סיבוב על הגיליון האחרון של כתב העת Planning Theory & Practice

במעבדה לעיצוב עירוני בה אני חבר מתוקף העובדה שאני כותב במסגרתה את עבודת התיזה שלי, מידי שבוע אחד מחברי המעבדה מציג סקירה של אחד מכתבי העת בתחום התכנון מהעולם. ניסיתי להתחמק מהמטלה הזו, היות ואין לי זמן לדברים האלה. לא מדובר בסתם לרפרף בגיליון, אלא על המציג חובה לכתוב מעין הצגה וסיכום של כתב העת והגיליון עצמו. ניסיתי להתחמק אבל בסוף זה לא הלך ונדרשתי להציג כמו כל אחד אחר.

היות ואני שונא לעשות דברים לחינם, בחרתי להציג בפניכם את הטקסט הקצר שכתבתי. הרשימה הזו מציגה את אחד מכתבי העת החשובים בעולם התכנון וכן את תוכן הגיליון האחרון. כך שגם אתם תוכלו ללמוד מה מעסיק היום את חזית התיאוריה והפרקטיקה בתחום התכנון.

 

כריכת כתב העת

 

"תכנון תיאוריה ומעשה" (Planning Theory & Practice) הוא כתב עת המספק מוקד בינלאומי לפיתוח תיאוריה ומעשה בתחום התכנון המרחבי. מטרתו לקדם באמצעות כתב עת (מודפס ומקוון), את השיח בממדים השונים של מדיניות ניהול החלל והמקום. כתב העת מפורסם ארבע פעמים בשנה ויוצא לאור בשיתוף המכון המלכותי לתכנון ערים בלונדון.

טלי אומרת ששני כתבי העת המובילים היום בתכנון הם Planning Theory & Practice מבריטניה ו-Journal of Planning Education and Research מארה"ב. עד לפני שנים ספורות ערכה את "תכנון תיאוריה ומעשה" התיאורטיקנית פטסי הילי, אך מאז ששרביט העריכה עברה להית'ר קמבל כתב העת הפך להרבה יותר רלוונטי למתכננים והשילוב בין תיאוריה ופרקטיקה קיבל תפנית.

כתב העת מפרסם מאמרים הן מהאקדמיה והן מהפרקטיקה, כשעורכי כתב העת מזמינים מחקרים המעלים לסדר היום סוגיות נדרשות וכן כאלה השנויות במחלוקת. בין הנושאים המועלים במאמרי כתב העת ניתן למצוא: הגדרת טיבו של התכנון המרחבי, פיתוח יסודות תיאורטיים ומתודולוגיים של התכנון, פיתוח שדה המחקר לתחומים אחרים כדוגמת מדעי החברה, הן בהיבט הניתוחי והן בהיבט הנורמטיבי, חקירת ההקשרים בין תיאוריה לפרקטיקה לרבות חוות דעת לבחינת שיטות חדשות לבחינת ויצירת ההקשרים לאור הדיונים העכשוויים, בחינת תרומת התכנון והמחקר לקביעת מדיניות הממשל ומדיניות ציבורית תוך התמקדות בהיבטים חברתיים, כלכליים וסביבתיים, הצגת מקרים נקדותיים מעולם הפרקטיקה והתפתחות מדיניות.

הגיליון האחרון נפתח במאמר העורכת פרופ' הית'ר קמבל (Heather Campbell)הרעיון של התכנון – חי או מת למי אכפת?.

פרופ' קמבל המשמשת כמרצה בכירה באוניברסיטת שפילד לא זורקת כאן פרובוקציה חדשה אל חלל הדיון, אלא היא מנסחת את הדברים שכלם חושבים וחוששים להגיד בקול. הרי מי לא מכיר את מכבסת המילים שכל הדינוזאורים אוהבים להשתמש בהן ובכך לעוור מצד אחד את מקבלי ההחלטות והציבור ומצד שני לדאוג שימשיכו להזרים להם עבודות תכנון. קמבל ביקרה כאן בישראל לפני שנה ויצאה מזועזעת מהפרויקטים שהוצגו בפניה ואני חושב שלא רק מאמרה חייב להיקרא על ידי כל מי שקשור לתחום התכנון, אלא הגיליון כולו יכול לפתוח צוהר רחב יחסית לנושא כאוב זה. 

השתדלתי להביא כאן את תמצית מאמרה קמבל, וכן של שאר המאמרים בגיליון זה:

מדוע על החברה לטרוח כל כך הרבה ולתכנן? מדוע קיימת המחשבה שהתכנון ישפר את חיינו ועד כמה אנו באמת מסוגלים באמצעות התכנון לשפר את חיינו? איזו משמעות יש בלתכנן את המחר, ועוד פחות מזה איזו משמעות יש לתכנן את השנה הבאה או את העשורים הבאים? חוסר היציבות הגלובלית הבאה לידי ביטוי בהיבטים סביבתיים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים המופיעים באופן קיצוני ותכוף יותר ויותר, מערערים את היציבות המציאותית שהייתה מוכרת לנו עד עתה, ויחד עימה עולים ספקות לגבי התכנון ארוך הטווח שהופכים לתכניות סרק.

המושג "תכנון" נקשר לפעולה מודרניסטית שבא לשקף הגינות ושוויון וצדק היכול להיות מועבר באמצעות פעולה קולקטיבית המקושר באופן מיוחד להתערבותה של מדיניות בחסות המדינה. מעבר לביקורת הנמתחת על התכנון מכל הצדדים בטענה שהתכנון נכשל והרעיון לתכנון מושם ללעג כדבר מיושן ולא רלוונטי, השאלה היא האם אצלנו בקהילת התכנון ישנה תחושה של ערך אתי כלפי התכנון? האם אנחנו עדיין מאמינים ברעיון של תכנון? או יותר חשוב לשאול: מהו הערך של מערכת התכנון הנוכחית.

ישנו ערך להכרת והבנת המוגבלות והחולשות בהיבטים השונים. הרפורמות המתרחשות היום עם שקיעתה של מדינת הרווחה אינן חדשות והדבר מודגש יותר ויותר במדיניות הממשלתית והציבורית בעיקר במדינות מערב אירופה ובארה"ב. לאור ההקשר הנוכחי נשאלת השאלה מהי ההצדקה לתכנון ואת מי משרתים המתכננים.

בעידן כזה, על המתכננים ללכת רחוק יותר ולראות בתכנון מרכיב בעל פוטנציאל להישמע ולשכנע – בין אם בהקשר של ממשלות, ובין אם באוניברסיטאות או קהילות. רק כך תהיה לגיטימציה והצדקה לקיומו של התכנון. המתכננים חייבים להיות מסוגלים לבטא את הערכים הבסיסיים ולהפגין תוצאות מועילות יותר. מה שבטוח הוא שיש להעניק הצדקה לכך שהקהילה תשקיע משאבים יקרים בתכנון, ועלינו המתכננים והחוקרים מוטלת האחריות.

תקופות של חוסר יציבות ומשבר מביאים עימם הזדמנויות לשינוי, ובוודאי שעבור המקום הדורש טיפול, ויש בכך פוטנציאל גדול. זוהי תקופה בה ישנה גם הגושפנקה ואף הרצון לדחות את הטענה ש"אם זה לא שבור, אז למה לתקן את זה". עם זאת, קיימים חששות גדולים לנוכח עוצמת האתגרים הנוכחים ובמיוחד בהקשר של שינויים בין דורות. כשהיום הדור שהוביל לשינויים בשנות הששים והשבעים מגיע לגיל פרישה, ובני הדור שאמור היה לקום אחריו לא קם בשנות השמונים, ובשנות התשעים נקלטו רק בודדים – הרי שכיום קיים אתגר גדול בפני דור המתכננים הנוכחי.

אתגר זה הוא למעשה אחריות שתביא עימה את הצורך בשליטה בשלל מיומנויות. יחד עם זאת, עלינו לדעת מה אנחנו חושבים ולא רק לדקלם את מה שנראה אופנתי. יש להיות יותר ביקורתיים ולהבין את ההשלכות באופן רחב יותר של עבודתנו, אחרת חוזרת השאלה מה הטעם בכל מפעל המחקר. יש לייעל את היכולות להציג את רעיון התכנון, כשבמובנים רבים מדובר כאן ביכולת תרגום שתסביר את מהות התכנון בפני העולם העכשווי.

מרייט פולק (Merritt Polk) בוחנת במאמרה את המושג קיימות וכיצד הוא תורגם למדיניות התכנון ברמה האזורית, באמצעות מקרה מבחן משוודיה. ממצאיה ממחישים את מורכבותן של הרשתות המקשרות בין קובעי המדיניות לבין התיעדוף המתבצע לבחינת תהליכים ומה שמוביל לקביעת מדיניות רשמית.

גרו סנדקג'ר האנסן ואינגר-ליסה סגיל (Gro Sandkjaer Hanssen; Inger-Lise Saglie) מאמצות נקודת מבט דומה, אך במקרה שלהן נבחן כיצד מסורות טיפול מקצועי בשלוש ערים בנורבגיה, הביא לסגירתו של מרחב האפשרויות הפתוחות העומדות בפני קובעי המדיניות. כאן ראוי להזכיר, למי שאינו מכיר את החינוך התכנוני בנורבגיה, כי קיימת שם מגמה הנוטה לצופף ככל הניתן מבלי להתייחס לפרספקטיבות אחרות.

ברוס גולדשטיין (Bruce Goldstein) בוחן בעמק קואצ'לה – מקום בו מתקיים דיאלוג בנושא שימור בית גידול מרכזי ועיקרי  בדרום קליפורניה. גם הוא, בוחן את הדיאלוג שנוצר אך במקרה זה בין מומחים מדעיים, ומוצא עד כמה מתכננים יכולים לתפקד כמתווכים בין האינטרסים השונים.

לארס אנגברג וג'יקוב לארסן (Lars A. Engberg; Jacob Norvig Larsen) בוחנים את האפשרות לפתח מסגרת ההערכה להרחבת האינטגרציה ושיתוף הפעולה בין משרדי ממשלה בעיר קופנהגן. לצורך כך, מוצע פרויקט בו מתקיים שיתוף פעולה בין אנשי אקדמיה ואנשי מקצוע ובכך לקשר בין התיאוריה למעשה.

אנטוניו פררה ופיטר בייטי (Antonio Ferreira; Peter Batey) מציגים כיצד התרבות באוניברסיטת קוימברה בפורטוגל השפיע התנהגותם של מקבלי החלטות בנושאי תחבורה וחניה. אחד מהנושאים היותר רגישים ושנויים במחלוקת זו מדיניות החניה בכל אוניברסיטה שהיא. המחקר בוחן את התופעה באופן כזה המראה כי הנושא הוא לא רק משימה טכנית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • dot  On 27/02/2011 at 20:10

    תודה מיכאל על תימצות המגזין והצגת המקראה הנוכחית..
    מאחר וקשיים שיש בקריאה ולמידה הם סוג של מעצור, סיכומים שכאלה מקיימים עצמם כטיזר ומסננת בים החומר הכתוב שנערם בפתח.
    אצטט את הפוסט הזה שלך במסגרת עבודה קצרה שעלי להגיש .
    ובחינניות נקיים דיאלוג עקיף שבאמצעות המילים מייצר שרשור פעיל.
    🙂
    דורית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: