סיבוב במועדון לחבר של קיבוץ נתיב הל"ה

ביום העצמאות נסענו להרודיון. בדרך חזרה כשחציתי את עמק האלה, החלטתי להכנס לקיבוץ נתיב הל"ה. אף פעם לא ביקרתי בו והיות והיה מוקדם מצאתי הזדמנות לבקר ולראות מה יש שם. לא התאכזבתי. ירדתי מהמכונית כדי לראות את חדר האוכל שהוא לא כל כך מעניין, אבל בחזיתו יש את כר הדשא הקלאסי של הקיבוץ ואז מגיע המועדון לחבר. זהו אחד המבנים המוקדמים (1959) שתכנן אחד מהאדריכלים האהובים עלי – חנן הברון חבר קיבוץ רעים. בעבר כתבתי עליו לא מעט ועל כך בהמשך.

הברון מוכר כמי שתכנן את הספריה הלאומית בגבעת רם (במסגרת צוות אדריכלים), את בית הקיבוץ המאוחד ברחוב סוטין בתל אביב (עם זיוה ארמוני) ועוד מבנים רבים וטובים בעיקר בקיבוצים. לא זכרתי את קיומו של המבנה ולכן המפגש איתו שימח אותי.

מה כבר שימח אותי? אין טוב מלהיתקל ודוקא ביום העצמאות, במבנה של אדריכל שמשקף צניעות, פשטות, כנות ורצון להתחבר למקום הישראלי. רחוק רחוק מעבודות של טיפוסים כמו משה צור, משה ספדיה ומשה עפיה.

 

מועדון לחבר: חזית דרומית

מועדון לחבר: חזית דרומית

 

 

התקציב שעמד להברון לתכנון המבנה היה מצומצם ביותר, יחסית לתקציבים העומדים היום בפני אדריכלים שבאים לתכנן מבנה דומה. למרות זאת, הוא הצליח להגיע להישג שגם חמישים שנה לאחר השלמת המבנה – הוא עדיין רלוונטי והמסר שהוא מייצר אפילו רלוונטי מתמיד.

המועדון לחבר בקיבוץ נתיב הל"ה הוא לא סתם עוגת שכבות שמורכבת משכבת אבני גיר מקומיות, שכבה דקה של זכוכית כהה ולסיום ציפוי עליון של בטון אפור. זוהי עבודה שלימה בחומריות שלה, בקומפוזיציה ובמסר שהמבנה משקף.

השבת ב"זמן תל אביב" (המקומון של מעריב) הוצג בית ספר חדש בצפון תל אביב שתכנן האדריכל אלי אליקים. אמנם היו רק שתי תמונות שלא היה ברור מהן איך הבית הספר הזה עובד ואיך המבנים מתחברים, אבל את ההיבט הויזואלי אפשר היה להבין. אין שם כלום. אולי הבניין עובד מצוין, הכיתות מוארות היטב, התנועה מצוינת ויש מספיק מקומות שיכולים להפוך למחששות, אבל העיצוב הוא סתמי. כאן הברון מצליח בדרך הכי פשוטה להציג את האני מאמין שלו שעל פיו הוא חי, פעל ותכנן. אבן הלקט המעובדת בגסות – מחברת אל השדה, אל החומר, אל המקום. הבטון החשוף והאפור המרחף מעל לפס זכוכית אופקית משקף גם קידמה ושליטה טכנולוגית וגם יצירתיות באמצעות הקומופזיציה של המבנה ובחומריות החשופה.

דגל ישראל ענק ונקי תלוי על החזית המערבית הפונה למדשאה. זו המדשאה החוצצת בין המועדון ובין חדר האוכל ומשמשת את תושבי המקום לאירועים וטקסים. המקום היה שקט ונעול. הצצתי פנימה וראיתי סדרה של מחיצות, אך חוץ מהם המבנה היה נראה ריק. חזרתי למכונית ונסעתי.

 

ויש גם סרטון:

 

 

חלק מהחזית הדרומית: שילוב אבן לקט מקומית, בטון, זכוכית ומתכת חשופים

 

פתחים קטנים בחזית מאורגנים זה לצד זה ומשמשים לחדירת אור טבעי אל האולם הפנימי. הפתחים לא נועדו לתאורה אלא כאפקט דרמטי המעשיר את חווית השהייה במבנה בשעות היום ובשעות הלילה כשבחוץ חשוך ובפנים מואר הופך המבנה לפנס תאורה.

 

גג הבטון מחולק לשלושה חלקים: שני החלקים בצדדים מתרוממים כאילו הם מתנגדים לכח המשיכה, וחלון הזכוכית הכהה מתרחב. זוהי לא רק דרך הבעה לשליטה בטכנולוגית הבניה אלא גם חלק מהשפה העיצובית של האדריכל

 

החזית הצפונית זהה לחזית הדרומית. את הסימטריה המכונה "הרמוניה לטיפשים", שוברים חמישה חלונות זעירים בחלקו הנמוך של אחד מקירות החזית

  

החזית המערבית והדרומית: החזית המערבית הפונה אל המדשאה מזוגגת כולה. מי שתלה את הדגל כנראה ניחן בחוש אסתטי. במקום לתלות כצפוי במרכז החזית הוא דוקא בחר לפעול על פי "חתך הזהב".

חזית זכוכית לכיוון מערב זה לא הכי חכם, כפי שמציין זאת האדריכל כפיר וקס, אבל אני חושב שבמקור היתה מערכת דלתות הזזה שהורכבה מרפפות עץ (כך מצאתי בסקיצה של המבנה) יתכן והיא לא יצאה לפועל ויתכן שהיא הוחלפה במהלך השנים.

 

לצד המבנה עיצב האדריכל עמוד זיכרון שמשלב במרחב הפנאי את מרחב הזיכרון

  

בדומה לפסל של משה שטרנשוס בבית הזיכרון שתכנן נחום זולוטוב בקיבוץ ניצנים, גם כאן נועד פסל הזיכרון להשלים למבנה המועדון האופקי את המרכיב הורטיקלי. אולי ככה יזכרו חברי הקיבוץ החיים את אלה שמתו ונשמתם בשמיים.

  

האש בנר הזיכרון כבתה אבל במנגל נדלקה. יום עצמאות שמח!

 ****

רשימות נוספות על עבודות של האדריכל חנן הברון:

על קיבוץ רעים בנגב המערבי וספר שאייר הברון

מרכז אשכול (וגבינות צאלה המעולות)

ארכיון הקיבוצים והקבוצות (היום ארכיון חולדה) בקיבוץ חולדה

בית יגאל אלון וחדר האוכל בקיבוץ גינוסר

הערך בויקיפדיה

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • daniel ventura  On 28/04/2012 at 22:26

    מרשים קומפקטי
    דני

    • כרמית רוטמן  On 07/04/2013 at 20:42

      למר מיכאל יעקבסון שלום רב
      אני בת וחברת נתיב הל"ה היה מעניין מאוד לקרוא התרשמות של אדריכל ואדם מן החוץ, למבנה שמלווה אותי ואת חברי הקיבוץ כל ימי חיינו. המבנה משמש הן כמועדון הן כאולם אירועים והן כאוהל יזכור. המבנה אינו ריק מחפצים אולי היה ריק מאדם באותה שעה. אבל לא מאווירה. במקום ישנה פינת זיכרון ללוחמי הל"ה שעל שמם נקרא הקיבוץ וכל חיינו אנו זוכרים ומלווים בזכרם של אלו שהקריבו את נפשם ונפלו במאבק על קום המדינה. רציתי להעיר ולומר גם שלדעתי ההערה בסוף המאמר, בלוג, שלך על כך "שנר הזיכרון כבוי אבל במנגל נדלקה" קצת סרת טעם ויש בה טעם לפגם. שכן השילוב בנשימה אחת של נר זכרון עם כל המשתמע מכך עם מנגל שיש לו הקשרים של שמחה וזלילה מיותר.
      כ. מקיבוץ נתיב הל"ה.

  • dot  On 29/04/2012 at 15:24

    הי חבל שלא יכולת להכנס. ….
    הצניעות גם בפנים.
    ברז מים, ברז סודה…..
    מיחם…
    שירותים נקיים..
    חלל מרכזי מתכנס.
    לפני חצי שנה קיים מסלול האדריכלות בבצלאל ישיבת מורים בחלל הזה.
    ללא מזגן היתה תחושה ממוקדת ללא הפרעות .
    וילונות כבדים מכסים את החזית המערבית שנפתחה לנוף הגיבעי (חבל בשל השמש המסנוורת !!)
    חשבתי כבר אז שהבית הזה מכוון "ירוק" ובכול זאת חבל על הסינוור .

  • אפי  On 29/04/2012 at 22:05

    מעניין , תודה על המאמר הנהדר.

  • דניאל  On 06/05/2012 at 16:06

    האמת הפשוטה של הימים ההם עדיין רלוונטית אלא שאז כמעט בטוח שכולם היו רואים שהדגל על החזית רק דומה לדגל ישראל.(גם כאשר הדגל אנכי ה-"מגן דוד" צריך להיות עם קודקוד אחד בין הפסים הכחולים)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: