סיבוב בבית המשלחת במושב גילת

זה לא משנה מה גודל היישוב או מספר תושביו – בתכנון נכון כל נקודת יישוב יכולה להחזיק מרכז עירוני חי. מדינת ישראל שתוכננה על פי עקרונות מודרנסיטים שראו ביישובים יחידה אחת, ברגע שאותה יחידה התפרקה אז התפרקו עימה גם שלל היחידות שהרכיבו אותה. כעת, נדרשים המתכננים להשיב לכל יישוב ויישוב, על פי מאפייניו, את החיים האופטימלים.

  

במסגרת המחקר שאני עורך בימים אלה על אופקים (ועל שאר ערי הפיתוח), אני דואג כל פעם שאני מבקר באזור, להכנס לאחד המושבים וללמוד אותו. בפעם האחרונה לפני שבוע, בחרתי להכיר את המושבים תדהר וגילת השוכנים בסמוך לאופקים. שני המושבים הוקמו על פי המודלים הסטנדרטים, ששוכפלו אחר כך לעוד עשרות רבות של מושבים.

   

המיוחד בגילת הוא העובדה שהיה זה מושב העולים הראשון שהוקם בשנת 1949, ויושבו בו עולים מטוניס. כיום, למעלה מששים שנה לאחר שהוקם המושב, עדיין הוא נחשב למוביל שבמושבי הסביבה, ושכונת ההרחבה שהוקמה בו לאחרונה נחשבת לאחד מסיפורי ההצלחה של הנגב. אין פלא שדווקא מכאן יצאו שתי דמויות שתרמו לא מעט כל אחד בדרכו ועל פי תפיסת עולמו לפוליטיקה הישראלית. הראשון היה אהרון אוזן ששימש אף בתפקיד שר החקלאות, שר התקשורת, שר העבודה ושר לקליטת עליה ובכך היה השר הראשון מיוצאי צפון-אפריקה. דמות ציבורית נוספת היא פיני בדש – ששימש בעבר חבר כנסת והיום הוא ראש מועצת עומר.

   

ברשימה זו לא אעסוק במבנה הפיסי, החברתי או הכלכלי של המושב, אלא אתמקד במבנה אחד בודד ועזוב השוכן בליבה של גילת.

   

מראה כללי של בניין המשלחת

 

חורשה בחזית בית הספר

 

אמנם גילת היום נחשב למושב משגשג, אך בשנותיו הראשונות המצוקה במקום היתה קשה ביותר. המצב הגיע לכך שנוסף לעזיבה של חלק ממשפחות המתיישבים בעקבות תנאי החיים הקשים וכשלונות חוזרים ונשנים בגידולים חקלאיים, הוגשה תביעה לפירוק המושב בשל חובות כספיים כבדים.

כתב מעריב צבי לביא מציג את מצב המושב בשנת 1958 במילים דרמטיות: "שבתו החיים במושב, יבשו צינורות ההשקאה, רוח מרד הילכה בגילת. […] החוב העיק עליהם עד למאד. הם פחדו ממנו ורצו לברוח ממנו, מהר ככל האפשר ורחוק ככל האפשר".

אך לבסוף המדינה והסוכנות סייעו, החקלאים זכו לתמיכה מקצועית והמושב החל לעלות על הפסים. בית הספר היסודי שהוקם במרכז המושב לצד שאר מבני הציבור, הוא למעשה צריף ארוך המחולק לכיתות ונקרא היה בית ספר נחלים.

סדר יומו של תלמיד בבית הספר נשמעים היום כמו סיפור ממציאות אחרת, וכך זה נשמע בשנת 1957 מפיו של אחד התלמידים: "אני קם כל יום בבוקר והולך לתת אוכל לשלוש הפרות. אחר כך אני מנקה את הרפת וחולב את הפרות. אחר כך אוכל ומכניס את החלב למחלבה. אחר כך אני הולך לבית הספר ולא פעם מאחר, והמורה לא מאבסוטית בכלל שאני מאחר".

המצב הזה היה אחד מהגורמים למצבו העגום של החינוך במושבי הנגב – נושא שלא נידון מספיק, אך ניתן למצוא אותו פה ושם בראיונות עם חבר המושב אהרון אוזן. בשנת 1968 מדגיש אוזן את רמת החינוך הירודה: "על סף שנות העשרים של התיישבות זו, הפער והפיגור בבית הספר היסודי מגיע לשנתיים שנות לימוד. רמת החינוך ביישובים אלה טרם הדביקה את הרמה הכללית בארץ".

על פי שמעון שדה, מזכיר מושב גילת, בית הספר נפתח בסביבות שנת 1955 כבית ספר יסודי ופעל במקום עד לשנות השבעים. באותה עת הוקמה על ידי המועצה האזורית מרחבים קרית חינוך, ובית הספר היסודי נחלים עבר לפעול כחלק מקרית החינוך והמבנה סיים את תפקידו כבית ספר.

בתחילת שנות התשעים נערכו חפירות ארכיאולוגיות בסביבת גילת והמבנה שרת את חברי המשלחת. לאחר מכן נעזב וכך הוא נראה היום. לדברי שדה קיימת תכנית לחדש את המבנה ולהפוך אותו למכון כושר לתושבי המושב.

המצב בו נמצא המבנה כיום מייצג לא רק את הזנחת העבר, אלא גם את הזנחת העתיד. מההיבט העירוני ראוי לבדוק את האפשרות לפתוח מחדש גן ילדים או אפילו שכבה תחתונה של בית ספר במקום. השטח בהחלט מתאים לאכלס בתוכו שתי כיתות קטנות עם כל השירותים הנדרשים. המושב כמעט ולא פעיל בשעות היום כי כולם בעבודה, והילדים הם אלה שמעניקים חיים למקום בשעות היום ומנצלים את התשתיות. יש כאלה שיטענו שיותר זול לרכז ייעודים, אך יתכן שעלויות הקמת בית ספר והפעלת מערך הסעות מייקרים את הנושא וייתכן כי כדאי דווקא להפעיל מערך חינוכי מסוים ביישוב. זה עניין של סדרי עדיפויות וחלוקת משאבים.

נוסף לכך, קיים ממד המורשת. כשסבא לוקח את נכדו מהגן בו הוא עצמו גדל והתחנך – היש דבר יפה מזה? כמובן שקיים גם ההיבט של תכנון בר קיימא, כך שבמקום להקים מבנה חדש – יש לנצל מבנה קיים. ניתן למצוא כאן גם היבט של התחדשות – במידה ויקום גן חדש או שכבה תחתונה של יסודי, הדבר יוכל למשוך זוגות צעירים וכך היישוב יתחדש ויקלוט משפחות צעירות.

היות ואני לא מכיר את היישוב והמתרחש בו לפני ולפנים, אז כמובן שכל הרעיונות האלה נובעים מביקור קצר. אלה רק מחשבות ראשוניות.

הצניעות, הפשטות וההצבה היפה של בית הספר בסביבה מצאו חן בעיני. זה חבל שהוא נטוש ועזוב. …אני הייתי רוצה ללמוד בו.

 

שלט בכניסה למושב

 

בנייה ישנה וחדשה במרכז המושב

 

בית

 

בניין בית הספר

 

חזית דרומית

 

חזית צפונית - עם כתובת שהותירה אחריה משלחת החפירות שפעלה בגילת

 

הכתובת על הקיר

 

שאלתי את פרופ' ת'ומס לוי מה בדיוק הם חיפשו או מה מצאו בחפירות בגילת, שבמהלכם הם בחרו להשאיר כתובת על קיר בניין בית הספר (אולי לארכיאולוגים הבאים). מסתבר שבסביבת גילת היתה התיישבות שחפירתה הביאה ללוי פרסום עולמי. מדובר במתחם מקודש המתוארך למילניום החמישי לפני הספירה.

בניין בית הספר הישן שימש את חברי המשלחת למשרדים, אחסנה ומגורים בין השנים 1987 ל-1992.

המימון למשלחת החפירות התקבל מקרן משפחתית בשיקאגו. כמחווה למשפחה ולקרן, עיטרו חברי המשלחת את חזית הבית בכתובת המציינת את התמיכה בחפירות. כששלחתי שלשום לת'ומס לוי את תמונות המבנה עם הכתובת, הוא היה מופתע לגלות שהכתובת נותרה עדיין על הקיר. אולי הוא לא כל כך מכיר את המציאות הישראלית שדברים לפעמים נשארים כאן הרבה זמן מבלי שאיש יגע בהם.

את ממצאי החפירות פרסם לוי בשנת 2006  בספרו: Archaeology, Anthropology and Cult: The Sanctuary at Gilat, Israel הניתן לרכישה בכל חנות מקוונת מובילה. באמזון המחיר הוא 106 פאונד….   

על פי המכון לארכיאולוגיה ומקרא בהיברו יוניון קולג', האתר הארכיאולוגי התגלה בשנות החמישים והחל משנות השבעים פעלו משלחות לחקירתו. ממצאי החפירות חשפו כי האתר היה מיושב בתקופה הכלקוליתית והכיל מרכז פולחני דתי לאזור כולו. היישוב עצמו תפקד כמרכז גדול ותושביו עסקו בגידול דגנים, מלאכה ומסחר וכן מרעה וציד. לדעת החופרים, הודות לחשיפת מנחות שמקורם מאזורים רחוקים לאתר, תפקד המקדש כמקום עליה לרגל. 

 

מרפסת מוצלת בחזית המבנה

 

המרפסת

 

כניסה לכיתה

 

כיתה (אחרי שכל היונים עפו)

 

חלון אחורי

 

חזית מערבית