מדובר במבנה האוצר בתוכו את התוכן העצוב ביותר במרכז הרפואי שיבא: הוספיס לחולים סופניים. כאן באים להמתין למוות. לפני כמה שבועות נאלצתי להמתין במרכז הרפואי תל השומר. הסתובבתי בין המבנים עד שנתקלתי במבנה נמוך ומלבני שהתחבא מתחת לצמחיה. עיצוב החזיתות ומסלול ההליכה המוכתב מראש, העידו בברור כי את הבניין תכננה האדריכלית עדה כרמי-מלמד (וכרגע קורא שלח לי מידע כי התכנון בוצע בהתנדבות והאדריכלית האחראית היתה יפעת פינקלמן).
יצא לי לבקר בבניין פעמיים, והתמונות כאן מבוססות על הצילומים משני הביקורים. היות ומאד קשה לצלם את המבנה ובטח למי שאינו צלם מקצועי (לכן גם הורדתי את הצבע ממרבית התמונות), בקשתי מהאדריכלית שתשלח לי את תכנית המבנה. היא לא הסתפקה בתכניות וכתבה גם טקסט קצר שמופיע בהמשך. בהזדמנות זו ברצוני להודות לאדריכלית עדה כרמי-מלמד ולאדריכל גיא תאומי ממשרדה – על ששלחו את החומרים לרשימה.
.
קטע מהחזית הדרומית
.
(1) משפחת כרמי:
היות וזו פעם ראשונה שאני כותב כאן על עדה כרמי-מלמד, אפרט קצת את הרקע המשפחתולוגי שלה, רקע שמציב אותה באחד מקדקודיו של משולש אדריכלים משפחתי:
(א) האבא היה האדריכל דב כרמי (1962-1905), חתן פרס ישראל, שעבודתו היא חלק בלתי נפרד מהסגנון הבינלאומי כשבשלב מאוחר הוא עבר (בעיקר בהשפעת עמיתיו הצעירים) לסגנון הברוטליסטי. הוא תכנן בין השאר את היכל התרבות (בשיתוף זאב רכטר), בית הוועד הפועל של ההסתדרות (עם חבר אדריכלים) ואת פסז' הוד עם תיאטרון הקאמרי (היום בית לסין) ברחוב דיזינגוף (בשיתוף צבי מלצר ורם כרמי).
(ב) אחיה היה האדריכל רם כרמי (2013-1931), גם הוא חתן פרס ישראל ויצירתו הובילה את הסגנון הברוטליסי הלירי. הוא תכנן בין השאר את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, את תיכון ליידי דיוויס בתל אביב, מרכז הנגב בבאר שבע (בשיתוף צבי מלצר ורם כרמי), את בית המשפט העליון בירושלים (בשיתוף עדה כרמי-מלמד) ולאחרונה גם את שיפוץ בניין הבימה בתל אביב.
(ג) עדה כרמי-מלמד (נולדה ב-1936) גם היא כלת פרס ישראל. כמעט שני עשורים מחייה המקצועיים עברו עליה בארה"ב. באמצע שנות ה-80 חזרה לישראל ותכננה מפעל אלקטרוניקה ביבנה שנהרס לאחרונה. פרסומה המקומי הגיע אחרי שתכננה במשותף עם אחיה את בית המשפט העליון בירושלים. עוד תכננה את טרמינל היוצאים בנתב"ג 3 (גם בשיתוף אחיה), את תכנית האב השנייה לקמפוס באר של אוניברסיטת בן גוריון וכן מספר מבנים, את מרכז המבקרים ברמת הנדיב בזכרון יעקב ואת בית אבי חי במרכז ירושלים. את ההוספיס במרכז רפואי תל השומר היא השלימה ב-2003.
.
מדרגות במרכז הנגב (אדריכלים: דב כרמי, צבי מלצר, רם כרמי) – 1963
.
(2) רקע כללי על עבודותיה של כרמי-מלמד:
איפוק הוא המונח שעולה לי תמיד לראש כשאני רואה פרט קטן או פרויקט ענק שלה. אך בעוד שאותי האיפוק מרשים ומעורר סקרנות, אצל אחרים האיפוק הזה מעצבן ולטעון שאלה עבודות משעממות. שמיעת רטינה נגד עבודותיה, מזכירה לי שאני חי בעידן הפורנו להמונים, ואין טעם להתווכח.
כלי העבודה שלה הם בעיקר האור הטבעי והבטון. אחרי שנחשפים לאיפוק, נחשף הרוגע והשקט של המבנה (שמופיע גם בחזותה האישית) – מרכיבים הפוכים לדרמה הפראית שאפיינו את הפרויקטים (והאישיות) של אחיה.
מושג נוסף בפרויקטים שלה העיסוק בתהליך. מדובר בתהליך כפול: (1) תהליך התכנון האישי שהיא מובילה (שמייצר בסופו של דבר תוצר פיסי). (2) התהליך שעובר המשתמש בבניין אותו היא תכננה כחוויה אישית. תכנון שמייצר למעשה אין ספור תוצרים ובכך הופך את התוצר ליצירה שמתחדשת ללא הפסק. את עבודותיה של כרמי-מלמד צריך לקרוא, ולכן אלו עבודות שלא מתוכננות כך שיהיה קל לצלם אותן למגזינים (וקשה מאד לצלם אותן). אלה לא עבודות ראווה שנועדו לתפוס מהר את המבקר ולשחרר אותו לדרכו, אלא הן דורשות ממנו להיות מודע לסביבתו ולעצמו, מה שמרבית מבקריה לא מנסים או לא מסוגלים לבצע.
כרמי דאגה לפרסם מספר ספרים על יצירתה: על בית המשפט העליון, שני ספרים על מבנים בקמפוס באר שבע, שני ספרים על בתים פרטיים שתכננה והאחרון הוא על שלושה מבנים שתכננה לקרן יד הנדיב. אלה ספרים "מטעם" ולכן חסרים הערכה או ביקורת אמיתיים על עבודתה, כזו שמתמודדת עם המבנים ולא רק מתארת אותם בצורה יבשה. הספר "כל הדרך ועוד פסיעה" (מוזיאון ישראל 2002) שערך יונה פישר ויצא כקטלוג המלווה את התערוכה המקיפה שנערכה באותה עת לצייר משה קופפרמן, הוא ספר שאפשר לקרוא אותו במידה מסוימת גם על כרמי-מלמד. יש הרבה מן המשותף בעבודות של השניים. קופפרמן מצוטט שם בראיון עם חיים מאור: "כל השנים אני טוען שאמנות מתחילה במקום שחמק מן הדיון, הניתוח והאנליזה. זה הערך של אמנות ומזה היא מקבלת את משקלה. עצם הדיבור צריך להיות למפרע, בתחושה שאני לא הולך לתת תשובה ל'שאלת השאלות'. כמו שאני רוצה שהציור שלי יתייצב לפני הצופה והוא יסתכל בו שוב ושוב, כך אני מקווה שהדיבור אודותיו לא יביא לפירוש סופי ומוחלט".
בעבודות של כרמי-מלמד שבקרתי בהן, אפשר לראות בקלות שהיא דואגת לא רק ליצור מבנה שעונה על ייעודו הטכני, אלא גם מבקשת להעביר את המבקר במסע חוויתי, מסע יומיומי עם התחלה, אמצע וסוף. במסלול שהיא קובעת אין בחירה, זה מסע שחייבים לעבור, והוא כולל לרוב שביל הליכה שיורד אל "הוואדי" כפי שהיא מכנה את החלק הנמוך שמצליח להופיע במרבית עבודותיה. זה המקום בו היא מבקשת מהמשתמש לצאת מהשגרה ולהתכנס בעצמו. היא תדאג לו במהלך המסע למקומות ישיבה מוצלים בהם יוכל לשהות ולהתבונן מאין הוא בא ולאן הוא הולך. את הדרך היא תעצב בעזרת הכלים האדריכליים המקובלים: צמחיה, קירות, תקרות, חדירות של אור טבעי, מקצב בפתחים וטיפול יסודי בפרטי בניין.
.
אדריכלית עדה כרמי-מלמד, 2013
.
(3) ביקור בהוספיס:
לא נעים להיכנס כך סתם למבנה הוספיס, ולולא הערך האדריכלי אני לא מאחל לאף אחד לבקר כאן. אבל לא וויתרתי. קודם התחלתי עם החזית העצומה הפונה לחצר השירות. "חרכי הירי" שבחזית זו מוצגים כאן בראש הרשימה. אחר כך הלכתי לכניסה הראשית אליה מוביל שביל שבסופו חצר שקועה מעט, המדגישה את נקודת המפרק הדורשת מהמבקר לפנות ימינה ולהיכנס לשביל התחום משני עבריו בקירות גבוהים (גדר הגן מימין וחזית המסדרון המוביל לחדרים משמאל) שבקצהו דלת הכניסה הראשית למבנה. מכאן פונים ימינה או שמאלה לזרועות המובילות לחדרים. התאורה המלאכותית לא מופעלת כאן בשעות היום. האור הטבעי שהאדריכלית דאגה להחדיר פנימה הוא השחקן הראשי.
אחרי האור, השקט הוא המאפיין השני הבולט כאן. נכנסתי לחצר הגדולה והמרכזית וישבתי על ספסל. אשה מבוגרת (דיירת בהוספיס לפי בגדיה) ישבה בחזית חדרה ולידה ישב גבר מבוגר, כנראה בעלה. הוא ניסה לדבר אתה, אך היא בכמה משפטים קצרים השתיקה אותו. היא העדיפה את הדממה. היא ידעה היטב לאן היא הולכת, אך הוא נראה היה מיואש הרבה יותר ממנה. המשכתי פנימה לפינת המבנה המשקיפה על חצר פנימית ובה ניצב עץ גדול. גם הגבר שעמד והתבונן על העץ הדומם, היה עם אותו מבט. אך כך הוא חזר ונבלע באחד החדרים הסמוכים. הביקור פה הוא לא אירוע נעים.
(4) נתונים מספריים על ההוספיס:
במקרה לפני כמה שבועות נערך ראיון עם מנהלת ההוספיס שפורסם בכלכליסט (מר מוות, מכר ותיק, דיאנה בחור ניר, 12.9.13). אבל רגע, מה מחפש יומון כלכלי בהוספיס? נראה לי שהעורכים רצו לרמוז לקוראיהם האהובים באמצעות הכתבה המאד ארוכה הזו, שאחרי כל הכסף, משחקי הבורסה וכרישי הנדל"ן, מחכה לכולם המוות והסוף יכול להיות מאד לא נעים. בכתבה נחשפים בין השאר מספרים טכניים:
- זמן שהות ממוצע 17 ימים.
- גיל ממוצע של המאושפזים הוא 60.
- מידי שנה מאושפזים כאן 400 חולי סרטן סופניים.
- 18 אחיות וסניטרים.
- בהוספיס 18 מיטות והתפוסה מלאה כמעט כל הזמן.
.
תכנית העמדה (מקור: עדה כרמי-מלמד אדריכלים)
.
שאלתי את עדה, אם היא כתבה פעם טקסט קצר שמציג אותו. היא ענתה שלא וניגשה לכתוב אחד כזה:
מבנה ההוספיס בתל השומר הוא תוצאה של דיאלוג מיוחד ומעניין שהתקיים עם ד"ר אלכסנדר ולר לכל אורך תהליך התכנון.
השאלות העיקריות שעלו בדיון, והחלופות הרבות שתוכננו, נסבו על שאלות יסוד הנובעות מהיחס הרצוי בין ההוספיס והסביבה הקרובה לו. האם המבנה אמור להיות אובייקט עצמאי, משל עצמו, רחוק מהיום – יום? האם הוא יפנה עורף למדרכות, לבית החולים ולכביש הסמוך? האם הוא ישות נפרדת משל עצמו, עם גן פרטי, ירוק ושקט, המנותק לחלוטין מהעין הציבורית?
נבחרה קומפוזיציה מופנמת, מרוכזת בעצמה ומאורגנת מסביב לחצר פנימית המוגבהת ממפלס המדרכה הסמוך. יצרנו חצר גדולה, התחומה על ידי קירות תומכים גבוהים, המלווים את שביל הכניסה להוספיס, לכל אורכו. בחצר טופוגרפיה חדשה, משופעת, הגולשת כלפי חדרי החולים ומכוסה בצמחיה עשירה ומגוונת.
מעטפת החדרים המופנית כלפיה שקופה ומאפשרת לחולים ולמבקרים מבט ישיר לעברה. מהלך השירות במסדרונות ותנועת האחיות והרופאים מתבצעת בהיקף המבנה ומבודדת את החדרים מהרעש והנוף החיצוני.
שלוש חצרות קטנות משמשות אבני דרך לאורך מסלול ההליכה, מן החוץ אל הפנים ובתוך המבנה עצמו. האחת יוצרת אתנחתא בין הכביש ובין רמפת הכניסה, השנייה מהווה מקור אור טבעי בחלל הכניסה, והשלישית 'מאווררת' את המסדרונות הפנימיים ומאפשרת יציאה לחדר המנוחה המשותף של המשפחות והחולים לרחוב.
הקומפוזיציה האדריכלית משחררת את הגאומטריה הקווית של המסדרונות באמצעות שלושת החצרות המוארות באור טבעי וממוקמות בקצוות. במקביל היא מאפשרת לאור עליון לחדור ולהאיר את הקיר מול מיטות החולים ובעקבותיו 'מתרענן' החלל בכל חדר וחדר. נוצרה תחושה של בית; עם השקיפות, עם לובן הקירות, עם החזרי האור העליון ומשטחי העץ החמים – כולם כאחד 'מרהטים' את החלל הפנימי.
המופנמות והשכבתיות המבנית, מערך התנועה ותנודות האור הטבעי היוו מרכיבים עיקריים של הפיתוח הרעיוני לכל אורך תכנון ההוספיס.
.
תכנית, לחצי להגדלה (מקור: עדה כרמי-מלמד אדריכלים)
.
להתמצאות הכנתי על בסיס התכנית המקורית למעלה, את מערך התנועה והחצרות (מקור תכנית מקורית: עדה כרמי-מלמד אדריכלים)
.
חזית מערבית לכיוון הכביש. מימין חלון לחצר פנימית ובמרכזה נטוע עץ ומשמאל השביל המוביל לכניסה הראשית לבניין (מקור: עדה כרמי-מלמד אדריכלים)
.
חתך בשביל הכניסה הראשי למבנה. מימין השביל היורד מהכביש המעגלי וחצר ישיבה נמוכה, במרכז חומת הגן המרכזי ומשמאל הזרועה הדרומית של המבנה (מקור: עדה כרמי-מלמד אדריכלים)
.
חזית מזרחית של הזרוע המערבית הפונה לחצר המרכזית (מקור: עדה כרמי-מלמד אדריכלים)
.
חזית דרומית – אזור שירות. מימין הטיילת ההיקפית של המרכז הרפואי ומשמאל הכביש הטבעתי (מקור: עדה כרמי-מלמד אדריכלים)
.
חזית מזרחית כשמימין שביל הגישה הראשי למבנה המקשר גם לטיילת ההיקפית ומשמאל חצר פנימית שקועה (מקור: עדה כרמי-מלמד אדריכלים)
.
וכעת לתמונות שצלמתי:
.
החזית המערבית פונה לכביש הטבעת המקשר בין כל מבני המרכז הרפואי. בחלקה הדרומי של החזית חלון ממנו נשקף עץ הנטוע במרכז החצר הפנימית
.
החזית הדרומית פונה לחצר השירות. קיר בטון גבוה ואטום יחסית.
.
חזית דרומית
.
חזית דרומית
.
חזית דרומית
.
חזית דרומית
.
חזית דרומית
.
מפגש חזיתות צפונית ומערבית עם שביל המוביל אל הכניסה הראשית: בתחילת השביל ניתן להציץ ימינה למסדרון הפנימי דרך דלת סגורה
.
אחרי המבט אל המסדרון (שהוא סוף הדרך למעשה), יש שיפוע היורד למטה שמימינו חומת החצר המרכזית של ההוספיס ומשמאל חצר פתוחה ומוזנחת
.
בקצה הירידה מקום ישיבה ובמרכזו משבצת בה היה אמור להינטע עץ. אפשר להמשיך ישר אל הטיילת ההיקפית של המרכז הרפואי או לפנות ימינה בפנייה חדה אל דלת הכניסה הראשית להוספיס
.
ממקום השהייה מוביל שביל ישר כסרגל וסגור משני עבריו המוביל לדלת הכניסה הראשית
.
השביל המוביל לכניסה. מימין הקיר מסתיר את החצר המרכזית ומשמאל זו הדופן של המסדרון.
.
בכניסה למבנה אולם קבלה אותו לא צילמתי. מהאולם יוצאות שתי זרועות (ובהמשך זרוע שלישית מערבית). זו אחת מהזרועות
.
זרוע נוספת, שכמו אחיותיה מוארת באור טבעי, שקט ואיטי
.
בימים מעוננים ובלילה יש עזרה בדרך מאור מלאכותי
.
החצרות הן פחות למאושפזים ויותר לקרובים. בפינת המבנה (הדרום-מערבית) חצר המשקיפה על הכביש ההיקפי ובמרכזה נטוע עץ.
.
בחצר הפינתית חלון אחורי
.
העץ מגיב לעונות השנה
.
בצד השני, כניסה לחצר הפנימית המרכזית אליה גם מקושרים מרבית חדרי ההוספיס
.
חדרים פונים לחצר
.
מחיצות מפרידות בין חזיתות החדרים ויוצרות בין החדר והחצר אזור ביניים הכולל גם ספסל בנוי
.
חדרים פונים לחצר
.
ברכת דגים בפינת החצר
.
גופי תאורה שחורים שולחים בלילה קרני אור (במידה ומישהו מדליק את האור)
.
חצר פנימית נוספת אליה פונה חדר האוכל, מזכירה לרגע את חזיתות הבתים הפרטיים שכרמי-מלמד מתכננת
.
החצר הפנימית (הדרום-מזרחית) במבט מלמעלה
.
שורת חדרים נוספת פונה למזרח, אל מחוץ למבנה, לכיוון הטיילת ההיקפית והמטופחת של המרכז הרפואי
.
מעקה מדרגות
.
קיר
.
קיר
.
קיר
.
"אני רואה את חרב דמוקלס מעל ראשך עכשיו"
.
.
חלון אחורי 
תגובות
הסתפקתי בתצלומים ולא קראתי את הטקסט. התצלומים הותירו בי רושם עגום של מוסד הוא מוסד הוא מוסד עם כל הניכור שבו. חשבתי על שני קרובים שבחרו בהוספיס בית ועשו את ימיהם האחרונים כשהם מוקפים בבני משפחה ובנוף המוכר והחביב עליהם. כל הכבוד על הנגיעה בנושא הכאוב הזה.
לצערי מכיר את המקום, ממה שהתרשמתי הוא נבנה בהתחשבות גדולה במאושפזים ובבני משפחותיהם – גם באוירה שיוצר המבנה וגם בחדרים עצמם
ובכל זאת מבט פנימה, אל אותו מסלול המהווה את התחנה ההיא, שכולנו כנראה, נעבור בסוף שיום, דרכה
עוד בית כלא מבוצר מבטון מזויין מבית מדרשה של משפחת כרמי, עוד פוסט הערצה עיוורת לאדריכלים הכולאים אותנו במבצרי הבטון המכוערים שלהם. סמל לניתוק בין האדריכלים לבין הציבור שנגדו הם מתכננים.
אמיתי: בתי כלא, בתי ספר ובתי חולים הם שלושת המוסדות שצמחו עם המהפכה התעשייתית שהגבירה את החיים העירוניים. נכון, אין כאן פרשנות חדשה למשמעות של בית חולים, אבל כן יש כאן התעמקות במשמעות ההמתנה למוות. הערכתי לעבודותיה של עדה-כרמי היא לא מובנת מאיליה, אלא נבנתה במשך שנים. הכי קל וילדותי זה להתלונן ולהגיד (בעיקר על יצירות מעט מופשטות) שהכל זה שטויות.
כנראה לא קראת את מה שכתבתי. לא כתבתי שהכל זה שטויות, כתבתי שאלה מבנים שמסמלים אטימות האדריכלים לציבור המשתמשים, ע"י תכנון מבנים דכאניים. אתם מתיימרים לדעת יותר טוב מהציבור מה הציבור צריך, ובונים מבנים שגורמים לבני אדם לשקוע בדכאון.
לצערי, גם אני חוויתי שהות של קרוב משפחה בהוספיס דומה. עצוב כל כך למות בין קירות מנוכרים וקרים כמו אלו. לצערנו, לא יכולנו לפנות להוספיס בית, אבל דבר אחד אני יכולה לומר שאני שלמה איתו. אני וכל בני משפחתי. אמנם לא יכולנו לבחור איך אהובנו יעביר את ימיו האחרונים בעולם הזה, אבל יכולנו לבחור איתו איך והיכן למות. אני רוצה בהזדמנות זו לתת במה לאיש נפלא שהקים מקום מדהים שהוא כמו נווה מדבר בעולם השכול, שלומי כהן 'בית עולם', בית קברות פרטי במרכז הארץ, ליווי אישי למשפחה, חלקות קבר מושקעות, מרווחות ויפות. רק בריאות לכולם ושלא נצטרך להיעזר בהוספיסים משום סוג לעולם.
את כבר מזדרזת לפרסם פה בתי קברות???
ועכשיו חווינו לצערנו הוספיס בית בעצמנו. עשינו הכל כדי לתת ליקר שלנו לסיים את חייו במיטתו, בסביבה הטבעית שלו, מוקף בבני המשפחה. הדבר דרש תעצומות נפש, אולם נראה לכולנו עדיף על פני הסביבה הלא מוכרת והמנוכרת שמספק המוסד, מתוכנן היטב ככל שיהיה. בריאות לכולם!