סיבוב במגדל הנביאים

"16 קומות של 'אקשן' שיהוו את מרכז העניינים של חיפה" – כך ניבאה ג. יפית במאמר שיווקי שהופיע ב"מעריב" באוקטובר 1985 את 15 הדקות של "מגדל הנביאים" שנמצא בשכונת הדר הכרמל בחיפה. את הפצע הזה הותיר האדריכל משה צור, תוך שהוא דורס את ההתנהלות השוטפת של המקום ומפורר אותה ללא סיכוי משמעותי לחזור ולהתאושש מהחורבן שבא על העיר התחתית ב-1948 ולאחר מכן בשכונת הדר בשנות ה-80.

זו ללא ספק עבודת המפתח ביצירתו של משה צור ודרכה ניתן לבחון ולקרוא את כל העבודות שבאו אחריה. אלה עבודות בהן בא לידי ביטוי ניסיון העתקה לא מוצלח מבניינים שסביר להניח שנחשף להם בז'ורנלים וביקורים בחו"ל של שנות ה-80. באמצעות יזמי נדל"ן הצליח לשתול אותם במרחב הישראלי.

החלק השלישי ברשימה חושף את תולדותיו המרתקים של המגרש, ועל כל הבניינים שניסה לבנות בו האדריכל שמואל רוזוב במשך 42 שנה.

ועל כך ברשימה זו.

.

14543771_1405627512800160_3816509189329196802_o

מקץ אלפיים שנות גלות, שואה, תקווה

.

dsc05827

מבט מרחוב חסן שוקרי

.

dsc05833

מבט על הבניין והרחבה שלמרגלותיה

.

dsc05835

כזה דבר הם לא ניבאו

.

(1) היום

הגורל של הבניין מזכיר גרסה מוקטנת של התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, רק בלי הסקס אפיל שדבק בתחנה והתרבות החתרנית והעשירה שצמחה בה. הרחבה שבחזית "מגדל הנביאים" דהתה מתחת לשמש היוקדת, שכנראה הסינוור שנשקף ממעטפת הזכוכית סייע בכמילתה. בריכות הנוי שליוו חלק משטח הרחבה, מולאו באבנים ששברו את הקרמיקה כששילוט פרסומי מוזנח, חסר ארגון וסדר הוצב על חזיתות הבניין ופגע בשלמות הזכוכיות העוטפת אותו. מעניין לחזור לתיאור הרחבה הזו, כפי שהציג אותה האדריכל משה צור במאמר פרסומי זמן קצר לאחר חנוכתו: "מגדל הנביאים מגדיר, יחד עם בניין סולל בונה, חלל אורבני שבמרכזו כיכר הכניסה לפרויקט – כיכר בעלת שני מפלסים, הכוללת: מערכת בריכות, מזרקות ומפלי מים". מכל הפנטזיה הזו נותרו חורבות.

מיקומו של הבניין הוא בנקודת מפרק משמעותית בחיפה: בין העיר התחתית ובין שכונת הדר. בליבו של אזור מסחר ותעסוקה מרכזי בעיר, שאמנם נחלש משמעותית מאז שנות ה-80, אך עדיין כולל את כל התשתית הנדרשת להפעלתו. מגדל הנביאים שוכן על מגרש הניצב לצד מפגש כמה מהרחובות המרכזיים באזור, ממנו יוצא מערבה רחוב חורי היורד אל העיר התחתית, ממנו יוצא מזרחה רחוב חסן שוקרי הממשיך לגן הזיכרון ובניין העירייה, וממנו יוצא גם רחוב הנביאים העולה דרומה תוך שהוא חוצה את שכונת הדר ומקשר לרחוב הרצל, בית הקרנות, בית הספר הריאלי ולטכניון הישן.

חוסר הסדר וההזנחה שמתגלים מחוץ לבניין מתעצם שבעתיים כשנכנסים אל תוך הבניין: המעבר מהרחבה המסנוורת שבחוץ אל הפנים האפל גורם לכאב ראש קטן. תכנון לקוי הביא לכך שהתאורה המלאכותית חלשה ובקושי רואים בהתחלה לאן הולכים. נכנסים לאולם מבואה גבוה בו כל החנויות שבהיקף סגורות וחלונות הראווה כוסו בטפטים, כך שהאור שתוכנן לחדור מכיוון החנויות לא מגיע והאולם נותר אפל. מעליות זכוכית מעוגלות לא עובדות ובהמשך מתגלה שכמעט וכבר אין מסחר בעשרות אלפי המ"ר שבקומות התחתונות. החנויות שנותרו הן עלובות ובמקרה הטוב מזכירות בזאר שנאבק על חייו. 

בקומות המשרדים שטחים רבים עומדים ריקים. קשה להתבונן מבעד למסכי הזכוכית היות ולא טרחו לנקות אותם זמן רב. התוצאה היא שהנוף הנשקף דרכם הוא נוף כחלחל ומאובק. מרפאות של שירותי בריאות ממוקמים באחת הקומות הגבוהות, אבל בגלל שאחת המעליות מושבתת, אז קשה להבין כיצד להגיע למרפאות. מתברר שהמעליות לא מגיעות לכל הקומות ואם אחת לא עובדת אז יש כאן בעיה. מספר המתרוצצים שחיפשו פתרון היה גדול ובחרתי להיסחף איתם ולגלות כיצד הם ימצאו פתרון. בסוף עלינו לקומה גבוהה יותר וירדנו במדרגות לקומה הרצויה. מסדרונות צרים ומפותלים שמזכירים מבוכים הובילו למרפאה, שרק מחדר ההמתנה שלה אפשר להיות חולה, כמו כל הבניין הזה.

.

dsc05838

פסל ותרנים ברחבה – אלמנטים שכבר לא קיימים בבניינים חדשים. ריצוף באבני גרניט שחורה שמצליחה לעמוד במבחן הזמן

.

.

(2) הערכה

חיפה היא ככל הנראה העיר עם העושר האדריכלי הגדול ביותר בישראל. לבד מההיקף הגדול של מבנים ייחודיים שראוי להתעכב עליהם, המרכיב המאפיין את האדריכלות החיפאית הוא הקוטביות: מצד אחד בנייה מעולה בהיקף רחב שגם לה כמעט ואין מתחרים בשאר הערים בישראל, ולעומתה בנייה רעה – כזו שאינה מתייחסת לאדם, למשתמשים או לסביבה, בנייה אופנתית שזמן קצר לאחר שהבנאים עוזבים את הבניין החדש הוא כבר מאבד את הערך היחיד שהתהדר בו. מגדל הנביאים הוא לא בניין שנוי במחלקות, ומקומו נמצא בראש הקבוצה השנייה. את מקומו הוא חולק עם מגדל הממשלה ומגדלי חוף הכרמל.

מגדל הנביאים מייצג את כל הרע שיש באדריכלות, ומפתיע לגלות שבמקום להרוס את הבניין ולקבור את הקריירה של צור, שניהם ממשיכים להתקיים. אלא שבשונה ממגדל הנביאים שההפרעה שלו מוגבלת בשטח, השפעתו של צור מורגשת גם ביישובים רבים מחוץ לחיפה. אם בעבר בעיקר פגע בחיפה, הרי שבעשור האחרון "ההצלחה" שלו בקרב קבלנים מורגשת היטב בתל אביב. אחרי שבנה את הולילנד, הוא בונה הולילנדים בכל רחבי תל אביב.

בעבודתו של צור ניתן למצוא שני אלמנטים להם הוא מעניק את מירב תשומת הלב: המעטפת ומערך התנועה. ואפרט:

מעטפת הזכוכית היא מרכיב קבוע ביצירתו של צור, והוא משכלל את טכנולוגיית מסכי הזכוכית עם השנים. כיום הוא משלב בהן מערכות הגנה מפני קרינה כך שניתן לשלוט בשקיפותה, אך הזכוכית נותרה זכוכית. את מסכי הזכוכית הוא אוהב כמשטחים רציפים, כאלה שמדגישים את האנונימיות של הבניין ולמעשה הופכים אותו למבנה סתמי. צור ממשיך לעשות זאת בכל הפרויקטים הידועים שלו בהמשך דרכו כמו בניין אלביט בחיפה, מגדל דיזנגוף, מגדל רמז ומגדל המילניום בתל אביב. היצירתיות מוגבלת: כיום לכמה מגדלים הוא נותן צורה מתעקלת (מגדל עזריאלי בשרונה ומגדל ארלוזורוב), אך הגימיק הזה לא יציל אותם ממעטפת הזכוכית האנונימית הקבועה ותעניק להם את סתמיותם.  כבר עכשיו כשמתבוננים במגדל ארלוזורוב ההולך ונבנה ומאיים על סביבתו, ניתן לזהות את הניכור לסביבה שהבניינים שלו יוצרים.

מערכת התנועה במגדל הנביאים אמנם הזויה, ולאן שלא תצעדו או לכל מעלית שלא תכנסו – לא ברור לאן תגיעו. אך למרות הסירבול, נראה כי דווקא מערכת התנועה בבניין היא הנושא שהעסיק את צור והוא העניק לה תשומת לב שאולי היא זו שסיבכה אותה. מגדל הנביאים ובמיוחד האזור המסחרי שלו מתאפיין בתכנית חסרת הגיון שגררה אחריה מערכת תנועה מורכבת. עיון בתכניות הבניין מוכיחות כי גם מי שרגיל לקרוא תכנית, יתקשה לעקוב אחרי חלקות האזורים השונים בכל קומה וכיצד מתבצעת התנועה בין קומה לקומה. כשעומדים למרגלות מגדל אטריום ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן או מגדל רוטשילד 22 בתל אביב, שני מגדלים שתכנן צור בעשור האחרון, ניתן להבחין מיד במערכת התנועה הנשקפת היטב: מעליות זכוכית מהירות ובלילה גם מאירות. מערכת התנועה פשוטה אך ברור שניתנה לה תשומת לב גדולה, גם אם היא מסתכמת בגימיק. בבניינים האלה זו התרומה האדריכלית היחידה, אך חוץ מראוותנות אין באלמנט כל ערך ממשי.

.

15975192_1523525314343712_4132427618594168030_o

2017 בבנייה: מגדל ארלוזורוב בתכנון משה צור

.

צור עבד בשנות ה-70 במשרדו של האדריכל אל מנספלד, שגישתו היתה כפי שהוא עצמו (מנספלד) הגדיר באחד ממאמריו: "עיצוב לצמיחה ולהשתנות על ידי מערכות קומוקלטיביות פתוחות קצה". הד לגישתו של מנספלד ניתן למצוא במגדל הנביאים ובפרויקטים אחרים שתכנן צור בתחילת דרכו, אך נעלמה מהר מאד. הדבר בא לידי ביטוי בעיצוב המסות וגם בעיצוב המעטפת המחלקות לרשת – שני אלמנטים שהודות לעיצובם מאפשרים שינויים עתידיים.

סביר להניח שאם צור היה מגיע היום לחדש את מגדל הנביאים, הוא פשוט היה סוגר את כל אותם קוביות שגרע מהמסה המרכזית, והופך את הבניין לתיבה מושלמת בתוספת כמה פסים של תאורת לדים כדי שהבניין יבלוט גם בלילה (כפי שעשה לאחרונה במגדל אטריום). צור, בשונה ממנספלד, הוא אדריכל של קבלנים שלא מנסה לפתח תרבות אדריכלית עצמאית ולנסח שפה אדריכלית איכותית או ערכית, אלא נראה כי הוא בא אך ורק לענות על הצרכים הכי בסיסיים שמכתיבים לו הקבלנים – ושם שקועים בנייניו.

"הוא לא היה צריך להיות שם", מגיבה האדריכלית פארה גולדמן לשאלתי מה דעתה כאדריכלית וכחיפאית על "מגדל הנביאים". "בהקשר של המפגש בין הבנייה הערבית שמגיעה מהעיר התחתית ובין הבנייה שבהדר הכרמל, היה צריך לבנות משהו נמוך ומתאים יותר מבחינת המסות". גולדמן גם מתייחסת לתכנון הלקוי של המרכז המסחרי בבניין, תכנון שאינו מנצל את יתרונות המיקום: "זה בניין קשה עם כהות וחוסר פתיחות לנוף. הנוף לא קיים בו ואין שום ביטוי למקום המופלא שהוא יושב בו. יש היום צדק היסטורי כי הבניין שקע מהר מאד והוא נראה נטוש".

"היום הבניין מת, אין בו תנועה", מסכם לי את המצב אינג' דב יהלום שבאמצע שנות ה-70 עבד כאן כשבדק את העגורנים שהורכבו באתר הבנייה של מגדל הנביאים, והוא שגילה לי את תולדותיו המוקדמים של המגרש. "הבניין מבוסס על שני חלקים שלא חוברו באופן מוצלח. בנוסף, כל הדר הכרמל השתנה והאזור הוא כבר לא אבן שואבת למבקרים. המשרדים ננטשו לאזורים אחרים בעיר וכך גם נטשו משרדי הממשלה והעירייה ששכנו בבניין. במקום בתי הקולנוע נפתח תיאטרון ערבי, אבל המקום לא מושך קהל. ציפוי הזכוכית היה בזמנו יוצא דופן, גימיק. הוא מרשים במבט מרחוק ובולט בנוף, אבל קשה להגיד מה יש מעבר לזה".

.

.

dsc05837

מסכי זכוכית כחלחלים

.

.

(3) תולדות

ב-1908 טמונה ראשיתו של הסיפור. באותה שנה בנה אחד מנכבדי העיר הנוצרים, סלים חורי, את בית חלומותיו על שטח רחב ידיים בקצה העליון של העיר התחתית. שכונת הדר היהודית טרם הוקמה והיה זה אחד הבניינים הראשונים באזור שהלך והתפתח בשני העשורים הבאים. חורי היגר לחיפה מביירות בשנות ה-70 של המאה ה-19, תוך שהוא הופך לאחד מבעלי הקרקעות הגדולים באזור. המגרש הכיל לבד מהבית שעוצב באופן מצועצע, גם מבנה לכרכרה ולסוסים, גן ובוסתן גדול. חורי לא הספיק לגור בבית זמן רב. ב-1911 הוא ניפטר ובנו יוסף חורי הפך ליורשו העיקרי. גם הבן לא האריך ימים בבית וב-1924 הצטרף לאביו. כתוצאה מפטירתו פרץ סכסוך בין שאר בני המשפחה, העסקים הידרדרו ובני המשפחה נאלצו ב-1935 למכור את השטח והבית. הרוכש היה וולף (זאב) סלבוצקי,  יהודי אמיד מלונדון.

סלבוצקי השכיר את הוילה להנהלת הרכבת, ששיכנה בו את משרדה הראשי. בינתיים החל האזור להתפתח, רחובות חדשים נפתחו ורחוב חדש חצה כעת את המגרש לשניים וכמה שנים לאחר מכן נקרא על שם משפחת חורי. סלבוצקי הזמין ב-1938 את האדריכל החיפאי שמואל רוזוב שיתכנן בניין מגורים משותף בחלק משטח המגרש. כך התחיל הקשר של רוזוב עם המגרש, קשר שנמשך עד לפטירתו ארבעים שנה מאוחר יותר, קשר ששרד חילופי בעלים ויזמים ולבסוף התפוצץ. תכניתו של רוזוב לבית מגורים נגנזה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והפסקת הבנייה בארץ. בנוסף, ב-1944 נפטר סלבוצקי והשטח עבר ליורשיו שבחרו למכור אותו לחברת בוני חיפה – קרקעות חיפה בע"מ שהחליטו להמשיך את ההתקשרות עם רוזוב. בעצה אחת עם בעלי הקרקע, הוא מציע להקים בשטח המגרש בניין למרפאה מחוזית של קופת חולים ובית קולנוע. לבסוף נבנה על חלק קטן מהמגרש בניין ציבור לתנועת מפא"י המשמש כיום את ההסתדרות, אך לבית קולנוע העירייה התנגדה.

סופו של הארמון של חורי הגיע במלחמת 1948, בעת שהתרחש בו קרב בין הכוחות הישראלים ובין הכוחות הפלשתינים בגיבוי כוח עיראקי. הלוחמים הערבים נדחקו לקומה העליונה של הבית, בעוד הלוחמים הישראלים מצליחים לחדור לקומה התחתונה. במהלך של ייאוש השליכו הלוחמים שהתבצרו בקומה העליונה את כל ניירת וארכיון הרכבת מהקומה העליונה אל התחתונה. לאחר מכן השליכו רימון אל הלוחמים הישראלים ששלטו בקומת הקרקע. הרימון התלקח והניירת שפוזרה בעקבות השלכתה מהקומה העליונה, הביאה לכך שהבית כולו בער ונשרף. עם תום הקרבות נותר הבית שרוף ונטוש. למרות ש"הארמון" נחשב היה לאחד מהבתים המפוארים בחיפה, נמנעו בעלי הקרקע לחדש את הבית ובמקום זאת להרוס אותו מתוך כוונה להקים עליו פרויקט חדש. כיום לא נותר שריד מכל אחוזת חורי, למעט המבנה ששימש לחניית מרכבתו של חורי. המבנה הקטן עם הגג המשופע בעורף המגרש משמש כיום כמשרד עורכי דין. המגרש הגדול והלא מנוצל נותר ללא פעילות רק זמן קצר.

חברת "סולל בונה" רכשה ב-1948 חלק מהשטח, זה שמדרום לרחוב חורי, ובנתה עליו את בניין המשרדים הגבוה ביותר העיר. "בית סולל בונה" נחנך ב-1953 בתכנון רוזוב, נחשב היה לגורד השחקים החיפאי הראשון והוא שהעניק לצומת את חשיבותה כמרכז תעסוקה ומוקד כלכלי מרכזי בחיפה. כפתרון לחניית עובדים, הגיעה הנהלת סולל בונה להסכם עם חברת קואופרטיב שחר (לימים אגד), חברת נסיעות, ששלטה בחיפה וסביבתה והחזיקה בצמוד לבניין סולל בונה מגרש חניית לילה לאוטובוסים, שבמקור היה גם הוא חלק משטח אחוזת חורי. במהלך היום כשהחניון לא בשימוש החברה, יכול עובדי סולל בונה להשתמש בשטח לחניית רכביהם. לימים, מכרה שחר/אגד את המגרש ליזמים שהקימו עליו מוסכים, וסולל בונה רכש נתח אחר מהמגרש המקורי של חורי שנותר ריק והסבה אותה לחניון רכבי עובדים.

ב-1956 עם תכנון וביצוע פרויקט "הכרמלית" – הרכבת התחתית הראשונה והיחידה בישראל, נערכה תכנית חדשה לאזור. במסגרת התכנית נערך שינוי באחוזי הבנייה ומיקום קווי בניין למגרש, וכן נקבעה תחנה של הכרמלית בסמוך מאד. לקח עוד כמה שנים עד שהתגבשה היוזמה ב-1963 להקמת פרויקט בקנה מידה שטרם נראה באזור. רוזוב החל לעבוד על תכנית לבניין שקיבל את השם "מגדל הנביאים". הפרויקט שנחשב מראשיתו לגרנדיוזי במידותיו ובייעודיו, הביא את מחלקת ההנדסה בעירייה למנות ועדת אדריכלים מלווה לפרויקט: אל מנספלד, שמי אלמוזנינו וצבי אילן.

ב-1968 מאושרת התכנית למגרש שהצטמצם ל-7 דונם (לאחר שנלקחו ממנו חלקים שונים שנמכרו). מגרש המצוי על שיפוע קרקע חד, כך שלא פחות מגובה של 11 מטרים מפרידים בין מפלס הכניסה אליו מרחוב הנביאים ובין הכנסה אליו מחלקו התחתון. התכנית החדשה אפשרה את בנייתו של מבנה בשטח בנוי של 21,000 מ"ר, המתפרסים על פני 3 קומות תת-קרקעיות בהן חניון, מקלטים ומרתפים, 3 קומות מסחריות, 12 קומות משרדים, 7 קומות מלון וכן קולנוע עם 500 מושבים. לאורך השנים, בגלל כל אותם דרישות לשינויים, ערך רוזוב לאתר תכניות רבות שהוחלפו זו בזו. ההצעות שהציג לבניין, הראו דימיון לעבודות אחרות שתכנן במקומות אחרים בחיפה, כמו בניין חברת צים בעיר התחתית (שהושחת עד לבלי היכר בעשור הקודם) וכן בניין ביטוח לאומי שלא נבנה בסופו של דבר על פי תכניתו של רוזוב. בכולן הציג רוזוב בהתאם לרוח התקופה, בניינים בעלי חזות משרדית טיפוסית, ללא קשר לסביבה – לא בממדיה ולא בעיצובה וסביר להניח שהפרויקט לא היה יוצא מוצלח יותר מהפרויקט שנבנה בסופו של הדבר.

.

%d7%94%d7%a6%d7%a2%d7%94-1966-1

1966: הצעה מוקדמת למגדל הנביאים (אוסף רוזוב, באדיבות דב יהלום)

.

%d7%9e%d7%92%d7%93%d7%9c-%d7%94%d7%a0%d7%91%d7%99%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a6%d7%a2%d7%94-%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa

1973: הצעה למגדל הנביאים (אוסף רוזוב, באדיבות דב יהלום)

.

%d7%9e%d7%92%d7%93%d7%9c-%d7%94%d7%a0%d7%91%d7%99%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a6%d7%a2%d7%94-1973

1973: הצעה למגדל הנביאים, משמאל קוי מיתאר של בניין מפא"י שניצב בשטח המגרש עד היום כבית הסתדרות (אוסף רוזוב, באדיבות דב יהלום)

.

.

בעיית החנייה היתה נושא שרוזוב ביקש למצוא לה פתרון מחוץ לגבולות הבניין. לכן, ניסה לקדם תכנית להקמת מבנה חניון גדול שהתנשא לגובה חמש קומות על המגרש הריק הסמוך, שהיה בשעתו עדיין באותה בעלות. הפרויקט הזה לא יצא אל הפועל והמגרש נמכר לסולל בונה שהותירה אותו ריק, ורק משמש כחניון רגיל ופתוח.

בתמורה לדרישות היזמים העמידה העירייה דרישות שונות משלה, ובמסגרתן ביקשה לקבל שימושים שונים בבניין המתוכנן כמו למשל אולם הרצאות. היו אלה שנים בהן החלו יזמים ואדריכלים לא רק לחלום על מגה-סטרוקטורות אלא גם לממש אותן. בתל אביב היו אלה מיזמים כמו דיזנגוף סנטר (בתכנון האדריכלים עליזה טולדו ויצחק ישר) והתחנה המרכזית החדשה (רם כרמי), בירושלים מרכז כלל (דן איתן) ובחיפה התחנה המרכזית בת גלים (שמואל רוזוב וארי רוזוב, אריה פרייברגר, אריה שרון ובנימין אידלסון) וגם: מגדל הנביאים. כמו במיזמים האחרים, גם כאן נרשמו עיכובים.

בינואר 1974 פורסם מיכרז לעבודות עפר באתר ובאופן לא מפתיע זכתה בו חברת סולל בונה שמשרדיה שכנו מעברו השני של הכביש. עבודות הבנייה החלו. באותה עת בראש חברת בוני חיפה שהחזיקה בקרקע, עמד ברוך פיינברג, ובמטרה לקדם את הפרויקט הגדול שביקש לממש הוא צרף אליו את זכריה דרוקר שהפך תוך זמן קצר לאחד הקבלנים הגדולים בישראל באותן שנים. דרוקר החל את דרכו המקצועית כשרטט בחברת אמי (ראשי תיבות של אדריכלים, מתכננים ויועצים) – חברת בת של סולל בונה שהעניקה שרותי תכנון. דרוקר השאפתן פרש מעבודת השרטוט ונהפך לקבלן. במגדל הנביאים הפך למנהל ולשותף. בחיפה סיים באותה עת את שכונת שער עלייה אותה תכננו האדריכלים מנספלד וחבקין (ועליה אפרסם כאן מאמר בשבועות הקרובים). במסגרת זו, הצליח דרוקר לערוך שינויים בתב"ע ולהגדיל משמעותית את שטחי הבנייה בפרויקט. האדריכל שמואל רוזוב ניפטר בדצמבר 1975 אך בנו, האדריכל ארי רוזוב, המשיך בעבודה תוך שהוא מלווה את תחילת עבודות הבנייה באתר.

הרומן בין רוזוב ובין הפרויקט הסתיים במרץ 1980. באותה עת ארע קרע משמעותי בין בעלי הקרקע ובין רוזוב שלא היה מוכן להיכנע לדרישות היזמים לערוך שינויים מפליגים בתכניות (שחלקן יתכן וגם היו בניגוד להיתר שאושר). למרות כל העבודה שנעשתה על ידי האדריכלים רוזוב ונמשכה במגרש הזה 42 שנה, הקרע היה עמוק ואילץ את הצדדים להיפרד. רוזוב אף דרש למחוק את שמו מכל התכניות בעירייה.

סיפורה של האדריכלות בישראל משתקף היטב מתולדות המגרש ובמיוחד ממה שארע בו בהמשך. סיפורה של האדריכלות ובכלל של התרבות והחברה הישראלית הוא מעבר מרעיונות אוטופיים למציאות של צריכה וראווה קפיטליסטית. במסגרת זו עברו גם האדריכלים שינוי ומאדריכלים אידיאלסיטיים הפכו חלקם למשרתם של קבלנים. וכאן נכנס לתמונה האדריכל משה צור.

.

rozovzur

אדריכל משה צור (מימין) ושמואל רוזוב

.

מה היה מצבה של חיפה בתחילת שנות ה-80? חיפה אז היתה בשלבים מוקדמים של גסיסה. אמנם, בעיר נבנו אזורים חדשים, פותחו מתחמים קיימים, אך לאחר פטירתו של ראש העירייה אבא חושי ב-1969, לא הצליח אף אחד אחריו לשמור על איזון חברתי, פיסי וכלכלי של העיר. תקופת כהונתו של ראש העירייה אריה גוראל נמשכה 15 שנה, בין השנים 1978 ל-1993. במהלכן הוביל גוראל פרויקטים יזמיים שאופיינו בהעתקות שביצעו אדריכלים ממקומות אחרים בחו"ל. אך אם בלוס אנג'לס או לונדון הצליחו אותם פרויקטים, הרי שברגע שהם מצאו את תרגומם לחיפה, הם התגלו ככישלונות שגררו אחריהם את האזור כולו מטה. כך היה עם המדרחוב ברחוב נורדאו וכך היה גם עם מגדל הנביאים – שניים מהפרויקטים הגדולים של תחילת שנות ה-80, שביקשו להציג סדר יום תכנוני חדש בחיפה.

דרוקר חש שהזמנים השתנו. הוא מצא בתכניתו של רוזוב עודף שמרנות ובחר להחליף אותה בתכנית חדשה אותה ערך עבורו האדריכל משה צור שפתח משרד עצמאי ב-1978, לאחר שעבד שנים ספורות במשרדו של האדריכל אל מנספלד. צור נכנס מהר לנעליו של רוזוב ולמרות שכבר קיבל לידיו קומות מסד מן המוכן, הוא ערך שינויים מרחיקי לכת. לעומת התכנית הישנה של רוזוב שעמדה על 21,000 מ"ר, הגיע כעת הבניין ל-33,000 מ"ר שכללו 13 קומות מעל כיכר רחבה, ו-3 קומות נוספות מתחת לכיכר כשהן מנצלות את הבדלי הגובה הטבעיים של מדרון הכרמל. דרוקר לא נשאר עוד זמן רב בפרויקט. הוא ניקלע לקשיים, פרש מניהול ומכר את חלקו בנכס לחברת סולל בונה.

השינויים העיקריים שהביא אתו צור היו במעטפת הזכוכית שהחליפה את החזיתות הבנויות. קירות מסך זכוכית היו אלמנט חדשני באותה עת בישראל ומגדל הנביאים היה הבניין הגדול הראשון בחיפה שרוב שטח חזיתותיו הורכב מאותם מסכי זכוכית רפלקטיבית, היינו שמשתקף בה הנוף העוטף את הבניין, ובאותה הזדמנות גם קרני השמש שהפכו אותו למקור סינוור מרכזי בעיר. חוץ מזכוכית, משולבות בחזית ובעיקר במפלסים התחתונים של הבניין חיפויי אבן בזלת כהה (שמקורה היה במחצבת אבן וסיד), קרמיקה לבנה וטיח. בחזית המזרחית הפונה לרחוב הנביאים וסוגרת על מה שהיה בעבר חנות השקם הענקית, נעשה שימוש בטיח ונראה כי הבנייה בקטע זה לא הושלמה, אך מתמונות היסטוריות של הבניין נראה הקיר מבהיק כשסמל השקם הכחול בולט על רקע הטיח הלבן ובלילה הסמל מאיר. "את מסכי הזכוכית קנינו באיטליה והאיטלקים גם באו והרכיבו אותם באתר", מספר אינג' ויקטור שטיינברג שניהל את הפרויקט בין השנים 1986-1984 ואף תכנן את כל מערכת האיטום לבניין. במסגרת זו השלים שטיינברג את בניית המגדל וליווה את פתיחת העסקים והמשרדים בו. "קודם לכן כשניהלתי את מגדל רסקו שמכונה גם 'המגדל' הצמוד לבית ציוני אמריקה [בתכנון האדריכלים דן איתן וארי גושן, מ"י], קנינו את קירות המסך מחברה קנדית, וכאן היזמים העדיפו את החברה האיטלקית". את העבודה מול משה צור הוא מתאר כך: "דרוקר נתן למשה צור את הצ'אנס הכי גדול. צור אז היה באותה תקופה בתחילת דרכו, היו לו כמה עובדים צעירים שעבדו יפה, היו פתוחים להצעות ולשיתוף פעולה, הם עסקו בפרטים והיו מאד מוצלחים. זה היה צוות שרצה להצליח ואנחנו עזרנו אחד לשני". לעומת תיאור הצוות מתאר שטיינברג את צור כ"אחד שחיפש גימיקים וחידושים מיובאים".

את הגושניות האחידה פירק צור ליחידות, כך שבנוסף לחלוקת החזית לריבועים שווים, גם הגושניות הורכבה מאלמנטים ריבועיים. חלקו התחתון של הבניין הורכב מגוש רחב המגיע עד לקצה קו הבניין במגרש, וככל שהבניין מתרומם, כך נגרעים מהמסה קוביות, מה שמעניק לבניין מראה מדורג ולחלק מדייריו גם מרפסות-גג רחבות. כמו כן, נערכה מערכת תנועה מורכבת באזור המסחרי, שכללה בין השאר מסועים ומעליות זכוכית, וכן שרוולי זכוכית למעבר בין קומות המסחר העליונות (כיום הן נאטמו ואינן בשימוש).

"זה היה פרויקט מאד מיוחד שעבדתי עליו סביב השעון", נזכר אינג' ויקטור שטיינברג. "לקראת השיווק התייעצתי עם דוד עזריאלי שבדיוק פתח אז את קניון אילון ברמת גן. עזריאלי הסביר שצריך בקניון עוגן, וצריך לעבוד על מערכת של השכרת שטחים". את העצה בנוגע לחנות עוגן אימץ שטיינברג והסכם עם השקם נחתם לפתיחת חנות גדולה שהתפרסה על שני מפלסים בבניין. בעלי הנכס שרצו להחזיר במהירות את ההשקעה בחרו שלא לפעול על פי מודל השכירות של עזריאלי, ושטחי הבניין השונים נמכרו. את בעיית החנייה שרוזוב התמודד איתה יותר מעשור קודם לכן, ניסה גם שטיינברג לפתור. רוב שטחי החנייה בבניין נתפסו על ידי עובדי סולל בונה, ולא נותרו מקומות חנייה לקונים ומבקרים. שטיינברג ניסה לממש את רעיונותיו של רוזוב והציע לבנות בניין חנייה על המגרש הסמוך, הצעה שנדחתה על הסף.

שנה לפני פתיחת המרכז המסחרי במגדל הנביאים, נפתח ב-1984 במרומי הכרמל מרכז מסחרי חדש ונוצץ – "מרכז פנורמה" שאוכלס בעסקים יוקרתיים יותר מאלה שתוכננו להפתח במגדל הנביאים. מרכז פנורמה שילב מרכז מסחרי עם סניף גדול של 'כל בו שלום', ומעליו נבנו שני מגדלים – אחד למשרדים ואחד בית מלון "דן פנורמה". בשונה ממגדל הנביאים ולמרות שגם מרכז פנורמה לא נהנה כיום מהשגשוג לו ייחלו יוזמיו, הוא מתוחזק ופעיל כולו גם היום.

לקראת פתיחת הפרויקט ב-1985, השקיעו היזמים במסע פרסום ושיווק אגרסיבי. "הוא מצופה כולו בזכוכית רפלקטיבית ומשמש כמעין ראי ענק של חיפה היפה", כך תוארה חזותו של הבניין במודעה פרסומית. "סוף סוף יהיה מה לעשות, היכן לקנות, יהיה מקום שאפשר לעשות בו עסקים. חיפה מתעוררת!" – הכריזה פרסומת אחרת.

.

nli-article-7_001

1985: לרגע חשבו שזה כמו קניון אילון

.

"יזמי המרכז שמו להם למטרה 'לחסום את כביש החוף' ולהוכיח לכל חיפני שאין צורך לנסוע לתל אביב, מכיוון שיש מרכז קניות בעיר", נכתב בכתבה שעסקה במגדל הנביאים ופורסמה במעריב בספטמבר 1986. "אם עד עכשיו היתה פיסגת חלומותיה של כל בת טיפש-עשרה לנסוע עם חברותיה לקניות בתל אביב, הרי עתה היא יכולה לעשות זאת גם כאן, ויש הטוענים: אפילו יותר בזול".

היזמים גילו שמה שהיה נכון לשנות ה-70 היה רחוק מלענות על הציפיות של אמצע שנות ה-80, ובעלי עסקים ומשרדים לא הזדרזו להיקלט בקניון ובמשרדים בבניין. בנוסף, ניקלע כאמור זכריה דרוקר לקשיים ויצא מהפרויקט. הישועה הגיעה בעיקר מצד משרדי ממשלה ומשרדי עירייה ששכרו קומות שלמות במגדל.

.

nli-article-5_001

1986: מאה אלף נשים מחכות לך בחיפה

.

משה צור עיצב את אזור המסחר כמתחם מופנם הסגור ואטום לסביבה המקיפה אותו. לאותה קופסה הוא יצק רעיונות ששרידים שלה ניתן למצוא בטקסט קצר שפרסם באותה עת: "הרעיון המרכזי להתייחס אל מפלסי ה-mall כאל מדרגות 'אמפיתיאטרון' הממוקדות סביב 'במה' – אזור הבולט אל תוך חלל ה-mall. הדבר בא לידי ביטוי ביצירת קונטרסט חזותי, בין חנויות אזור ה'אמפיתיאטרון' לבין חנויות אזור ה'במה'. סמיכות ה'במה' למעליות השקופות מוסיפה מימד דינאמי למוקד חזותי זה". בלה בלה בלה.

סניף השקם שנפתח בבניין בפורים 1985, היה לחנות העוגן שהתפרסה על חלק משמעותי משטחי המסחר. לבד מהשקם נפתחו חנויות פרטיות רבות, כמו חנות אבילאה שהיתה חנות כלי מוסיקה ותקליטים מצליחה בעיר. החנות שפעלה עד אז ברחוב הנביאים 10, העבירה את משכנה למגדל הנביאים ובכך חיסלה את עצמה.

אחד החידושים בבניין היה בתחום הבידור. בשונה מהמקובל עד אותה עת כשקולנוע הורכב מאולם אחד גדול ובודד, נפתחו כאן שני בתי קולנוע במתחם אחד ונקראו "רב-גת": אולם ראשון ובו 425 מושבים ואולם שני עם 265 מושבים. היתה זו הסנונית הראשונה בפיצול האולמות שעברו על מרבית אולמות הקולנוע בארץ, מי שנותר גדול לרוב נסגר. רב חן בכיכר דיזנגוף בתל אביב היה הראשון שעבר פיצול שנה אחת קודם לכן, ואחריו פוצלו הרוב. כאן הפיצול התרחש מראש.

הצלחתו של הבניין היתה קצרה. באופן אירוני נקרא המגדל על שמם של אלה שניבאו לעם ישראל על העונש המגיע בעקבות הדרדרות ערכית ומוסרית, וכאן הגיע העונש במהירות. הקונים לא נהרו, בעיות תנועה וחנייה הקשו על המשרדים, והעסקים נסגרו בזה אחר זה. חלקם הוחלפו בעסקים אחרים, נוצצים פחות, וחלקם פשוט ננטשו. שטחים ששימשו לחנויות הפכו לשטחי תעסוקה שונים ונאטמו, תוך שהם פוגעים בתפקודו של הבניין. מצבו של מגדל הנביאים הדרדר במהירות, הוא הוזנח ורמת התחזוקה הירודה לא היטיבה עם מעמדו. כמו השכונה המקיפה אותו, גם מגדל הנביאים נותר מצבה עצובה לשאיפות גדולות.

..

dsc05844

קוביות במרכז מה שפעם היה בריכת מים

.

dsc05845

הכניסה לבניין כמעט ולא נראת

.

dsc05841

פעם אולי גם כאן היו בריכות מים לנוי, ברקע הנמל והים

.

dsc05873

אנונימיות

.

V

.

dsc05843

שילוט

.

dsc05872

שילוב חיפוי אבן בזלת בקומת הקרקע שמתמזג עם מסכי הזכוכית

.

dsc05846

למרות שכבות הלכלוך עדיין יש השתקפות

.

dsc05875

הכניסה לתיאטרון אלמידאן שמירי רגב הורתה לעצור לו תקציבים

.

dsc05851

כמעט ואין כבר מסחר וברוב שטחי החנויות פועלים משרדים או מחסנים. מפחיד לרדת למטה

.

dsc05868

פעם היה כאן קניון: האולם הראשון בכניסה

.

dsc05848

במבואת הכניסה מתגלה אולם אפל. התאורה המלאכותית לא מספיקה כי חלונות הראווה שתוכננו בדפנות האולם ובהמשך במעברים, נאטמו בטפטים החוסמים אור

.

dsc05869

מעליות זכוכית שכבר אינן פעילות היו בזמנו חידוש מרהיב

.

dsc05850

המעליות היו פתוחות לאולם המבואה ונבלעו בהמשך לפיר סטנדרטי

.

dsc05853

מערכת תנועה רגלית מורכבת באופן מוגזם

.

dsc05866

אין כאן שדרה טיפוסית של קניון או רחוב מסחרי, אלא צמד מעברים מקבילים, צרים וקצרים, כשעמודי בטון עצומים חוסמים חלק מהמעבר

.

dsc05858

המעברים צרים מדי

.

dsc05852

גם אם המעבר צר אז בעלי העסקים מוציאים החוצה סחורה ומקשים עוד יותר את המעבר

.

dsc05856

בובות למכירה

.

dsc05865

קירוי זכוכית מחדיר מעט אור טבעי לחלק מהשטח המסחרי, אך בגלל שהמפתח צר מדי אז האור לא מצליח לחדור ולהאיר מספיק את השטח

.

dsc05863

גימיק: שתי קומות המשרדים הראשונות (שבמקור היו מסחריות) מקושרות גם באמצעות שרוולי זכוכית עם דרגנועים. כיום השטח מחולק לשוכרים ולכן צינורות הזכוכית נחסמו למעבר והפתחים אליהן נאטמו בלוחות גבס

.

dsc05854

התעלות מלמטה

.

dsc05876

10,9,8,7,3: לא רק הקומות התחתונות מתאפיינות בתנועה מסובכת ולא הגיונית, גם מערך המעליות: המעלית לא עוצרת בכל קומה, בשביל להגיע לקומות אחרות צריך לנחש שיש מעלית אחרת באזור אחר בבניין

.

dsc05860

קומת משרדים: עמודי ענק באמצע המסדרון

.

dsc05878

משרד ריק

.

dsc05877

מבט לרחבה למטה

.

dsc05882

חזית צפונית בה הזכוכית מתחלפת באבן

.

dsc05883

חזית צפונית שפונה לבתי השכונה: כבר בלי חיפוי זכוכית אלא רק אבן מסנוורת

.

dsc05884

חניון

.

dsc05888

מבט על מגדל הנביאים מתחתית סמטת המרוניטים

.

תודה לאינג' דב יהלום, אינג' ויקטור שטיינברג, אדר' פארה גולדמן ולד"ר צבי אלחייני

רשימות נוספות שפרסמתי לאחרונה על חיפה:

.

(1) שכונת בת גלים

(2) שכונת קרית אליעזר

(3) בית הכנסת בשכונת עין הים

(4) בניין הנהלת קופת חולים

(5) בית הספר הנטוש בקצה שכונת נווה דוד

(6) בניין מעבדות הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון

(7) הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון

(8) בית הכנסת המרכזי בהדר

(9) בלוק ברמת הדר

(10) מלון טלטש

(11) בית הכנסת המרכזי בכרמל

(12) דרך הים 99

(13) 4 מבני מגורים בתכנון אוראל-זוהר בהדר הכרמל

(14) בית ספר נטוש על חוף הים

★★★

★★

שיר לסיום:

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ZUR  On 22/01/2017 at 0:31

    אדריכלות הקאתית

  • רון  On 22/01/2017 at 4:29

    למה לא הורסים את הבניין ובונים אחד חדש?

  • אמיתי  On 22/01/2017 at 10:03

    תודה רבה! מעניין, מעמיק ועצוב. אין ספק שהוספת לבניין עוד 15 דקות תהילה 😉

  • שלגיה  On 22/01/2017 at 12:19

    גם באמות אטריום ,רמת גן, צור שיגע אותי עם המעליות. נגיד אתה רוצה להגיע לקומה 30, אז בצד אחד אתה מקיש 30 וזה קולט 3, בצד השני זה בסדר ויש מעלית אחת שמגיעה רק לקומה של HSBC. ובשום מקום זה לא רשום, צריך לנחש

  • דוד  On 23/01/2017 at 12:24

    למרות שאני גר בחיפה, אני לא זוכר מתי הייתי במגדל הנ"ל בפעם האחרונה.
    כנראה צודק המחבר בסייפא של הפוסט "על תפקיד הנביאים".

    למדתי הרבה
    תודה

  • דוד  On 23/01/2017 at 12:28

    מה שנשאר , זה לכתוב על "מגדל ארמון" שכנראה יותר מוצלח

  • בעל  On 08/04/2017 at 12:08

    חלק מהקומות צריך היה לשמש את משרדי "סולל בונה ארצות חוץ" ולכן סודרה להם כניסה ומעלית נפרדת. האדריכל המנופח צריך היה להבין כי איכלוס כזה הוא זמני ולתכנן אפשרות לשינוי בעתיד וזה לא נעשה.

  • מיכל  On 12/04/2017 at 6:38

    התחיל מקסים הבנין הזה….היו חנויות יפות…בית קפה/מסעדה עם נוף מדהים ואוירה טובה..בית קולנוע….ממש נחמד…מה קרה ואיך קרה אחרי זמן מה הכל נסגר והפך מוזנח ונטוש…
    היה אפשר להפוך את המקום שבכל מקרה קיימות שם חנויות סגורות .להפוך לפנינת תרבות (גם ככהחסר בחיפה מקומות מעניינים שווים לטייל בהם..למשל להשכיר במחיר נמוך לאומנים לפתוח גלריות יצירה וסטודיאות לאומנים יוצרים…

  • גיורא סולר  On 16/10/2017 at 12:24

    רק עכשיו אני רואה את הכתבה. למרבה הצער, עבודות גרועות לא תמיד מזיקות למתכנן שלהם ולהמשך דרכו המיקצועית. הרבה יותר חשובים הניצפות, הניראות, הנפיחות והיכולת להעביר תכניות בועדות

    • בעל  On 21/10/2017 at 10:43

      סולר צודק – אצל צור חשובה הנפיחות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: