סיבוב בבניין הראשון של זהה חדיד

השריפה שחיסלה את מפעל הרהיטים "ויטרה", הביאה למימוש את הבניין הראשון שתכננה האדריכלית זהה חדיד. ב-1981 אחרי השריפה החליטו בעלי המפעל, השוכן בעיירה גרמנית בסמוך לגבול עם שווייץ וצרפת, למנף את ההרס. הם הזמינו סדרה של אדריכלים, שכל אחד מהם בנה בניין אחר במפעל. תחילה, הוזמן האדריכל ניקולס גרימשאו, אחריו הוזמנו שורה ארוכה של אדריכלים בעלי ניסיון ופרסום עולמי וכולם גברים, חוץ מאחת. לזהה חדיד לא ניתנה עד אז הזדמנות לבנות, הרעיונות שלה הפחידו יזמים ולקוחות. הרעיונות שלה וחוסר הניסיון לא הרתיעו את בעלי המפעל. למרות ההעזה, חדיד נותרה האדריכלית היחידה שתכננה בויטרה – אשה וחסרת ניסיון.

לחדיד נתנו לתכנן את הבניין שנועד לשרת גברים בלבד: תחנת כיבוי אש. ביקור בבניין מגלה כי ככל הנראה האדריכלית שונאת גברים. היא תכננה כאן הכל כדי להשפיל ולמרר את חייהם של הדיירים. חלפו 22 שנה מאז הושלם הבניין, הכבאים כבר לא כאן אך הוא עדיין נראה מוזר ומוגזם.

ועל כך ברשימה זו.

.

IMG_20150209_215448

בוחן מקרוב דלתות הזזה אלקטרוניות הנעות על ציר ונפתחות לכל האורך ליציאת וכניסת כבאית

.

IMG_20150205_125402

לא רק אפור: מפגש קירות

.

ביקור בויטרה הוא חובה לכל חובב אדריכלות, עיצוב וריהוט. אפשר לראות כאן במשבצת קרקע קטנה כמות גדולה של אדריכלים בולטים משני העשורים האחרונים: הרצוג ודה מרון, טדאו אנדו, אלוורו סיזה, SANAA, ניקולס גרימשאו, פרנק גרי ורנצו פיאנו. כל אדריכל יצר כאן מבנה ייחודי בהתאם לתפיסת עולמו האישית. חלק תכננו מבני תעשייה – כי קודם כל מדובר כאן במפעל רהיטים, וחלק תכננו מוזאון, מרכז לכנסים, חנות רהיטים וזהה חדיד תכננה תחנת כיבוי אש.

היה זה הבניין הראשון שתכננה האדריכלית שעד אותה עת היתה שקועה בעיקר בהוראה ובניסוח רעיונותיה באמצעות תערוכות ורישומים ממוחשבים. ילידת בגדד, 1950, בת למנהיג פוליטי שבשלב מסוים עזב את עיראק ופנה לעסקים. למדה בהתחלה מתמטיקה באוניברסיטת ביירות וב-1972 היגרה ללונדון שם למדה אדריכלות. ב-1980 היא פתחה את משרדה, אך רק ב-1993 השלימה את הבניין הראשון שתכננה ומאז לא הפסיקו לזרום עבודות. היום היא מעסיקה כ-350 עובדים. יש לה ברזומה 950 פרויקטים שתוכננו ב-44 מדינות (רובם לא נבנו) ולא סתם היא נחשבת לאדריכלית הכי מבוקשת בעולם. בזירה שנשלטת מאז ימות עולם על ידי גברים, נראה שחדיד היא האדריכלית הבולטת ביותר בהיסטוריה של האדריכלות. ב-2004 זכתה בפרס פריצקר היוקרתי ושבוע שעבר זכתה בפרס נוסף, הפעם אדריכלית השנה של לונדון אותו העניק לה איגוד אדריכלי העיר לונדון.

הפוסטמודרניזם כבר היה לקראת שקיעה, מה שלא הפריעה לאדריכלים כמו פרנק גרי ואלוורו סיזה להמשיך ולעצב בויטרה בשפה בה הם רגילים. חדיד הביאה רוח חדשה. את מערך הצורות והחומריות הנקייה והמצועצעת שמאפיינים את יצירתם של גרי וסיזה, החליפה חדיד במכה אחת. היא חזרה אל הבטון החשוף, והציגה מערך צורני מטריד ועל פניו גם חסר הגיון. היתה פה חזרה מסוימת לסגנונות הסטוריים: מהמודרניזם לקחה חדיד את התנועה ומהברוטליזם את החומריות הפשוטה שנותרה חשופה. אך כאן מסתיימת ההשראה מהמורשת האדריכלית, כי חדיד הביאה משהו חדש, נועז יותר, בוטה יותר וראוותני יותר. בשביל מה צריך גגון כניסה שאין לו שום משמעות והוא מרחף לאורך של יותר מעשרים מטרים? איזה צורך יש במבנה עם גג בטון ענק שעובד באופן זיזי? בשביל מה הכבאים צריכים מסכי זכוכית שתופסים כמעט את כל רוחב הבניין? מדוע תחנת כיבוי קטנטנה שאמורה לשרת מפעל לא גדול, צריכה שטח בנוי של 852 מ"ר? אף אחד לא צריך אותם, אבל חדיד ביקשה לרגש ולעורר עניין, גם אם מדובר במתקן חירום שעדיף שלא יהיה בו צורך. לא מדובר פה בראוותנות לשמה, אלא במילוי אחת המטרות הבסיסיות שרצוי שאדריכל יבצע, וחדיד אכן עמדה במשימה.

.

הדמייה קצרה (מידי) שיצרה חדיד לבניין:

.

..

הביקור בבניין אכן מרגש ומעורר עניין. הבניין מלא בתנועה מכוונת וכל האלכסונים שנראים באופן מקומי אקראיים, מתגלים כחלק ממערך מחושב היטב. בכל צעד של המבקר נחשפים למבט חדש ומסקרן, ולא סתם אחרי שראית בניין אחד של חדיד אתה רוצה לראות את כל השאר ומצטער שהיא לא בנתה עדיין משהו בישראל. ההזדמנות היחידה היתה ב-2002, כשסעיד אבו שאקרה, מנהל הגלריה לאמנות באום אל פאחם, פנה לחדיד בבקשה לתכנן את בניין המוזיאון העירוני. כפי שפורסם בזמנו היא העדיפה לדחות את הבקשה מתוך חשש שבניה בישראל תפגע בפופולריות שלה בקרב מדינות ערביות (כיום, למשל, היא מתכננת את בניין הפרלמנט העירקי בבגדאד עיר הולדה).

בנושא החומרי קיים היבט נוסף שאפשר ללמוד מחדיד. הבטון החשוף והאפור שולט כאן, אבל בשני שיאים בבניין שילבה האדריכלית צבע: בקומת הקרקע יש קיר אחד צבוע זהב ובקומה מעליו בהמשך לאותו קיר יש צבע אדום. את הקירות היא הדגישה באמצעות זוית ההצעה והמפגש שלהם עם הקירות האחרים ועם התקרה, ולא סתם אחד המבטים המיוחדים בתחנת כיבוי האש הוא דווקא הפינה בה נפגשים אותם קירות צבעוניים עם סביבתם. הצבעים כאן הם לא למטרת שעשוע אלא חלק בלתי נפרד מהמערכת החוויות שחדיד ביקשה להנחיל, ובנוסף, הם מזכירים שלא הכל אפור בחיים.

.

חדיד מדברת על התחנה, באירוע לציון 20 שנה להקמתה (מורגש חסרונו של איש סאונד):

.

.

.

DSC01838

מראה כללי

.

מפעל ויטרה הוא דוגמה ל"תיירות אדריכלות". אנשים מגיעים לכאן מכל קצות העולם עם מטרה אחת: לראות את המבנים שבנו מיטב האדריכלים בעשורים האחרונים. גם בישראל נערכים סיורים אדריכליים איכותיים דומים בעיקר במבני ציבור (דוגמאות: מתחם עיריית ירושלים, בית המשפט העליון, אוניברסיטת תל אביב), סיורים בלי סיפורי סבתא אלא רק אדריכלות.

מנחת הסיור סיפרה שתחנת הכיבוי לא פעלה בייעודה המקורי במשך תקופה ארוכה. הכבאים שנאו את המבנה ובנוסף, שירותי הכבאות המקומיים השתפרו ולקחו על אחריותם את המפעל. מאז, הפסיקה התחנה לפעול, לא בוצעו בה כמעט שינויים והיא משמשת את המפעל והמוזיאון שבתחומו לתצוגות רהיטים ולאירועים שונים.

.

סיור באנגלית (כשעתיים) מתקיים מידי יום בשעות 12, 14 ו-16. מחיר סיור: 13€, כרטיס משולב לסיור ולמוזיאון: 18€. אין צורך בהרשמה מראש. על שאר המבנים בויטרה אכתוב בהזדמנות אחרת. אילליקה.

.

DSC01942

הגגון דוקר יותר ויותר כשמתקרבים אליו

.

DSC01840

את מי היא רוצה לדקור? זהה חדיד לא נשואה

.

DSC01844

קיר כניסה

.

DSC01939

12 עמודים

.

DSC01845

עמודים

.

DSC01846

הדלתות סגורות

.

DSC01853

מבט מהצד

.

DSC01847

הכניסה

.

DSC01926

מקיפים את הבניין

.

DSC01925

אף קיר כאן לא ניצב לקיר אחר, הכל באלכסונים

.

DSC01936

פתחים צרים בהתאם להתנהלות המתקיימת בפנים (משמאל יש תא שירותים משמאל מקלחות משותפות)

.

DSC01938

הכניסה

.

DSC01924

חומר הבנייה העיקרי: בטון

.

DSC01850

חומר הבנייה העיקרי: בטון

.

DSC01928

מבט למעלה

.

DSC01931

מהצד השני יש חזית המורכבת ממסך זכוכית המשקיף על המדשאה החוצצת בין המפעל ובין שכונת המגורים הסמוכה

.

DSC01932

אלכסונים

.

DSC01849

מבט למעלה

.

DSC01851

עוד מבט למעלה

.

DSC01854

גם עיצוב הנוף כולל עיצוב המצעים המכסים את הקרקע מבוססים על אלכסונים

.

DSC01933

מפגש

.

DSC01904

מבואת הכניסה מכוונת לשני כיוונים: ימינה לחנייה של כבאית האש, שמאלה: למגורים

.

DSC01859

אולם החניה של כבאיתה אש ריק היום ומשמש לקוקטיילים. אין כבר צורך בכבאית

.

DSC01861

אין פה רק מפתח גדול אלא כל התקרה היא זיז הנשען על קיר הבטון משמאל. מימין הדלתות הנעות שדרכן יוצאת ונכנסת הכבאית

.

DSC01862

הדלתות מבפנים

.

DSC01865

המסילה שבאמצעותה נעות הדלתות

.

DSC01864

התקרה היא כולה בטון יצוק וגופי התאורה תלויים בפסים

.

DSC01869

אם פונים שמאלה מגיעים למגורי הכבאים. קודם עוברים במסדרון הפתוח לנוף כשבקצהו קיר צבוע הצבע זהב. המסרון מתפצל בתחילתו לחדר הלבשה (משמאל)

.

DSC01873

קיר הזהב. מימין בתי שכונת המגורים הצמודה למפעל

.

DSC01881

מפגש

.

DSC01877

זהב

.

DSC01876

הרצפה

.

DSC01879

משקיף מהחלון הגדול על אגף נקודות ההזנקה

.

DSC01871

בטון וזכוכית

.

DSC01903

חזרה למסדרון, הפעם פונה לאגף ההלבשה והרחצה

.

DSC01899

חדר הרחצה הגדול והפתוח

.

DSC01900

המקלחות: קיר פסיפס ירקרק עומד בזוית לרצפה ולכן כדי להתקלח צריך להיצמד לקיר

.

DSC01901

הכל חשוף

.

DSC01896

פרט

.

DSC01887

מפגש בין רצפת תא השירותים מפסיפס ורצפת החדר מבטון

.

DSC01888

כיור עם פתח צר ואנכי הפונה אל החוץ

.

DSC01890

מראה אופקית וצרה במיוחד תלויה על הקיר האלכסוני ולמעשה אי אפשר להתבונן בה

.

DSC01892

הכיורים מתועשים, כמו שוקת לבהמות

.

DSC01889

סבוניה

.

DSC01897

תאי שירותים

.

DSC01898

משתנה

.

DSC01884

אסלה בחדר בו כל קיר אלכסוני והדלת מזכוכית חלבית מעניקה למי שיושב כאן בחילה אחרי דקה

.

DSC01886

נייר טואלט

.

DSC01893

ארונות בגדים, הרבה יותר ממה שהיה צריך

.

DSC01906

מדרגות לקומה העליונה

.

DSC01907

מדרגות בטון בזיז

.

DSC01908

המדרגות כאילו מרחפות זו מעל זו

.

DSC01868

מעקה

.

DSC01909

בקומה העליונה יש מטבח ושולחן אוכל גדול: מבט מקצה המדרגות

.

DSC01914

מסך זכוכית גדול פונה בקומה העליונה לכיוון המפעל, כדי שהכבאים יראו בעיניים מה עולה באש במקרה חירום

.

DSC01912

כל המבנה מכוון אל אולם חניית הכבאית, ובהמשך השפיץ המרחף של הבניין

.

DSC01911

כיור ומשטח עבודה. התקרה נעשית נמוכה יותר ויותר ככל שמקרבים לקצה החדר

.

DSC01923

שולחן אוכל עגול כשקיר אדום כדם סוגר עליו

.

DSC01917

בשולחן האוכל

.

DSC01916

מפגש קירות

.

DSC01921

הרצפה

.

DSC01918

תאורה 01

.

DSC01872

תאורה 02

.

DSC01857

תאורה 03

.

DSC01915

מרפסת ארוכה בקצה הקומה

.

DSC01919

וגם בצד השני של המבנה מרפסת קלסטרופובית

.

DSC01866

לוח 01

.

DSC01867

לוח 02

.

DSC01940

בדרך החוצה שמתי לב שהשפיץ של תחנת הכיבוי עוקץ כמעט את הבניין שתכנן אלוורו סיזה ונחנך ב-1994

.

DSC01833

בסיס בטון נושא בניין לבנים אדומות

.

DSC01832

הגגון שמקשר בין שני הבניינים במפעל יורד אוטומטית ברגע שיורד גשם, מתחתיו מציצה תחנת כיבוי האש

.

DSC01831

חזית

.

DSC01837

לבנים, בטון ודשא

.

DSC01835

פינה

.

DSC01959

שילוט

.

DSC01945

הבניין החדש שתכננו SANAA  והושלם ב-2012. כיום מתכננים האדריכלים את בניין בצלאל החדש במרכז ירושלים

.

DSC01946

חזית

.

DSC01953

מקרוב

/

DSC01948

כמו וילון

.

DSC01949

החומר קשיח, בין זכוכית לפלסטיק

.

DSC01951

וילון

.

DSC01956

חלון

.

DSC01947

למעלה

.

DSC01950

בתוך האולם לא נתנו לצלם וחבל, כי חוץ משיטת העבודה, היה יפה לראות כיצד חודר פנימה אור טבעי

.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • amitaisandy  On 14/07/2015 at 13:34

    אכן, תצוגת תכלית של כל מה שרע באדריכלים: מגלומניה, התעללות אכזרית באנשים שלהם יועד המבנה, כיעור צבאי מפלצתי. אין מנוס מלקבוע: אדריכלים הם סאדיסטים. כמו ביבי ותשובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: