.

המתחם שנבחר להקים עליו את המוזיאון שוכן על רכס כורכר השולט על סביבתו, ומחלקו הדרומי נשקף נופה המרהיב של תל אביב ושל נחל הירקון. הוא נבחר הודות לתל קסילה שנחשף בקצה הרכס. המבנה הראשון שהוקם במתחם הוא "ביתן הזכוכית" ואותו בחר האדריכל להציב באחת הנקודות הגבוהות בראש הרכס, כזו המשקיפה על אותו נוף עירוני שהלך וצמח במהירות וגם היום הוא ממשיך לצמוח ולטפס לשמיים.

.

(3) המבנה

את העבודה יצר ויטקובר במשותף עם אריק באומן, שאתו עבד באותן שנים. על שניים מהבניינים שתכננו כתבתי כאן: חדר אוכל בקיבוץ אפיקים ובניין גילמן למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. צורתו המעוגלת של הבניין (למעשה אליפטית קטומה), היא שמעניקה לו את ייחודיותו. אך ייחודיות זו לא היתה זוכה לתשומת הלב ללא אותו גגון מצחיה המורכב מתריסי בטון הממשיכים את הגג הבולט מקו החזית. הגגון משלים את צורניותו של הבניין, ומונע ממנו להיות פשטני וגולמי. יותר מזה, בגגון טמון ערכו האקלימי של המבנה: הבניין תוכנן כך שלא יתבסס רק על תאורה ומיזוג אוויר מלאכותיים, אלא על תאורה ואוורור טבעי. לכן, בין חזית הבניין ובין תקרתו חוצץ חלון אופקי המקיף את כולו והוא מוצל היטב הודות לגג שממשיך ונמתח מעבר לגבול שמגדירה החזית. כך, נוצרת אשליה (שכיום היא כמעט לא קיימת עוד) שהגג מרחף מעל הבניין. למעשה, הגג נשען על סדרת עמודים דקיקים המוסתרים בחזית הבניין וכן על שתי שורות עמודים באולם הפנימי, כולל קיר תמך מעוגל.

.

21_003

שנות ה-60 (אוסף מוזיאון ארץ ישראל)

.

21_003-copy

שנות ה-60 (אוסף מוזיאון ארץ ישראל)

.

.

אל הנוף המרהיב הפנו האדריכלים חזיתות אטומות המחופות באריחי קרמיקה שיוצרו בבית החרושת "לפיד" – מרכיב נוסף שתרם לאופיו הייחודי של הבניין. אריחים אלה עוצבו בחמישה דגמים עם תבליט של גלים. צבע הגלזורה (זיגוג) שנבחר אריחים היה ירוק, בדומה לגוון הזכוכית הקדומה, ובכך נרמז בחזית המבנה על מהותו הפנימית. החזית היחידה שאינה אטומה אלא מורכבת כולה ממסך זכוכית, היא חזית צפון-מזרח אליה גם חודר אגף הכניסה.

בקומה התחתונה מוקמו משרדי המוזיאון, מחסן וספרייה. בקומה העליונה המשתרעת על פני כ-500 מ"ר תוכנן אולם התצוגה. הקשר בין הקומות בוצע באמצעות מדרגות פנימיות.

האדריכלים לא מיקמו את הבניין על ציר מזרח-מערב, אלא בהטיה מסוימת כך שהבניין מכוון כמו חץ לכיוון דרום-מערב-מערב. יתכן בגלל הנוף ויתכן ובגלל פגיעת קרני שמש או כיוון רוחות. הכניסה שממוקמת בצפון-מזרח היא דרך מבואה הפתוחה אל החוץ (מן מרפסת) המדגישה את חשיבות המבנה על רקע מסכי הזכוכית של האגף המרכזי שמעל ומשני צידי אגף המבואה. מסכים אלה הוחלפו ברבות השנים כולל הפרופיל הבלגי, וגופי מזגנים הוצבו על גג אגף הכניסה ומסתירים את מסך הזכוכית העליון. מסך הזכוכית החדש עוצב בפרופורציות לא נכונות ובנוסף הודבקה על הזכוכית מדבקה כהה לסינון קרני השמש אך בעיקר מונעת את השקיפות אליה שאפו האדריכלים. משעשע שדווקא הפרט של הזכוכית הוא הפרט הכי דפוק ב"ביתן הזכוכית".

מהמבואה הפתוחה ממשיכים לאגף כניסה מלבני החודר אל האולם המרכזי ויוצר מעבר בין חוץ ובין פנים. משני צידי האגף פתחים שבמקור שולבו בהם שוברי שמש דקורטיביים מבטון, וכיום הם אטומים בלבני זכוכית. תקרת האגף התנשאה לגובה 3.10 מטרים ותוכנן כאן אזור להמתנה, אזור למכירת מזכרות ובחלקו המרכזי תוכננה הצגת ייצור הזכוכית באמצעות מנפחי זכוכית ותנור (אך בגלל בעיות טכניות תצוגה זו לא בוצעה).

תכנית האולם כמו גם המבנה כולו, היא תכנית חופשית עם מינימום קירות ועמודים המכתיבים את עיצוב האולם. כך, מתאפשרת גמישות בעיצוב בהתאם לצרכים של כל תערוכה, ונוצר מצב בו אין תנועה מוכתבת מראש למבקר, אלא הוא חופשי לשוטט בין המוצגים על פי מסלול שהוא מכתיב לעצמו.

.

plan01

1954: תכנית מפלס עליון עם אולם מבואה ובו חנות, מלתחה ופינת המתנה וכן אולם תצוגה גדול

.

plan00

1954: תכנית מפלס תחתון למשרדים, ספרייה, חדר הסקה, מקלט, שירותים ומחסן

.

sec01

1954: למעלה – חזית הכניסה הצפון-מזרחית. למטה – חתך

.

מהאולם האינטימי שבכניסה עוברים אל אולם התצוגה המרכזי והמעוגל, המתנשא לגובה 5.30 מ'. כאן תוכננו במקור סביבות תצוגה שיוחדו כל אחת להיבט אחר באוסף חפצי הזכוכית: היסטוריה וטכנולוגיה, זכוכית בארץ ישראל ובמזרח התיכון, זכוכית באמריקה ובאירופה וזכוכית קדומה. גם כאן תכנית האולם חופשית, אך כדי ליצור באולם המעוגל מוקד, נקבע פתח עגול במרכז התקרה אותו קירה גג שהוגבה בכמה עשרות ס"מ מגג האולם, כשמבעד למרווח בין שני הגגות חדר אל האולם אור ואוויר. קיר מעוגל התנשא לכל גובה האולם, כשעמודי ברזל דקיקים סודרו בשתי שורות ויצרו קו דמיוני בין קצות הקיר המעוגל ובין קירות אולם המבואה.

בתכנית החופשית ובעיצוב הפרטים (כמו הטיפול בחזית, עמודי הפלדה הדקיקים), ניתן למצוא השפעה של האדריכל לודוויג מיס ון דר רוהה (Ludwig Mies van der Rohe). במיוחד מעבודות כמו הביתן הגרמני בברצלונה והגלריה החדשה בברלין שהתאפיינו שניהם בגישה דומה, אך כמובן שהשקיפות שאפיינה את המבנים של מיס מצטמצמת כאן לחזית אחת בלבד.

.

3653_l

מעטפת סדרת בולי מועדים לשמחה תשכ"ה: את האיור המתאר את ביתן הזכוכית יצרה צילה מנוסי (מקור: השירות הבולאי)

.

(4) ויטקובר

את תכנית האב למוזיאון הארץ תכנן ויטקובר, שבאופן לא מפתיע היה חלק מחבורה שיזמה את הקמת המוזיאון והיתה כולה ייקית. ויטקובר היה אז אדריכל מבוקש: הוא תכנן את מלון דן אכדיה בהרצליה, מלון שרתון בתל אביב והוא גם תכנן את תכנית האב של קמפוס אוניברסיטת תל אביב הסמוך. עד סוף שנות ה-60 תכנן משרדו חמישה מבני תצוגה במוזיאון: ביתן הזכוכית, המטבעות, הקרמיקה, נחושתן והפלנטריום. במקביל, נבנה בהמשכו של רחוב רוקח מרכז הירידים, שתוכנן אף הוא במתכונת דומה של ביתנים. "ביתן תל אביב" (הביתן העגול) שתכנן האדריכל אריה אל-חנני במרכז הירידים והתאפיין בכיפת בטון מופשטת הנראית כמרחפת במרכז המדשאה, נבנה ממש במקביל והדמיון בגישות שבין שני המבנים גדול.

.

%e2%80%8f%e2%80%8f%d7%a2%d7%95%d7%aa%d7%a7-%d7%a9%d7%9c-dsc06195

תכנית מוזיאון ארץ ישראל מעודכנת ל-1961: הפלנטריום ניצב בצד השני של המוזיאון ולמעשה רק ביתן הזכוכית נבנה על פי התכנית (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

.

כיצד ניתן להבחין בגישתו הייחודית של ויטקובר בכל אותם בניינים במוזיאון ובכלל? "הגדולה של ויטקובר היתה בכך שהוא היה מסוגל להכנס לראש של האדריכל שעובד אתו. הוא היה היה מסוגל להבין את ההיגיון של האחר ולכן הארכיטקטורה של ויטקובר היא למעשה הארכיטקטורות של כל אותם אדריכלים שעבדו אתו במשרד", מסביר האדריכל ישראל שטיין שעבד במשרדו של ויטקובר מ-1962 ובהמשך היה גם שותפו.

"היו דברים עקרוניים שהיו אופייניים לו. כולנו היינו בניה של האדריכלות המודרנית ומבחינה אקלימית ויטקובר היה מהראשונים שחקר את הנושא, עוד כשעבד בסוף שנות ה-40 עבור הממשלה ועשה ניסויים על הפניית בניינים. מבחינה זו הוא מאד השפיע על האדריכלות בארץ. היה מאד נוח לעבוד אתו כי הוא נתן יד חופשית, וברגע שהיית על המסלול אז כמעט ולא היו לו הערות. 'ביתן הזכוכית' זו עבודה של אריק באומן. באומן היה טכנאי שהתחיל לעבוד עם ויטקובר והיה מצוין בדברים קטנים כמו סניפי בנק. ציפוי הקרמיקה על החזית הוא יצירה של באומן, היתה לו רגישות לדברים כאלה. בכניסה לחלק מהסניפים הוא היה עושה כאלה דברים אמנותיים. אין לי ספק שזו היד של באומן. את ויטקובר אפשר למצוא ב'ביתן הזכוכית' בפתרונות האקלימיים – ההצללה, האוורור, התאורה. כולנו ספגנו את הרעיונות האלה ויישמנו בבניינים, וכך גם באומן".

לפני שנתיים פורסם הספרון: "להעז את התריס – התגוננות סולארית בתל אביב" (עליו כתבתי כאן). הספרון כולל מאמר מצוין של אור אלכסנדרוביץ' על אדריכלות אקלימית ובמסגרתו הוא מתייחס לחשיבותו של ויטקובר. לכן, אני ממליץ לכל מי שמעוניין להרחיב את הידע בנושא, להשיג את הספרון.

.

arets1

1970: פרסומת למוזיאון הארץ

.

(5) השיפוץ

בתחילת העשור קיבל מוזיאון הארץ תרומה מהאחים שאולה וקובי אלכסנדר. התרומה היתה מוגבלת, היא אפשרה את חידוש המפלס התחתון והסבתו לחדרים רב-תכליתיים, לרבות חדרי שירותים, וכן את חידוש החזית הפונה לעיר. בביקור שערכתי בבניין לפני החידוש מצאתי חלק מאריחי הקרמיקה זרוקים בצד לאחר שהתנתקו ונפלו. עבודת החידוש נמסרה לאדריכל אורי גלזר (על בית נעמי גבעון אותו תכנן בנווה צדק כתבתי כאן), ששיתף כאן פעולה עם האדריכלית נילי ארמל ומעצבת הפנים אלה סהר.

"מעניין שבביתן הזכוכית יש הרבה חומרי גמר", מספר גלזר שמתמחה בחידוש בנייני תערוכות וותיקים (בית דיזנגוף – בית העצמאות, מוזיאון לוחמי הגטאות ועוד). "יש שפריץ ורוד-אדמדם שהגוון הזה התקבל כנראה על ידי ערבוב אבקת חרס עם טיח על בסיס סיד, כזה שגם מצאנו בבית אהרונסון בזכרון יעקב. יש טיח גרנוליטי שחור עם מליטה בגוון אפור כהה, ויש את הפריקסטים מבטון. מהצילומים למדנו שהטיח גלש אל כל כיפת הגג המרחף באולם התצוגה, שהיום היא מחופה בגבס. זה היה מדהים ולכל זה אין זכר כי פס החלונות נאטם. מתוך 300 אריחי הקרמיקה היינו צריכים לשחזר 50, ובמקום ההדבקה הרטובה שהיתה, הרכבנו אותם עם חיבור מכאני והוספנו פרופיל תחתון שיתפוס את הכל".

"לבניין הגיעה פרגולה מבטון, שנוספה בתקופה בה גנדי [רחבעם זאבי שניהל את המוזיאון החל מ-1982 ועד תחילת שנות ה-90, מ"י] ניהל את המוזיאון ותכנן אותה זלמן ענב. אני הורדתי את הפרגולה שממש נגעה בבניין ובינה ובין הקרמיקה הירוקה היה מרווח של 5 ס"מ. ברגע שהפרגולה הוסרה פתאום אפשר היה לראות את הביתן שהוסתר במשך עשרות שנים. אגב, הנקודה הכי יפה שממנה אפשר לצפות על הבניין היא בדיוק הנקודה בה בנה זלמן ענב את מגדל התצפית".

.

dsc05529

במקור התבסס המבנה על תאורה טבעית ולכן הורכבה הצללה על חלון הסרט שעטף את האולם. כיום החלון אטום והתאורה הפנימית מלאכותית

.

dsc05527

בקומה התחתונה פעלו משרדי המוזיאון החל מ-1959, לאחר מכן הפכה הקומה למסעדה, בית קפה וגן אירועים

.

dsc05530

לצד הבניין ניצב אחד המבנים הכי מיותרים שנבנו בישראל: מגדל תצפית בתכנון זלמן ענב

.

dsc05533

המגדל משמש היום לאנטנות ואינו פתוח למבקרים, ממילא אפשר לתצפת מקומת הקרקע

.

dsc05536

זלמן ענב הפך לאדריכל המוזיאון (במקום משרדו של ויטקובר) עם כניסתו של רחבעם זאבי לתפקיד מנהל המוזיאון. המגדל מייצג היטב את רוח הזמן

.

dsc05537

ענב תכנן את בתיהם של כמה קלגסים

.

.

152_041_view-glass-pavilion

1959 (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

152_044_view-glass-pavilion

1959: חזית זכוכית לכיוון צפון-מזרח (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

dsc05665

אגף המבואה נפתח אל החוץ

.

dsc05663

חיפוי אבן באולם המבואה, כשבמקור במרכז החזית היו פריקסטים מבטון שהוחלפו בלבני זכוכית

.

dsc05545

הכניסה לביתן ומשמאל מגדל התצפית

.

dsc05548

שמות האדריכלים מצוינים על לוחית בכניסה

.

21_004

יצחק וולפסון מבקר במוזיאון (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

dsc05550

הכניסה

.

dsc05551

מייסד המוזיאון – האספן ד"ר ולטר מוזס (תבליט שיצר משה ציפר): את חיבתו לכלי זכוכית פיתח לאחר שלקה בליבו ונאסר עליו לעבוד (מוזס היה ממייסדי מפעל הסיגריות "דובק"). חבר נתן לו מתנה צלוחית זכוכית ומאותו רגע ועד למותו בנה את אחד מאוספי הזכוכית הגדולים והמרשימים באזור

.

21_005

שנות ה-60: שגריר דנמרק ורעייתו בכניסה לביתן (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

dsc06191

באולם הכניסה: הנשיא שז"ר ורעייתו שנרדמה. ברקע אחד משני הפתחים ובהם פריקסטים מבטון (מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

dsc05555

באגף המבואה המלבני (הקיר משמאל מסתיר את המדרגות היורדות למטה אל הקומה התחתונה)

.

dsc06176

מדרגות יורדות אל חדרי המשרדים בקומה התחתונה (כיום המדרגות מקשרות לחדר אוצרת הביתן)

.

dsc06186

1959: תצוגה באולם הגדול (צילום: רודי ויסנשטין, מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

dsc05564

האולם המרכזי המעוגל: החלון האופקי שהפריד בין הקיר העוטף ובין התקרה נאטם, התאורה והאוורור מלאכותיים, הריצוף הוחלף משטיח למרצפות קרמיקה והתקרה חופתה בלוחות גבס

.

dsc05562

גם ויטרינות התצוגה המקוריות הוחלפו

.

dsc06189

1959: תצוגה (צילום: רודי ויסנשטין, מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

21_007

שנות ה-60: הפתח במרכז האולם כמוקד אור ומבט (צילום: רודי ויסנשטין, מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

dsc05568

הפתח העגול בתקרה נותר אך האור הטבעי לא חודר היות וגם בו נאטמו החלונות האופקיים. עמודי הפלדה הדקיקים נותרו

.

dsc05570

האולם מתאפיין כעת בגווני לבן

.

dsc05571

תצוגה

.

dsc05572

תצוגת זכוכית ישראלית

.

dsc05576

מוצג מספר 1: זכוכית מאחורי זכוכית

.

dsc05559

מסך הזכוכית הוחלף והודבקה עליו מדבקה כהה

.

dsc05566

תנור קדום ליצירת זכוכית

.

הקומה התחתונה: מחדרי משרדים ומחסנים לאולמות רב-תכליתיים

.

dsc05542

קומת הקרקע משמשת כיום לאולמות רב-תכליתיים

.

21_009

1983: במשרדי המוזיאון שבקומה התחתונה (צילום: גרגורי ויניצקי, מקור: מוזיאון ארץ ישראל)

.

dsc05581

מבנה מגדל התצפית כולל אולם תצוגה בחלקו התחתון ובו מוצגת תערוכה חדשה על מצפה רמון

.

dsc05582

את המגדל תכנן זלמן ענב

.

תערוכה על מצפה רמון שמורכבת בעיקר מתמונות של לשכת העיתונות הממשלתית, מוצגת החל מהשבוע באולם התצוגה שבבסיס המגדל. למגדל עצמו אין כניסה.

.

dsc05656

בתערוכה על מצפה רמון

.

dsc05636

|-:

.

dsc05646

חול מהמכתש

.

dsc05661

בן גוריון מציץ

.

ולסיום – דרושים:

.

20170213072033825_001

בקולינריה מתעדכנים

.

תודה לאדר' ישראל שטיין, אדר' אורי גלזר, מירי צדקה, אורלי נקלר, הנריאטה אליעזר-ברונר, ד"ר עירית ציפר, ד"ר אדר' צבי אלחייני

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נאווה ברנע  On 15/02/2017 at 14:29

    מאד שמחה מיכאל על כתיבתך על המבנה יוצא הדופן הזה. מאד אוהבת אותו והאדריכל וורנר וויטקובר היה מידידי הורי ואף תכנן את דירתם/ דירתי.
    סך הכל המבנה נשמר עד כה במצב מצויין וכן מירב האלמנטים שבו. יש לבדוק באם הוכנס לאחרונה לרשימת המבנים לשימור, יתכן מאד שכן, ובאם לא אכן הגיע הזמן.

  • שביט  On 15/02/2017 at 15:01

    כל פעם שיד "מודרנית" נוגעת במבנים כאלה היופי הולך ונעלם על חשובן חסכון ו"פונקציונליות" . אחד המבנים הכי יפים בתל אביב של שנות החמישים הפך לגרוטאה שאף אחד פשוט לא שם עליה. מי האדיוט שאטם את פתחי האור סמוך לגג ואת פתח האור המרכזי ? זה פשוט טמטום מזעזע וחוסר הבנה לתכנון המקורי שהשתמש באור היום לתאורה פנימי. המוזיאון עצמו נרדם כבר לפני שלושים שנה ופרט להשקעות עתק שבוצעו בתוקפה בה זאבי ניהל את המוזיאון המקום הזה רדום מדי וחבל.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: