סיבוב אצל כתב האדריכלות נועם דביר

הכתיבה על אדריכלות בישראל היא תחום מצומצם, אבל דווקא לאחרונה לא מעט הודות לאינטרנט ולדור צעיר נראה שיש שינוי והתעוררות מסוימת. אם יש מישהו שכן מקפיד לכתוב בנושא בקביעות זה נועם דביר – כתב האדריכלות של עיתון "הארץ".  לכן, נראה היה לי מתאים לערוך אתו שיחה על מצב הכתיבה על אדריכלות ובאותה הזדמנות לראות איפה מתבשלות כל אותן כתבות שהוא כותב.

דביר מתגורר במרחק דקת הליכה מבית העירייה הישן שברחוב ביאליק. דירה מעוצבת – בדיוק כפי שאחד שנושא את הטייטל "כתב אדריכלות" צריך להחזיק.

.

נועם דביר סמוך לשולחן הכתיבה (ברקע: עבודה של ערן שקין)

.

מיכאל יעקובסון: באיזה מקום נמצא לדעתך הדיון על אדריכלות? מצד אחד זה נראה שהוא נעשה נגיש יותר הודות לאינטרנט ומצד שני נראה שדור חדש מוביל מציאות חדשה עשרות שנה של תרדמת שהביאה את האדריכלות למצב לא הכי טוב.

נועם דביר:  אני אענה לך שתי תשובות, אחת במישור היחסי ושנייה במישור האבסולוטי. במישור היחסי יש התקדמות טובה מאד. יש יותר "התרחשויות" בשיח ויותר סיקור שלהן, זה משהו שמזין אחד את השני. באופן אישי אתה מרגיש אולי שיש יותר שיח כי הארץ באמת מסקר יותר אדריכלות מאשר פעם. במקביל, אולי גם בגלל היקף העיסוק שלנו בעניין, גם "כלכליסט" מעסיקים עכשיו כתב אדריכלות ובגלובס יש את מירב מורן. אני יודע שגם במיזם החדש של ידיעות אחרונות מחפשים כתב. אז סימן שגם עוד אמצעי תקשורת הבינו שאדריכלות זה תחום חשוב.

סיבה אחרת היא אקדמיזציה של האדריכלות. אנחנו רוצים לחשוב על זה כתופעה מקומית אבל למעשה מדובר בתופעה גלובלית. יותר ויותר אדריכלים ממשיכים לתואר שני ועוסקים במחקר כחלק בלתי נפרד מהקריירה שלהם, יש לזה ביטוי גם בפתיחה של תוכניות תואר שני בבצלאל ובביה"ס לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב. מי שמוביל כיום את השיח זה חד משמעית הדור הצעיר. זה דור שמקושר יותר לכל מה שמתרחש ברמה הבין-לאומית. ליעקב רכטר הרי לא היו חברים בניו-יורק, ברלין וטוקיו שהיו שולחים לו תמונות של פרויקטים והייתה פחות תחלופה של רעיונות. אבל היום זה מקובל וכשאתה נוסע ורואה שם מה קורה אז בא לך לעשות גם. אבל צריך להגיד השיח מובל על ידי הצעירים אבל לא נשלט על ידם כי ברוב המקרים מי שבסופו של דבר יקבל את הפרויקט זה האדריכל המבוגר (והמקושר).

בשנות החמישים והשישים היה כאן שיחה מאד פורה – דוגמת "חוג האדריכילים" של רכטר, אבל הוא נשאר בתל-אביב, ירושלים וחיפה. היום השיח נמצא גם בפריפריה, היא לא תמיד משתתפת בו, אבל היא בהחלט נמצאת בו.

ברמה האבסולוטית השיח ברמה הציבורית לא מספק. אני חושב שהמתכננים לא אומרים מספיק את דעתם. באופן אישי אני משדל אדריכלים להיות בוטים יותר, למקצוע הזה יש ממד אתי מאד חשוב וצריך להיות עם יד על הדופק. ברמה הממשלתית חסרה השקעה ממשלתית במחקר ופיתוח של אדריכלות. זה תחום תרבותי, חברתי וגם טכנולוגי – צריך להסתכל עליו כמו השקעה בהייטק. מעבר לכך, האדריכלים שקועים מאד בעבודה שלהם, אין דיון ציבורי – החל בגדר הפרדה למשל ועד לאבן האקרשטיין בגינה הציבורית – ואין מספיק תחרויות. מה שאתה קורא לו "שיח" נשאר ברמה שלנו ולא זולג למשל לשלטון המקומי שהוא המזמין הגדול ביותר של פרויקטים בארץ. יש אמנם מקרים כמו מה שקרה ביבנה [בעקבות כתבה שפרסם נועם על הריסת מפעל ארגמן בתכנון אדר' רם כרמי – דבר שהביא את העירייה לעצור ולחשוב, מ.י.] ולפעמים מהנדסי ערים מזמינים אותי להתייעץ איתי ולשמוע לדעתי, אבל זה במקום להתייעץ עם האדריכלים שבאמת באים בסוף ומתכננים בשטח.

מ"י: תקן אותי אם אני טועה, אבל בכתבות שלך אני חושב שאין מספיק תמיכה והצגת אדריכלים צעירים.

נ"ד: תופתע מכמות הפריפריה וכמות האדריכלים הצעירים. ישנם לא מעט אדריכלים מבוגרים שמעולם לא הופיעו בכתבות שלי. כאג'נדה, אני נותן המון במה לצעירים – כל עוד העבודה שלהם מעניינת ואיכותית. אני חושב שלחדשנות ולמקוריות המון מקום וכוח, ויש אדריכלים צעירים כמו ארז אלה, אסף לרמן, מייזליץ-כסיף – שמראים שחדשנות מצליחה גם לעשות בניינים טובים.

מ"י: קורה לא פעם שאני מוצא ראיון שלך עם איזה אדריכל, מנהל מחלקה לאדריכלות או מישהו אחר, שבמציאות הוא טמבל גמור ואצלך הוא יוצא אינטלגינט ואולי אפילו אדם ישר. מה עם ביקורת ולהציג את המציאות כפי שהיא?

נ"ד: אני לא מזלזל באף אחד ובאף מרואיין. אתה אישית יכול לא לאהוב את מי שאני מראיין אבל אם החלטתי כבר לראיין מישהו אני נותן לו את מלוא הבמה. חוץ מזה, אם בניין לא טוב – אני כותב את זה.

יש הבדל ביני ובין אסתי זנדברג [כתבת הסוקרת מעל עשרים שנה בעיתון הארץ נושאי אדריכלות ותכנון, מ.י.]. אסתי היא פובליציסטית מנוסה וחדה ואני יותר רפורטר. אתה צריך להבין שאני מגיע מתחום החדשות. כמעט כל הקריירה שלי כעיתונאי התעסקתי בפן הדיווחי של החדשות ופחות בפן הביקורתי. זה  כמובן מקבל ביטוי בכתיבה שלי. אני מתייחס לאדריכלות ותכנון כידיעה חדשותית לכל דבר – לכן גם חלק מהכתבות שלי מופיעות בחלק א' (החדשות) של הארץ.

מ"י: מה עשית לפני הכתיבה על אדריכלות ב"הארץ"?

נ"ד: אני בוגר גלי צה"ל. עבדתי שם בתפקידים שונים עד לפני שנתיים. ערכתי את "בוקר טוב ישראל" (עם מיכה פרידמן וגולן יוכפז) והייתי עורך התכנית "מה בוער" עם שלי יחימוביץ' ואחר כך המשכתי עם רינו צרור. במקביל לגל"צ, אחרי השחרור עבדתי שנתיים בעובדה עם אילנה דיין – שנה ב"טלעד" ושנה ב"קשת". ואחר-כך ערכתי במשך שנה תוכנית רדיו מקורית שהובילה לתוכנית הטלוויזיה בערוץ 2 "המשמר האזרחי" עם אורלי וילנאי וגיא מרוז. אחר כך ערכתי גם תכנית הטלויזיה "דיוקן" עם אלדד זיו ששודרה בערוץ הראשון.

בשנה ג' בלימודי האדריכלות באוניברסיטת תל אביב התחלתי לכתוב על אדריכלות במדור האורבני של טיים אאוט (הכתבה הראשונה הייתה על הביאנלה הראשונה לאדרכילות הנוף העירוני בבת-ים).

לפני שלוש שנים התחלתי לכתוב במוסף הארץ בהזמנת עורך המוסך ניר בכר, כל זה במקביל כאמור לגל"צ וטיים אאוט. כשליסה פרץ החלה לערוך את גלריה, היא הזמינה אותי להצטרף לצוות ואני מאד שמח כי זה מה שתמיד רציתי לעשות.

מ"י: מה הייתה הכתבה הראשונה שפרסמת בהארץ?

נ"ד: הכתבה הראשונה שלי במוסף הייתה כתבת פרופיל על האדריכל פיצו קדם. השניה הייתה כתבת שער – מסע בין האדריכלות של תחנות רכבת ישראל. אחרי זה כתבתי על נושאים גדולים בתחום המודרניזם – "השטיח" [השטיח = מודל ניסיוני שיושם בתכנון העירוני בישראל בעיקר בשנות החמישים והששים. שכונות שטיח הוקמו בבאר שבע, מצפה רמון, כרמיאל ועוד, מ.י.]. המודרניזם הייתה תקופה מאלפת בתולדות האדריכלות הישראלית, למרבה הצער הוא לא זוכה כיום להערכה הראויה. זה הפך לחלק בלתי נפרד מהאג'נדה שלי, כמעט אובססיה.

מ"י: היו כתבות שכתבת ונגנזו?

נ"ד: לא מזמן ראיינתי את האדריכלים של היכל התרבות באריאל, הכתבה לא התפרסמה בסוף כי זה היה אחרי כל הסיקור העיתונאי האינטנסיבי וכבר היה קצת "מיושן". חוץ מזה כתבות לפעמים לא מתפרסמות, לעיתים גם ביוזמתי. לא כל כתבה מגיעה לדפוס – זה דבר רגיל לחלוטין בעיתונות.

מ"י: אחרי שלוש שנות כתיבה בהארץ, איזו כתבה אתה הכי אוהב ומעריך היום?

נ"ד: הכתבה על שיכון השטיח. זו כתבה מכוננת כי כאן התחלתי עם העיסוק שלי במודרניזם וגם ניסיתי לדבר על הקשר הגורדי בין מבנה, סביבה וחברה. אני אוהב לשאול אנשים מה הדעה של על המבנה שבו הם מתגוררים/חיים, יש שם הרבה תובנות סופר מעניינות. הראיון שלי עם קיוזו סג'ימה (זוכת פרס פריצקר האחרון ואוצרת הביאנלה לאדריכלות בונציה) היה מרתק מבחינת החוויה העיתונאית איתה. היא אישה משונה קצת אבל מאד מאד מעניינת. כך גם הראיון בניו יורק עם האדריכל פיטר מרינו – הגשתי טקסט ארוך מדי ובסוף נערך החוצה קטע שתיאר את המפגש הראשוני עימו. מרינו אוהב בגדי עור שחורים ולכן התלבשתי לראיון בשחור, ובשלב מסוים במהלך הראיון שאלתי אותו מה הוא אומר על איך שהתלבשתי, וברגע שהוא ראה שהתלבשתי שחור בשבילו אז הוא צחק צחוק מתגלגל ומכאן הראיון זרם מיד.

מ"י: איזה כותבים אתה אוהב לקרוא?

נ"ד: בישראל אני מאד אוהב את צבי אלחייני. במאמרים שהוא כתב במשך השנים וגם אלה שהוא מפרסם לפעמים לצד כתבות שלי או באופן עצמאי בהארץ. אני אוהב מאד גם את שרון רוטברד – את הכתיבה שלו גם ברמה של השפה העברית הקולחת וגם ברמה הרעיונית החדה.

מבחינת הכתבים הבינלאומיים – אני אוהב מאד את הכתב של הגרדיאן הבריטי ג'ונתן גלנסי שקצת מזכיר לי אותך מיכאל. הוא אוהב להסתובב ולדבר עם אנשים והוא מאד סובייקטיבי. הוא מתאר איך הוא הולך לבניין ואיך הוא מרגיש את החספוס של ידית הדלת.

מ"ד: למה כל אותם כתבים בינלאומיים לא כותבים לדעתך על ישראל? אין כאן על מה לכתוב?

נ"ד: הם לא כותבים על ישראל כי הם לא כל-כך יודעים מה קורה פה. כשמוזיאון העיצוב נפתח אז כן כתבו הרבה. יש לי קשר עם קולגות בחו"ל ואני נמצא איתם בקשר שבוע. למשל עם העורך של המגזין Pin-Up האמריקני או העורך של מגזין האדריכלות הצרפתי Face B שהוא חבר טוב. הוא אפילו ביקר כאן לפני שבוע ואירחתי אותו אצלי.

מ"י: אני סיימתי עם השאלות שלי, אבל רציתי לשאול אם הייתה שאלה שציפית שאשאל ולא העליתי אותה?

נ"ד: כן… חיכיתי שתשאל אותי על האג'נדה שלי.

מ"י: כן, באמת מכל אותן כתבות שנראה לי שצלחתי ללמוד מה מעסיק אותך, איך אתה תגדיר את זה?

נ"ד: שימור מאד מעסיק אותי, או יותר נכון – המורשת האדריכלית בארץ. את המודרניזם הזכרתי, כך גם את האדריכלים צעירים. אני עושה גם מאמץ אדיר להביא ראיונות עם האדריכלים הכי מעניינים בעולם. בשנה האחרונה התראיינו אצלנו רם קולהאס, סג'ימה, סטיבן הול, דיוויד אדג'יה, דיויד צ'יפרפילד ועוד המון מתכננים חשובים. מדי שבוע אני מפרסם 4-3 כתבות גדולות, כשבימי רביעי יש מדור קבוע שנקרא "בחזרה לעתיד" שמתעסק באיקונים או סמי-איקונים מהמודרניזם הישראלי, בניינים בולטים שהולכים להיהרס, להשתנות או שעברו שינויים מופלגים. אוטוטו אנחנו בכתבה ה-40 במדור. בימי ה' לצידה של אסתי זנדברג אני מפרסם מדור "ישן חדש" שמציג בניין חדש שאני מנסה לקרוא אותו דרך בניין ישן.

.

על שולחן הכתיבה 01

.

על שולחן הכתיבה 02 (שומר מסך תצלום מכתבה שפירסם על שכונת צמרת בתל אביב)

 .

על שולחן הכתיבה 03

.

על שולחן הכתיבה 04

. 

בפינה 01

 .

במטבח 01

.

במטבח 02

.

במטבח 03 (כולל הזמנה לתערוכה של מיכאל דרוקס שהתקיימה במשכן לאמנות בעין חרוד ב-2007)

 .

בספריה 01

.

בספריה 02

 .

בספריה 03

.

בספריה 04 (מודל של מגדל שלום שהיה חלק מהצעה לתחרות בה זכה בשנת 2009)

. 

בספריה 05 (מעיין בספר שקיבל מתנה מצבי אלחייני על ברזיליה)

.

בספריה 06

.

בספריה 07

   .

על הקיר 01 (עבודה של הצלם אביב נווה)

.

על הקיר 02 (הדפס פרספקס של צלם האופנה דודי חסון שניתנה במתנה ליום ההולדת של שגיב)

.

על הקיר 05 (בחלל הכניסה)

 . 

על הקיר 03 (שתי עבודות של דודו גבע)

.

על הקיר 04 (בפינת אחת מהעבודות של גבע, הקדשה אישית שניתנה יומיים לפני פטירתו של גבע)

 .

בחדר העבודה 01

.

בחדר העבודה 02 (על השולחן שני תצלומים היסטורים של כיכר הרבט סמואל לקראת כתיבת פרק בספר הסוקר את עבודתם של אדריכלי הנוף יהלום-צור)

.

בחדר העבודה 03 (הצגת אוסף תיקי הבד א')

.

בחדר העבודה 04 (הצגת אוסף תיקי הבד ב')

.

בחדר העבודה 05 (הצגת אוסף תיקי הבד ג')

  .

בחדר העבודה 06 (גלויות היסטוריות: קרית גת, מלון שרתון הישן בתל אביב, הכור האטומי בשורק)

.

בחדר העבודה 07

.

בחדר העבודה 08

.

בחדר השינה אל מול ארון הבגדים

 
 
(-;

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רונית  On 20/01/2011 at 16:27

    אני קוראת בעניין רב את הכתבות בהארץ. כל הכבוד, לא חשבתי שמדובר בכותב צעיר כל כך.

  • אלמוני  On 24/01/2011 at 11:21

    דיון ציבורי – מול בית חולים בילינסון בפתח תיקוה יש גשר להולכי רגל מעל רחוב זבוטינסקי. גשר מרשים עשוי כולו מאריחי זכוכית. אבל…

    חלק מהאריחים מנותצים ועלה בדעתי שאם ימשיכו להשבר רסיסי זכוכית ינשרו על אלו שמתחת לגשר?

    • אלמוני  On 03/02/2011 at 6:40

      נכון שאדריכלים אינם אחראים על פעולות תחזוקה, אבל צריך לקחת בחשבון כאשר מתכננים את העובדה שתחזוקה אינה הצד החזק אצלנו.

      שוב אותו גשר להולכי רגל שחוצה את זבוטינסקי, תוכנן בצורה כזאת שאין לאנשים שאינם ממונעים כל אפשרות אחרת לחצות את הכביש. חייבים להשתמש בגשר כדי לחצות.

      כדי לעלות/לרדת על/מהגשר יש מדרגות ויש גם מעלית אחת לשימןשם של אלו שאינם מסוגלים להשתמש במדרגות. המעלית אינה פועלת כבר יומיים ואתמול ראיתי בן אדם עם הליכון מנסה לרדת במדרגות. מה עושים אלו שבכסא גלגלים אין לי מושג.

      תגובות?

      • אלמוני  On 10/02/2011 at 12:50

        I. מה שאתה קורא לו "שיח" נשאר ברמה שלנו ולא זולג למשל לשלטון המקומי שהוא המזמין הגדול ביותר של פרויקטים בארץ. —
        1
        איך יכול להוצר דו-שיח כאשר אין אף תגובה?

        דרך אגב המעלית האחת והיחידה לא פעלה , לא אתמול ולא הבוקר

  • למדתי איתו  On 25/01/2011 at 17:04

    נעם אדם מרושע, מרעיל מקומות וממלא אותם בקטננויות, תככנות והתנהגות פסולה.
    מתוך היכרות אישית עם הבחור, עלי לומר כי אני בוש בהיכרות איתו במשך 5 שנות לימוד באוניברסיטה.

  • אריק גינזבורג  On 28/10/2011 at 7:37

    אשמח לדבר איתך אחרי שתראה את אתר הבית הכתום על כתיבה על ארכיטקטורה
    בברכה
    אריק

  • רחל גלבוע  On 12/07/2012 at 15:50

    נעם יקר –
    כותבת מי שעבדה כמה שנים בצעירותה עם האדריכל סם ברקאי (אני בטוחה שהוא מוכר לך),
    ומכירה את העבודות והבניינים בתל אביב שאתה כותב עליהם.
    כל הכבוד – ויישר כח להמשיך במה שמהווה אוסף מדהים של כתיבה על ארכיטקטורה
    מהתקופה היפה ביותר בארץ – בתל אביב ובמקומות אחרים.

  • שיגב  On 02/10/2014 at 18:53

    לקקן צמרת שמטפס את דרכו למעלה מהר אבל בטוח, לא קראתי אף פעם מילה של ביקורת שלו – רק התחנפות למעסיקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: