סיבוב בבניין הראשון של זהה חדיד

השריפה שחיסלה את מפעל הרהיטים "ויטרה", הביאה למימוש את הבניין הראשון שתכננה האדריכלית זהה חדיד. ב-1981 אחרי השריפה החליטו בעלי המפעל, השוכן בעיירה גרמנית בסמוך לגבול עם שווייץ וצרפת, למנף את ההרס. הם הזמינו סדרה של אדריכלים, שכל אחד מהם בנה בניין אחר במפעל. תחילה, הוזמן האדריכל ניקולס גרימשאו, אחריו הוזמנו שורה ארוכה של אדריכלים בעלי ניסיון ופרסום עולמי וכולם גברים, חוץ מאחת. לזהה חדיד לא ניתנה עד אז הזדמנות לבנות, הרעיונות שלה הפחידו יזמים ולקוחות. הרעיונות שלה וחוסר הניסיון לא הרתיעו את בעלי המפעל. למרות ההעזה, חדיד נותרה האדריכלית היחידה שתכננה בויטרה – אשה וחסרת ניסיון.

לחדיד נתנו לתכנן את הבניין שנועד לשרת גברים בלבד: תחנת כיבוי אש. ביקור בבניין מגלה כי ככל הנראה האדריכלית שונאת גברים. היא תכננה כאן הכל כדי להשפיל ולמרר את חייהם של הדיירים. חלפו 22 שנה מאז הושלם הבניין, הכבאים כבר לא כאן אך הוא עדיין נראה מוזר ומוגזם.

ועל כך ברשימה זו.

.

בוחן מקרוב דלתות הזזה אלקטרוניות הנעות על ציר ונפתחות לכל האורך ליציאת וכניסת כבאית

.

לא רק אפור: מפגש קירות

.

ביקור בויטרה הוא חובה לכל חובב אדריכלות, עיצוב וריהוט. אפשר לראות כאן במשבצת קרקע קטנה כמות גדולה של אדריכלים בולטים משני העשורים האחרונים: הרצוג ודה מרון, טדאו אנדו, אלוורו סיזה, SANAA, ניקולס גרימשאו, פרנק גרי ורנצו פיאנו. כל אדריכל יצר כאן מבנה ייחודי בהתאם לתפיסת עולמו האישית. חלק תכננו מבני תעשייה – כי קודם כל מדובר כאן במפעל רהיטים, וחלק תכננו מוזאון, מרכז לכנסים, חנות רהיטים וזהה חדיד תכננה תחנת כיבוי אש.

היה זה הבניין הראשון שתכננה האדריכלית שעד אותה עת היתה שקועה בעיקר בהוראה ובניסוח רעיונותיה באמצעות תערוכות ורישומים ממוחשבים. ילידת בגדד, 1950, בת למנהיג פוליטי שבשלב מסוים עזב את עיראק ופנה לעסקים. למדה בהתחלה מתמטיקה באוניברסיטת ביירות וב-1972 היגרה ללונדון שם למדה אדריכלות. ב-1980 היא פתחה את משרדה, אך רק ב-1993 השלימה את הבניין הראשון שתכננה ומאז לא הפסיקו לזרום עבודות. היום היא מעסיקה כ-350 עובדים. יש לה ברזומה 950 פרויקטים שתוכננו ב-44 מדינות (רובם לא נבנו) ולא סתם היא נחשבת לאדריכלית הכי מבוקשת בעולם. בזירה שנשלטת מאז ימות עולם על ידי גברים, נראה שחדיד היא האדריכלית הבולטת ביותר בהיסטוריה של האדריכלות. ב-2004 זכתה בפרס פריצקר היוקרתי ושבוע שעבר זכתה בפרס נוסף, הפעם אדריכלית השנה של לונדון אותו העניק לה איגוד אדריכלי העיר לונדון.

הפוסטמודרניזם כבר היה לקראת שקיעה, מה שלא הפריעה לאדריכלים כמו פרנק גרי ואלוורו סיזה להמשיך ולעצב בויטרה בשפה בה הם רגילים. חדיד הביאה רוח חדשה. את מערך הצורות והחומריות הנקייה והמצועצעת שמאפיינים את יצירתם של גרי וסיזה, החליפה חדיד במכה אחת. היא חזרה אל הבטון החשוף, והציגה מערך צורני מטריד ועל פניו גם חסר הגיון. היתה פה חזרה מסוימת לסגנונות הסטוריים: מהמודרניזם לקחה חדיד את התנועה ומהברוטליזם את החומריות הפשוטה שנותרה חשופה. אך כאן מסתיימת ההשראה מהמורשת האדריכלית, כי חדיד הביאה משהו חדש, נועז יותר, בוטה יותר וראוותני יותר. בשביל מה צריך גגון כניסה שאין לו שום משמעות והוא מרחף לאורך של יותר מעשרים מטרים? איזה צורך יש במבנה עם גג בטון ענק שעובד באופן זיזי? בשביל מה הכבאים צריכים מסכי זכוכית שתופסים כמעט את כל רוחב הבניין? מדוע תחנת כיבוי קטנטנה שאמורה לשרת מפעל לא גדול, צריכה שטח בנוי של 852 מ"ר? אף אחד לא צריך אותם, אבל חדיד ביקשה לרגש ולעורר עניין, גם אם מדובר במתקן חירום שעדיף שלא יהיה בו צורך. לא מדובר פה בראוותנות לשמה, אלא במילוי אחת המטרות הבסיסיות שרצוי שאדריכל יבצע, וחדיד אכן עמדה במשימה.

.

הדמייה קצרה (מידי) שיצרה חדיד לבניין:

.

..

הביקור בבניין אכן מרגש ומעורר עניין. הבניין מלא בתנועה מכוונת וכל האלכסונים שנראים באופן מקומי אקראיים, מתגלים כחלק ממערך מחושב היטב. בכל צעד של המבקר נחשפים למבט חדש ומסקרן, ולא סתם אחרי שראית בניין אחד של חדיד אתה רוצה לראות את כל השאר ומצטער שהיא לא בנתה עדיין משהו בישראל. ההזדמנות היחידה היתה ב-2002, כשסעיד אבו שאקרה, מנהל הגלריה לאמנות באום אל פאחם, פנה לחדיד בבקשה לתכנן את בניין המוזיאון העירוני. כפי שפורסם בזמנו היא העדיפה לדחות את הבקשה מתוך חשש שבניה בישראל תפגע בפופולריות שלה בקרב מדינות ערביות (כיום, למשל, היא מתכננת את בניין הפרלמנט העירקי בבגדאד עיר הולדה).

בנושא החומרי קיים היבט נוסף שאפשר ללמוד מחדיד. הבטון החשוף והאפור שולט כאן, אבל בשני שיאים בבניין שילבה האדריכלית צבע: בקומת הקרקע יש קיר אחד צבוע זהב ובקומה מעליו בהמשך לאותו קיר יש צבע אדום. את הקירות היא הדגישה באמצעות זוית ההצעה והמפגש שלהם עם הקירות האחרים ועם התקרה, ולא סתם אחד המבטים המיוחדים בתחנת כיבוי האש הוא דווקא הפינה בה נפגשים אותם קירות צבעוניים עם סביבתם. הצבעים כאן הם לא למטרת שעשוע אלא חלק בלתי נפרד מהמערכת החוויות שחדיד ביקשה להנחיל, ובנוסף, הם מזכירים שלא הכל אפור בחיים.

.

חדיד מדברת על התחנה, באירוע לציון 20 שנה להקמתה (מורגש חסרונו של איש סאונד):

.

.

.

מראה כללי

.

מפעל ויטרה הוא דוגמה ל"תיירות אדריכלות". אנשים מגיעים לכאן מכל קצות העולם עם מטרה אחת: לראות את המבנים שבנו מיטב האדריכלים בעשורים האחרונים. גם בישראל נערכים סיורים אדריכליים איכותיים דומים בעיקר במבני ציבור (דוגמאות: מתחם עיריית ירושלים, בית המשפט העליון, אוניברסיטת תל אביב), סיורים בלי סיפורי סבתא אלא רק אדריכלות.

מנחת הסיור סיפרה שתחנת הכיבוי לא פעלה בייעודה המקורי במשך תקופה ארוכה. הכבאים שנאו את המבנה ובנוסף, שירותי הכבאות המקומיים השתפרו ולקחו על אחריותם את המפעל. מאז, הפסיקה התחנה לפעול, לא בוצעו בה כמעט שינויים והיא משמשת את המפעל והמוזיאון שבתחומו לתצוגות רהיטים ולאירועים שונים.

.

סיור באנגלית (כשעתיים) מתקיים מידי יום בשעות 12, 14 ו-16. מחיר סיור: 13€, כרטיס משולב לסיור ולמוזיאון: 18€. אין צורך בהרשמה מראש. על שאר המבנים בויטרה אכתוב בהזדמנות אחרת. אילליקה.

.

הגגון דוקר יותר ויותר כשמתקרבים אליו

.

את מי היא רוצה לדקור? זהה חדיד לא נשואה

.

קיר כניסה

.

12 עמודים

.

עמודים

.

הדלתות סגורות

.

מבט מהצד

.

הכניסה

.

מקיפים את הבניין

.

אף קיר כאן לא ניצב לקיר אחר, הכל באלכסונים

.

פתחים צרים בהתאם להתנהלות המתקיימת בפנים (משמאל יש תא שירותים משמאל מקלחות משותפות)

.

הכניסה

.

חומר הבנייה העיקרי: בטון

.

חומר הבנייה העיקרי: בטון

.

מבט למעלה

.

מהצד השני יש חזית המורכבת ממסך זכוכית המשקיף על המדשאה החוצצת בין המפעל ובין שכונת המגורים הסמוכה

.

אלכסונים

.

מבט למעלה

.

עוד מבט למעלה

.

גם עיצוב הנוף כולל עיצוב המצעים המכסים את הקרקע מבוססים על אלכסונים

.

מפגש

.

מבואת הכניסה מכוונת לשני כיוונים: ימינה לחנייה של כבאית האש, שמאלה: למגורים

.

אולם החניה של כבאיתה אש ריק היום ומשמש לקוקטיילים. אין כבר צורך בכבאית

.

אין פה רק מפתח גדול אלא כל התקרה היא זיז הנשען על קיר הבטון משמאל. מימין הדלתות הנעות שדרכן יוצאת ונכנסת הכבאית

.

הדלתות מבפנים

.

המסילה שבאמצעותה נעות הדלתות

.

התקרה היא כולה בטון יצוק וגופי התאורה תלויים בפסים

.

אם פונים שמאלה מגיעים למגורי הכבאים. קודם עוברים במסדרון הפתוח לנוף כשבקצהו קיר צבוע הצבע זהב. המסרון מתפצל בתחילתו לחדר הלבשה (משמאל)

.

קיר הזהב. מימין בתי שכונת המגורים הצמודה למפעל

.

מפגש

.

זהב

.

הרצפה

.

משקיף מהחלון הגדול על אגף נקודות ההזנקה

.

בטון וזכוכית

.

חזרה למסדרון, הפעם פונה לאגף ההלבשה והרחצה

.

חדר הרחצה הגדול והפתוח

.

המקלחות: קיר פסיפס ירקרק עומד בזוית לרצפה ולכן כדי להתקלח צריך להיצמד לקיר

.

הכל חשוף

.

פרט

.

מפגש בין רצפת תא השירותים מפסיפס ורצפת החדר מבטון

.

כיור עם פתח צר ואנכי הפונה אל החוץ

.

מראה אופקית וצרה במיוחד תלויה על הקיר האלכסוני ולמעשה אי אפשר להתבונן בה

.

הכיורים מתועשים, כמו שוקת לבהמות

.

סבוניה

.

תאי שירותים

.

משתנה

.

אסלה בחדר בו כל קיר אלכסוני והדלת מזכוכית חלבית מעניקה למי שיושב כאן בחילה אחרי דקה

.

נייר טואלט

.

ארונות בגדים, הרבה יותר ממה שהיה צריך

.

מדרגות לקומה העליונה

.

מדרגות בטון בזיז

.

המדרגות כאילו מרחפות זו מעל זו

.

מעקה

.

בקומה העליונה יש מטבח ושולחן אוכל גדול: מבט מקצה המדרגות

.

מסך זכוכית גדול פונה בקומה העליונה לכיוון המפעל, כדי שהכבאים יראו בעיניים מה עולה באש במקרה חירום

.

כל המבנה מכוון אל אולם חניית הכבאית, ובהמשך השפיץ המרחף של הבניין

.

כיור ומשטח עבודה. התקרה נעשית נמוכה יותר ויותר ככל שמקרבים לקצה החדר

.

שולחן אוכל עגול כשקיר אדום כדם סוגר עליו

.

בשולחן האוכל

.

מפגש קירות

.

הרצפה

.

תאורה 01

.

תאורה 02

.

תאורה 03

.

מרפסת ארוכה בקצה הקומה

.

וגם בצד השני של המבנה מרפסת קלסטרופובית

.

לוח 01

.

לוח 02

.

בדרך החוצה שמתי לב שהשפיץ של תחנת הכיבוי עוקץ כמעט את הבניין שתכנן אלוורו סיזה ונחנך ב-1994

.

בסיס בטון נושא בניין לבנים אדומות

.

הגגון שמקשר בין שני הבניינים במפעל יורד אוטומטית ברגע שיורד גשם, מתחתיו מציצה תחנת כיבוי האש

.

חזית

.

לבנים, בטון ודשא

.

פינה

.

שילוט

.

הבניין החדש שתכננו SANAA  והושלם ב-2012. כיום מתכננים האדריכלים את בניין בצלאל החדש במרכז ירושלים

.

חזית

.

מקרוב

/

כמו וילון

.

החומר קשיח, בין זכוכית לפלסטיק

.

וילון

.

חלון

.

למעלה

.

בתוך האולם לא נתנו לצלם וחבל, כי חוץ משיטת העבודה, היה יפה לראות כיצד חודר פנימה אור טבעי

.

.