כשצמד האדריכלים דן איתן ויצחק ישר הציבו קיר בטון חשוף בחזית מתחם המגורים שתכננו בערד, הם לא תכננו לשלב בה עבודת אמנות. זמן קצר לאחר שבניית הבלוק הושלמה באמצע שנות ה-60, הזמין משרד השיכון את האמן יוסף שאלתיאל (2016-1931) לשלב את יצירתו על אותו קיר שנמתח לאורך כמה עשרות מטרים ופונה לשדרה המרכזית.
השיכון שיצרו איתן וישר הוא חלק מסדרת עבודות מרתקת שיצרו השניים ביפו, דימונה ירושלים וגם בערד. השיא של אותה עבודה היה בראשון לציון – פרויקט שלא נבנה. שאלתיאל שהתפרסם בעיקר הודות להישגיו בויטרז'ים, הוכיח כאן את מיומנותו בעבודה עם ברזל.
ועל כך ברשימה זו.
.
עס קומט פֿון גהינום
.
הבלוק בתכנון האדריכלים דן איתן ויצחק ישר ובחזיתו קיר אבן וקיר בטון חשוף
.
על קיר הבטון החשוף משולבת עבודת אמנות שיצר יוסף שאלתיאל
.
ברזל ובטון
.
יותר מחמישים שנה חלפו מאז נוצרה העבודה והיא נראית כמו חדשה
.
(1) קיר האמנות / יוסף שאלתיאל
משרד השיכון קיבל על עצמו באותם ימים, להשקיע אחוז מסוים בפסלים ותבליטים אותם יצרו טובי אמני ישראל. גישה זו היתה חדשנית וגרסה כי מקומה של האמנות הוא לא רק במוזיאונים סגורים המצויים לרוב במרכזי ערים גדולות, אלא מקומה של האמנות הוא גם במרחב הציבורי, זה הנגיש לציבור הרחב.
ערד היא ככל הנראה העיר המתקדמת ביותר מבחינת גישת התכנון שהוקמה בישראל: יישוב שמשתלב בערכי הטבע המקיפים אותו וחודרים אליו, מערך תנועה היוצר הפרדה מסוימת בין הולכי רגל וכלי רכב, הפרדה לשכונות מגורים כשלכל שכונה מערכת שלימה וייחודית לה, סביבות מגורים ופיתוח נוף ייחודי המותאמים לאקלים המקומי. האדריכלים ואדריכלי הנוף לא התמודדו כאן עם בירוקרטיה וצוותים מורכבים מידי, ולכן יכלו לפשט ולממש את החזון במהירות ובקלות יחסית, לעומת תהליכים דומים המתרחשים כיום. לאורך השנים הצטברה ביקורת על התכנון, אך עדיין, ערד היא דוגמה לניסיון של מתכננים ליצור סביבה טובה יותר לחיות בה ולא להיכנע לתכתיבים של מקבלי החלטות, גורמים פוליטיים, יזמים וקבלנים בינוניים. ערד בסופו של דבר נפלה על עניין פוליטי.
ערכיה הפיסיים של ערד עדיין קיימים ועומדים, וגם היום ניתן להתרשם בין השאר מיצירות האמנות המעולה המשולבות בה. יצירתו של שאלתיאל הניצבת בכניסה היא עדות לאותו חזון.
פסל הבולבוסים המקבל את פני הבאים לערד הפך לסמלה של העיר אבל גם כמיצג את עמדת מקימיה: נקודת ציון המחברת בין עבר להווה בלב השממה, מחברת בין מעשה ידי האדם המודרני ובין הטבע הקדמוני, נווה מדבר, עיר אוטופית המורכבת מקהילה עמלה ומגוונת. על פסל הבולבוסים שתכנן האדריכל יונה פיטלסון כבר כתבתי כאן וכך גם על הבול שיצא לכבוד שנת היובל לערד. על הפסל שיצר יגאל תומרקין בקצה טיילת מואב, בנקודה המפגישה באופן הדרמטי ביותר בין האדם ובין הטבע כתבתי כאן (וזו גם היתה הרשימה הראשונה בבלוג לפני שמונה שנים בדיוק). הפעם אני מתעכב על יצירת אמנות נוספת בעיר, שבשונה מהשתיים האחרות גם היא נמצאת במקום בולט לעין, אלא שהעצים שגדלו והתפתחו מסתירים אותה כיום מעט.
שאלתיאל שנפטר שנה שעברה התפרסם בעיקר הודות לויטראז'ים המרהיבים שהותיר בכמה מבנים בארץ. הויטראז' היפה ביותר נמצא בקצה של מסדרון אפל המקשר בין הלובי ובין אולם המסעדה העגול בעבר "מסעדת רונדו" במלון דן כרמל שבחיפה עליו כתבתי כאן. ויטראז' נוסף מעטר את קיר המזרח בבית הכנסת בניר עציון עליו כתבתי כאן. עוד ויטראז'ים יצר בבתי כנסת בירוחם, במושב פטיש, במגדל השעון ביפו וגם בבית הכנסת היכל יהודה שבכפר סומייל במרכז תל אביב. לאחרונה זוכים הפסיפסים שיצר לחידוש על ידי יד יצחק בן צבי.
"אבא שלי למד ב'אורנים' ושם הוא הושפע מאד ממרסל ינקו שהחזיק בדעה שאמן צריך ללמוד הרבה מלאכות ושהאמנות היא חלק מהחיים, ולכן השילוב של אמנות בבנייה ובמרקם החיים היא עניין הכרחי", מסביר אוהד שאלתיאל, הבן של האמן. "לכן ינקו גם הקים את עין הוד ככפר אמנים, בו משולבים בתי מלאכה וסדנאות בין השאר לליטוגרפיה, קרמיקה וויטראז'. הכפר עצמו אליו הצטרף אבא שנה או שנתיים אחרי שהוא הוקם, נוסד כאגודה שיתופית, משהו שמזכיר סוג של השפעה סוציאליסטית. ינקו עודד אותו לנסוע לנפולי, לורונה ואחר כך גם לפריס והיה לו ידע מאד גדול שבזמנו לא היה כל כך נפוץ. הוא התנסה בעבודה בעץ, קרמיקה, ברזל, פסיפס וויטראז' והוא הרגיש שהוא מייצג את האמנות, היתה לו תחושת שליחות".
"הנושאים בהם הוא עסק היו מהתנ"ך, מהווי החיים בקיבוץ בו הוא גר מגיל 16, נשים רוקדות, כלי מוסיקה ונוף. הוא השתמש בכל אותם נושאים כתירוץ לבניית קומפוזיציה, הפשטה. יש משהו קצבי ומוסיקלי בעבודותיו, משהו בארוקי שעוסק בצורות ובצבעוניות והוא נשאר בקו הזה עד סוף ימיו".
כיצד קיבל את העבודה? מספרת אלמנתו, אורה שאלתיאל: "בזמנו ינקו שעבד כאדריכל במשרד השיכון, היה אחראי על גנים לאומיים והוא חיפש פרנסה לחברי כפר [האמנים עין הוד, מ"י]. אז יחד עם האדריכל אלכסנדר לוי הם הצליחו להכריז ש-2% מעלות בניין ציבורי שבונה המדינה ילך לאמנות ומזה פרנסו את משפחות האמנים. לקחו לו הרבה זמן לעשות העבודה. הוא היה קפדן ואפשר לראות על העבודה שהיא מחזיקה עד היום. קודם היו הרבה סקיצות ואחר כך הוא עבד עליה כאן בעין הוד עם פלטות ברזל שחימם והיכה בהם כל הזמן עד שהשכן שלנו, אליהו טורנר, נגן אבוב בפילהרמונית השתגע מזה. אחר כך הוא נסע ליומיים או שלושה לערד והתקין את העבודה בעזרת נזח כאמל מדלית אל כרמל שהתקין את רוב עבודותיו".
קיר הבטון עליו הותקנה העבודה הוא למעשה קיר התומך בחצר של בלוק מגורים שתכננו דן איתן ויצחק ישר > > >
.
רישום מוקדם שיצר יוסף שאלתיאל ליצירה (מקור: אורה שאלתיאל)
.
שחור על אפור
.
נוף
.
את העבודה יצר יוסף שאלתיאל בעין הוד והיא הותקנה כאן תוך יומיים בעזרת איש מקצוע מדלית אל כרמל
.
שמש
.
היחיד שסבל מהעבודה הזו היה אליהו טורנר – נגן האבוב של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שכנו של יוסף שאלתיאל, שנאלץ לשמוע את הלמות הפטיש הבלתי נגמרות בברזל
.
חתימה בכתב עברי קדום
.
.
(2) בלוק המגורים / דן איתן + יצחק ישר
רובע יעלים עשיר בניסויים אדריכליים ששיאם הוא ב"בתי הפטיו" על מערך התנועה הייחודי המשולב בהם. האדריכלים דן איתן ויצחק ישר העניקו לשכונה תרומה צנועה ששוכנת אמנם בפינת השכונה, אך היא ניצבת לצד מפגש הרחובות המרכזי בעיר, כך שמי שיתבונן מעבר לעצים שהתפתחו וקצת מסתירים, יוכל מיד להבחין. מתחם זעיר של בלוק אחד הסוגר על חצר מרובעת. דגם דומה עשו השניים ב"שכונת הניצחון" בדימונה (עליה כתבתי כאן). שם קנה המידה גדול יותר והשניים תכננו רשת של בלוקים. אך בשונה מהתוצאה בדימונה, שם ריצפו את כל החצרות (שאותן תכננו צמד אדריכלי הנוף ליפה יהלום ודן צור), הרי שכאן החצר "ניצלה", נותרה במקומה ואף טופחה על ידי הדיירים והעירייה.
איתן וישר הכירו כשעבדו יחד במשרדו של האדריכל דב כרמי בשנים 1956-1955. איתן פרש לאחר שזכה בתחרות לתכנון מעונות בהדסה עין כרם וב-1959 הקימו השניים שותפות שהחזיקה חמש שנים. במסגרת זו, הצליחו השניים להגיע להישגים מרשימים הן בהיקף העבודות והן באיכותם. לבד ממגורים, תכננו גם מבני ציבור שהבולטים שבהם מוזיאון תל אביב לאמנות (מקום ראשון בתחרות), בית מקסיקו באוניברסיטת תל אביב (עליו כתבתי כאן), בית התרבות בקיבוץ גבעת חיים איחוד (עליו כתבתי כאן) ומבנים בקרייה לחקר הגרעין בדימונה.
במבני המגורים שתכננו, התמודדו השניים עם סביבת המגורים, החל מפיתוח הנוף, פריסת המבנים באתר, דרך עיצוב החזיתות ששילבו בטון חשוף עם גרנוליט וגם קצת צבע מתחת לפתחי החלונות, מערך התנועה בין המבנים ובתוך המבנים, הצבת ועיצוב המדרגות, ועד עיצוב הדירות. לאורך כל הדרך ביקשו איתן וישר להעניק פרשנות חדשה לסטנדרטים הנוקשים שקבע משרד השיכון, ולשפר את תנאי המגורים. בכך, ישרו השניים קו עם מגמה עולמית שאפיינה את אותו עשור והציגה גישה עשירה ומורכבת יותר מזו שאפיינה את אדריכלות המגורים עשור קודם לכן והביאה לעולם את השיכונים החד-גוניים וחסרי הייחוד.
למרות השינויים שנערכו בבלוק לאורך השנים, ההזנחה וחוסר ההבנה של הדיירים בשימוש בשטחים מסוימים, עדיין ניתן לראות את איכות התכנון וישנם דיירים שאינם מוותרים וממשיכים את החזון שרקמו איתן וישר – ואת זה הוכיחה לי אשה מבוגרת שלא ידעה עברית והסבירה לי ברוסית שוטפת כיצד ולמה היא מטפחת בכזו אהבה את החצר המשותפת.
.
חזית הבניין לרחוב יהודה כשגינה רחבה חוצצת בין הרחוב ובין הבניין
.
בקומתה קרקע שימושים משותפים לדיריי הבית כשמסך מחורר הנראה כמו ארון מדפים חוצץ בין החדרים ובין החוץ
.
שבילי ההליכה החוצים את הבניין מקורים ונהירים
.
המעברים מקשרים בין המתחם ובין מתחמים שכנים, בין בניין לבניין ובין החצר הפנימית ובין חדרי המדרגות המובילים לדירות
.
בבניין משולבים ייעודים ציבוריים כמו שירותי עירייה ובריאות
.
ארובות אור מחדירות אור באמצע השביל המקורה
.
ארובות האור: מבט למעלה
.
הזנחה: מים חודרים לברזלים שמתרחבים ומפוררים את הבטון.
.
יש גם תמיכות בקורות הבטון משני צידי העמוד המתפורר
.
כשהבניין יקרוס אז יתגלה המחדל. אם מדובר בדיור כאן בדיור ציבורי אז לא רק הדיירים אשמים
.
ריצוף עמיד
.
מבט מהמדרגות על הבלוק ועל החצר הפנימית
.
בחצר
.
דיירת בחליפה אדומה מטפחת את הגינה
.
הירוק מנצח
.
צמחי תבלין
.
מבט כללי על החצר הפנימית כשממול בלוק (לא בתכנון איתן וישר) המשמש כמעון עולים
.
בחצר הפנימית
.
החצר האחורית שלה בניין היא זו שפונה לרחוב ויש בה מתקני בטון קבועים ומוזנחים, כשברקע מופיע קיר הבטון שהוא למעשה קיר התומך בחצר ועליו שילב יוסף שאלתיאל את יצירתו
.
חזית הבניין: בטון, גרנוליט וצבע
.
תיבות דואר
★
★
רשימות נוספות על ערד:
(3) סיבוב בפסל הבולבוסים בכניסה לערד
(4) סיבוב בחדר אשפה ברובע אבישור
(5) סיבוב על הצעה לבול 50 שנה לערד
(7) סיבוב מוזר בפסל של תומרקין (הרשימה הראשונה שפרסמתי בבלוג)
★
שיר לסיום:
.
★
תגובות
זאת בניה טרומית? אם זאת לא הייתה בניה טרומית זה היה מושלם. לראות את התמונות שלך וזה נראה הגיוני לגור בערד (ולא שאני יודעת איפה זה ערד. לא צרפת מפה גררררר)
מזה כמה שנים קבוצה בשם "הקשת, בערד מארגנת את "הליכות ג'יין" בעיר. מי שעומדת בראש הקבוצה, ד"ר בתיה רודד, איתרה את שמו (שאינו מצויין על עבודתו זו. אולי הסימנים הבלתי מובנים,שבתחתיתה ,כפי שכתבת, הם חתימתו בעברית עתיקה) ואת אלמנתו כדי להכלילו באחד המסלולים של "הליכות ג'יין" שהקבוצה אירגנה. כך אלה שהשתתפו ב"הליכות" נחשפו לעבודתו זו ,לשמו של היוצר ולנסיבות שאיפשרו את היצירה.
בטון ומתכת זה כל כך לא אומנות
אתה פרסומאי? ככה סתם לזרוק ססמאות לאוויר?
הוא חתול!
נראה לי שהממשלה צריכה להמשיך לבנות בלוקים כאלו בכל הארץ. הם אולי לא יפים במיוחד, אבל הם פתרון זול למשבר הדיור.