סיבוב בגינות האקלימיות ברובע אבישור בערד

לפני עשרה ימים העליתי לכאן רשימה על חדר אשפה בערד, הפעם אני רוצה להראות איפה החדר הזה נטוע.

ככל הנראה העיר המרתקת ביותר כפרויקט תכנוני בישראל היא העיר ערד, שתוכננה בראשית שנות הששים על ידי צוות מתכננים בראשות האדריכל יונה פיטלסון שליווה גם את העיר בשנותיה הראשונות. רק על ערד עצמה אפשר לפתוח אתר שיסקור את כל פלאי האדריכלות שבה (לטוב ולרע), אבל כאן אני מבקש להתמקד בפיתוח הנוף הייחודי והחדשני לזמנו שתכנן אדריכל הנוף זוכה פרסי רוקח, קרוון וקפלן צבי דקל – ברובע אבישור.

.

קטע של אחת מגדרות גינות המשחק

.

את התמונות ההיסטוריות של הגינות שתכנן דקל בשנות הששים ברובע אבישור הכרתי היטב אך משום מה לא יצא לי מעולם לבקר בהן. הפעם החלטתי שלא אוותר ואבקר בגינות האלה. היה לי ברור שעכשיו זה לא 1967 וערד היא כבר לא מה שהייתה פעם, ולכן לא התפלאתי יותר מידי כשראיתי שהגינות ריקות ממתקנים וכל הצמחיה (למעט העצים) כמעט וכבר לא קיימים. אבל ישנם דברים שהאדריכלים יצרו שקשה מאד היה לשנות ולהחריב, ומהם עדיין ניתן להתרשם.

ראשית הצבת המבנים בשטח: הכוונה הייתה ליצור שכונה סגורה במידה, כזו היוצרת הגנה על יושביה מפני רוחות וחולות המדבר ויוצרת מיקרו-אקלים במרכזה. זה לא קל לגור במדבר ובשנות הששים ערד הייתה קצה העולם, או כפי שתאר זאת מתכנן הרובע דוד בסט – אפשר היה להשוות את המקום הזה למערב הפרוע של אמריקה לפני מאתיים שנה. הגיעו לכאן אנשים מרקע מאד לא מדברי, והיה צורך לבנות להם יישוב כזה שישלב בין חיי עיר מודרנית לחיי מדבר.

האדריכלים עשו כאן עבודה  חדשנית לא רק בתחום התכנון אלא גם בתחום האקלימי, החברתי והתרבותי. אבל הבעיות הפוליטיות ומדיניות הזנחת הפריפריה שהתחזקה באופן חסר תקדים עם עליית הליכוד ובגין לשלטון, הביאו את ערד למצבה הנוכחי. בריחת הצעירים והאוכלוסיה החזקה לא יצרה כאן את ההמשכיות הנדרשת לקיומו של מרחב ציבורי תקין והעסק התפורר. פרק מרתק על יישובה של ערד בשנות הששים חיבר דוד בסט. הטקסט הוא בשפה האנגלית ובימים אלה אני מתרגם אותו ואני מקווה שבהמשך, אם זה יתאפשר, אפרסם כאן את הפרק שכתב על ערד כפי שבעבר פרסמתי כאן את הפרק שכתב על תכנון קיבוץ וחדר האוכל בגונן (זו רשימה מלפני שנה וחצי, בה יש בעיה עם התמונות לצערי).

כמו בכל השכונות בערד, גם כאן הופרדה תנועת הולכי הרגל מתנועת כלי הרכב. לזו האחרונה הוקמה רשת דרכים רחבה במיוחד שחיברה לחניונים בשולי השכונות. בתוך השכונות בוצעה רשת של שבילי הליכה בה הושם דגש על הצללה מירבית, חומרים המתאימים לאקלים ולנוף המקומי ובאמצעות הצבה נכונה של המבנים התאפשרה חדירת רוחות אל תוככי השכונה באופן כזה שלא יהווה מיטרד. הדבר בא לידי ביטוי בכל שכונה באופן אחר ובמידה שונה, אך אלו היו העקרונות הבסיסיים שמהם עוצבה העיר בשנותיה הראשונות, בתקופה בה המזגן עדיין לא היה ידידו הטוב ביותר של האדם והמרחב הציבורי היה המקום בו מרבית האנשים מבלים את שעות הפנאי שלהם.

בשונה מרובע יעלים בערד שהיה רובע מגורים מאד מגוון וניסיוני, רובע אבישר נימסר כולו לשני האדריכלים בסט-אייל שיצרו תכנית מאד אחידה ומגובשת, והודות לעבודתו היצירתית של צבי דקל – הוציאה השלישיה מתחת ידה יצירה מרחבית חלוצית בתחום התכנון העירוני בישראל ואף בעולם בכלל. ההיבט המרכזי שמקנה ליצירה זו את חשיבותה הוא ההיבט האקלימי אליו התייחס הצוות ברצינות רבה ובחר להעניק פתרונות שימושיים, נוחים ואסתטיים תוך יצירה של חברה חדשה במקום. יש כאן בהחלט רעיונות אוטופיים הדורשים התייחסות מעמיקה לרשימה אחרת.

אין פלא שהפרויקט של רובע אבישור זכה לפרסום בינלאומי והביא לצבי דקל בשנת 1973 את פרס קרוון היוקרתי לתכנון נוף. בפרס קרוון של אותה שנה שפטו האדריכלית שולמית נדלר, אדריכל הנוף ליפא יהלום והעיתונאי עמוס אילון. בנימוקיהם למתן הפרס ציינו השופטים כי: "מטרת הענקת הפרס לשנת תשל"ג-1973 היתה לציין גן וסביבה בשכונת מגורים, המציעים פתרונות פונקציונאלים ואסתטיים לחללים הפנימיים, תורמים לחיי השכונה עצמה ולשכונה כחוליה משולבת בעיר, גן ומישטחים, אשר ישמשו לא רק למעבר או להסתכלות, אלא לשהייה של כל חלקי האוכלוסיה – לילדים למשחק, למבוגרים למפגש, לבילוי ולמנוחה ויתרמו ליצירת הווי שכונתי ומוקד פעילויות בסביבה אסתטית ונעימה".

הפרויקט הזה של בסט-אייל-דקל אכן פגע בול במטרות התחרות וזו הסיבה שהוא גם זכה בפרס היוקרתי. אני משער שבזמנו היו לו מתחרים בכל רחבי ישראל, אבל היום כשאפריקה-ישראל ואזורים בונה "את איכות החיים" יחד עם אדריכלים שהפכו כבר מזמן לזונות מיובשות, אז כאלה דברים כבר לא מוצאים וכדי לאתר אותם צריך ללכת לחוברות אדריכלות ישנות או לנדוד לשכונות המוזנחות שכולם שכחו, ולמצוא מה נותר מהן… אבל זה לא רק חברות הקבלנים מונעות פיתוח איכותי של מרחב ציבורי, אלא בראש ובראשונה אלה הם מהנדסי הערים והפקידים החוששים לכיסאם ומאפשרים פיתוח גינות שחוץ מדשא וכמה מתקנים שמוצאים בכל מקום – לא תורמים כלום לעיר, לחוויה העירונית ולבני האדם.

אחרי הרבה שנים של יובש בתחום, נדמה השנה שמשהו בכל זאת זז ומתעורר. הדבר בא בעיקר לידי ביטוי במספר תחרויות שניערו את האבק מהאדריכלים ואיפשרו גם לכמה צעירים (אבל לא תמיד) לחוות את דעתם כיצד על מרחב ציבורי להיות מעוצב לטובת התושבים והעיר. בירושלים נערכה תחרות לתכנון כיכרות, תל אביב ובת ים חברו יחד לתחרות לחיבור שתי הטיילות שלאורך חוף הים, בחיפה נערכו במקביל שלוש תחרויות לחידוש מרחבים ציבוריים, בבת ים התקיימה בפעם השניה הביאנלה לאדריכלות, בתל אביב הפכו חניון מסריח לכיכר מסקרנת – ורק הפירפריה נותרה גלמודה. השיא היה בקרית גת, בה בחרו פשוט להחריב את כיכר העיר על מבני הציבור שבה ולהותיר אותה בחורבנה.

טוב, הרשימה הלכה בסוף לכיוון לגמרי אחר ממה שהתכוונתי אליו בהתחלה וזה מתחיל להיות ארוך ועשרים הדקות שלי עומדות להסתיים, אז נסתפק בזה. ביי בנתיים.  

.

תכנית השכונה עם עשרת הגינות

.

התכניות והתמונות ההיסטוריות נסרקו מתוך אא – ירחון איגוד הארכיטקטים ואגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל בעריכת לוני גרשוני (אוגוסט 1973). התמונות צולמו ממש אחרי שהבנאים יצאו מהשטח כי עדיין לא התקינו מתקנים בגינות. היום חזר המצב לקדמותו – ואין עוד מתקנים וכל שנותר הן חומות הבטון ששמרו על הגינות. הביקור נערך בשעת בוקר מאוחרת בה הילדים והנוער מבלים את שעותיהם היפות בגני הילדים ובבתי הספר ולכן קשה לשפוט מה בדיוק הדינאמיקה. נותרתי כאן היום עם ארכיטקטורה נטו.

.

תכנית הגינה המרכזית

* * *    

כחלק ממחקר מקיף שנערך בימים אלה ועוסק בתכנון האקלימי בגנים ופארקים בישראל (בו אני נוטל חלק באופן עקיף), מובא כאן קטע מראיון שנערך לאחרונה עם אדריכל הנוף צבי דקל:

מיכאל יעקובסון (מ"י): בקרתי ברובע אבישור בערד והתרשמתי מפיתוח הנוף והגינות שתכננת בשנות הששים. למרות ההזנחה והטשטוש נוצרו במהלך חמישים שנה מאז שהשלמת את הפרויקט בערד, ברור מאד שההיבט האקלימי היה הנושא המרכזי שהעסיק אותך בתכנית. היום כשאני מבקר בשכונות וגינות אחרות, אני לא מוצא עוד את התכנון האקלימי ברמה שהייתה בנקודה הזו בערד. האם אתה חושב שיש היום נסיגה בהתייחסות להיבט האקלימי?

צבי דקל (צ"ד): אז אף אחד לא הבין אותי, וגם אז היו כאלה שביקרו את הרעיון הזה וטענו שהגינות לא מספיק מאווררות, והאמת שגם אני חשבתי את זה ולכן בפרויקטים הבאים נתתי קצת יותר לרוח להיכנס. הסתמכתי מאד על גידול העצים, אבל לעץ לוקח לגדול 9-8 שנים ולכן היום כשרוצים שהגינה תעבוד באופן מיידי אז מתרבות הפרגולות. יש בזה משהו… הנסיגה. הבינוי בערד יצר חצרות מאד יפות, אבל היום לא תמצא חצרות כאלה בשכונות חדשות כי היום מדברים על הסתגרות ופחות שטחים פתוחים. אתה צודק שאף אחד לא חזר למודל הזה בו התחלתי בערד. כשבאנו לכבוש את הארץ אז רצינו לכבוש את הכל – גם את הארץ וגם את האנשים, זו הציונות. וכאן רציתי שהאנשים שגרים במדבר באמת יגורו כאן. העבודה הראשונה שעשיתי כשחזרתי לארץ היה בקיבוץ רביבים, והייתי תמים ולכן בעיקר שתלתי עצי נוי בנוף. בעקבות זאת, עשו שיחת קיבוץ וקראו לי ואמרו לי 'אנחנו באנו לכבוש את המדבר, את הנוף המדברי יש לנו מספיק מסביב…' – הם רצו רמת השרון, נוף אנגלי – דשא וגגות אדומים כי אולי ירד להם שלג. זו היתה הגישה.

מ"י: אז איפה אנחנו עומדים היום?

צ"ד: יש ניצנים של ויכוח ודיון היום ואני רואה שיש סיכוי, דבר שלא היה אז. אז, כל אחד פעל על פי מצפונו ולמזלי לא אסרו עלי ולא עמדו בדרכי. היום כשאתה בא לתכנן שכונה כבר עולות שאלות שלא עלו פעם – שאלות על מים, השקיה, קומפקטיות. ישנה מחשבה ויש דיון. המוּדעות קיימת. במצפה רמון עשיתי את כל הטיילת והשארתי באתר את כל הסלעים לאורך כל הדרך, היו מאבקים.

מ"י: למרות התכנון האיכותי מצאתי שהשכונה היום מוזנחת. מה נראה לך המניע לכך?

צ"ד: מה שעשיתי לפני חמישים שנה זה נכון לאז. זה מוזנח כי היתה תקופה ארוכה שלא התגוררו בשכונה משפחות עם ילדים והמקום לא היה בשימוש. עכשיו שמעתי שהמשפחות חוזרות לשם. בזמנו שהגינות האלה נפתחו זה היה מאד מוצלח, למשל בחג סוכות הילדים עם ההורים הקימו סוכות בתוך הגינות והייתה פעילות שם. היו גם מתקנים שאף אחד מהם לא שרד, אני הרי תכננתי את כל הגינות האלה חוץ מגדרות הבטון גם עם מתקנים, היתה רק גינה אחת עם מבוך בנוי בטון בה לא היה צורך במתקנים.

מ"י: התכנון היה בשיתוף פעולה עם האדריכלים?

צ"ד: הרגשתי שהיה דו-שיח והתכנון היה בשיתוף פעולה מלא ועבדנו בראש אחד. בעיקר עבדתי מול דוד בסט שהיה האדריכל האחראי על הפרויקט במשרד. את חדרי האשפה של הבתים אני תכננתי וגם בהם היה היבט אקלימי: כדי שהאשפה לא תתחמם מהשמש, החלטתי שלא יהיה גג לחדר ויהיה חיפוי אבן וכך החדר יישאר צונן יחסית והאשפה לא תירקב במהירות.

.

רחוב אלעזר בן יאיר: הדופן הצפונית של שכונת אבישור כציר תנועה מוטורית מהיר

.

היום כשישבתי עם ערן (פרופסור בפקולטה לאדריכלות ב-MIT) הוא הזכיר בין הדברים את ערד: "אין רחובות, אין מדרכות, ניתוק מוחלט. מקום שהוא חי זה כשיש כבישים ומדרכות – זה נותן חיות. המקומות האלה בהן יש הפרדה תוכננו כך שילדים ירדו מהבית ישר לבית הספר או לגינה מבלי לחצות כביש – זה הרי כל כך נפלא, אבל כשהדמוגרפיה משתנה ואין כבר ילדים – זה כבר לא עובד. אלה ערים שתוכננו במהירות והתבססו על תיאוריות מסויימות וצריך היום לבדוק את זה מחדש. בשבילי מה שחשוב זה מה הלאה".

.

בבנייני המגורים מחצית משטח קומת הקרקע היא קומה מפולשת המפנה את פניה לגינה הציבורית, בדרך זו הופך הבניין לחלק מהמרחב הציבורי – ללא גדרות, חומות וגינות משותפות שלא משמשות איש – כאן הכל ניתן לשימוש

.

גינת המשחק הנשקפת מהקומה המפולשת (מעתה: גינה 01)

.

גינה 01: גינת המשחק מגודרת בחומת בטון נמוכה כשמחוצה לה ספספלי בטון להורים ששומרים על הילדים אך אינם "מתערבבים" בטריטורית המשחק

.

גינה 01: יחד עם הדרדרותה של ערד הדרדר גם המרחב הציבורי. המתקנים בגינות המשחק נעלמו וכך נותרו להן הגינות כשלדים חסרי עיניין ובשל כך ננטשו ממשתמשים. יחד עם זאת, הפוטנציאל עדיין נותר.

.

גדר הבטון שיצר צבי דקל היא אמנות בפני עצמה וכוללת בתוכה מעין חורי הצצה שגם פותחים את הגינה אל המרחב הסובב אותה וגם לא מנתקים את הילדים מהסביבה

.

כל "חורי ההצצה" האלו מתוכננים לגובה עיני הילדים ומאפשרים המצאת משחקים שונים ומשונים…

.

כמו בחומה העוטפת את הספארי ברמת גן, גם כאן כבר בשלב היציקה נוצקו צורות שונות (בכל זאת מדובר בשנות הששים העליזות ובאמצע המדבר כל העסק הפסיכדילי מאד התאים)

.

.

עוד צורות שיכולות לעודד משחק

.

לבד מחומת הבטון הנמוכה, ספסלי הבטון להורים והמתקנים שהיו ונעלמו, יצק האדריכל גם מתקני בטון קבועים

.

מתקנים אלו – הם כל מה שנותר לשחק אתו כאן

.

על מתקן הבטון שנראה כמו שעון שמש

.

"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" – הגינה בשנות הששים

  .

רשת שבילי ההליכה עוברת בין המנים ואף חוצה אותם

 .

גם חדרי האשפה תוכננו תוך התייסות לאקלים ומהווים מעין לווין של בניין המגורים במרחב הציבורי בו לא ברור הגבול בין השטח המשותף לשטח הציבורי. חדרים אלו תוכננו על ידי אדריכל הנוף צבי דקל כחלק בלתי נפרד מהמרחב הפתוח

.

תמונה היסטורית של הגינה בפינת הרובע המשקיפה אל הנוף המדברי

 .

זוהי הגינה המרכזית והגדולה בשכונה בתצלום היסטורי בו ניתן גם להבחין בחדר האשפה בו בקרתי היום ברקע מציץ משמאל

.

לבד מגינה מרכזית יש ברובע גם כיכר מרכזית המוקפת במבני חינוך ותרבות ומסחר ומכילה שלל מקומות שהייה

.

הריצוף

.

בניין המגורים שבחלקו התחתון ישנו מסחר שכונתי ומשרדים

.

הכיכר והבניין שוכנים על עמוד השדרה המרכזי של השכונה המורכב מדרך להולכי רגל ומקשר בקצהו למרכז העיר

.

שמו של ציר הולכי הרגל הוא "רחוב חן"

.

ככה זה היה נראה פעם (ונראה שלא הרבה השתנה פיסית)

.

המסחר בתחתית הבניין נהנה מהצללה וחלל ביניים בין המרחב הציבורי הפתוח

.

הצמחייה באחת הגינות

.

מעל למסחר ישנם שני מפלסי מגורים. כל כניסה מובילה ל-4 יחידות דיור

.

הגג היה פתוח אז יצאתי להשקיף על הכיכר הציבורית שבלב השכונה שנפרסה כאן למרגלותי

.

בצד השני מאחור היה אחד מהחניונים

.

ירדתי חזרה למטה והמשכתי עם אחד מצירי הולכי הרגל שעבר דרך מעבר מקורה מתחת לאחד הבניינים

.

ועוד מעבר

.

והגעתי לגינה נוספת

.

חומת הגינה 01

.

חומת הגינה 02

.

הגינה היחידה בה לא הוצבו מתקנים היתה מתקן בעצמה: גינה עם מבוך. בגינה הזו לא בקרתי הפעם ויש ממנה רק תצלום היסטורי שמקורו (כמו שאר התצלומים ההיסטורים ברשימה זו) הוא ביריחון אא אוגוסט 1973

.

קטע נוסף ברשת שבילי הולכי הרגל: הציר רחב מאד ומעניק ביטחון להולך הרגל – מרכיב חשוב ביותר בתכנון רשת שבילי הליכה שכאלה

.

וגינה נוספת ואחרונה להיום

.

גם כאן, בולט הספסל להורים הניצב מחוץ לחומת הגינה

.

הקשר בין הגינה לבניין הוא לא מקרי ומאפשר לילדים לרדת באופן חופשי מהבית ולפגוש חברים אקראיים בחצר.

.

הכניסה לגינה בין החומות הנמוכות

.

כיום הגינה "נקיה" ממתקנים, סתם מרחב ציבורי עקר. מה שנותר זה להתרשם מהחלומות: ציורים המעטרים את חומת הבטון ומתארים נופים מפריס, ניו יורק, אמסטרדם ושאר אתרים תיירות רחוקים מאד מכאן

.

מישהו מזהה?

.

פסל החירות, ניו יורק

.

מגדל אייפל, פריס

.

זין, ישראל

.

פירצה בגדר הנותנת אשליה שניתן להתחמק מהגינה החוצה, אבל בתכלס אתה נשאר כאן. לכן, מיהרתי חזרה למכונית והמשכתי בדרכי.

* * *

אני מוצא בזה מחמאה גדולה: לפני שבועיים פרסמתי כאן רשימה על בניין הפירמידה בשכונה ד' בבאר שבע של האדריכלים לופנפלד-גמרמן. אתמול פירסם כתב האדריכלות של עיתון הארץ – נועם דביר כתבה מומלצת על הבניין הנשכח הזה.

מי היה מאמין שלמעלה מארבעים שנה בניין עומד ואף אחד לא פירסם עליו כלום, ותוך חודש הוא הופך לנושא שיחה בלי הרבה סיבה.

* * *

רשימות נוספות על ערד:

סיבוב במרכז ערד

סיבוב בפסל הבולבוסים בכניסה לערד

סיבוב בחדר אשפה ברובע אבישור

סיבוב על הצעה לבול 50 שנה לערד

סיבוב בבניין עיריית ערד

סיבוב מוזר בפסל של תומרקין (הרשימה הראשונה שפרסמתי בבלוג)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אופיר זמר  On 13/01/2011 at 10:20

    איזה יופי (וכמה חבל שהעיר הגיעה למצב כזה). יהיה גם פוסט על רובע יעלים? גדלתי שם…

  • אסתר  On 13/01/2011 at 10:28

    החלום ושברו. ערד הכילה את כל הלקחים מהקמת ערי הפיתוח – לא עוד "עיר כפרית" נמוכת קומה ומפוזרת, אלא גבוהה ומרוכזת. עיר שתתבסס על ישראלים (היתה וועדת קבלה!) ורק אח"כ יורשו העולים להיכנס אליה. עיר שיש לה עורף תעסוקתי מוכח ולא עיר של עבודות דחק יזומות. קצרים ומאושרים היו ימיה של ערד ואחרי פחות מעשרים שנה כבר החלה ההגירה השלילית. הוותיקים המעטים שנותרו יאמרו לך ש"כולם עזבו" כי אין שום חיבור בינם לבין העולים מבריה"מ לשעבר, שהם רוב האוכלוסיה כיום. כנראה שקשה להתאים את התכנון לשינויים הדמוגרפיים של גיל צעיר מאוד והזדקנות בבת אחת, שינוי בטעמים ובסוג האוכלוסייה. באשר לקומות החצי מפולשות – עבור הדיירים זה סיוט שכל מיני אנשים מסתובבים להם מתחת לבניין בכל מיני שעות ולפעמים עושים מעשים לא כשרים והמריבות עם הרשות המקומית על מי חלה החובה לנקות ולתחזק וכו'. ככה זה כשלא יודעים לכבד את רשות הרבים. התפיסה התכנונית הראשונה של ערד התפוררה כבר ולא תמצא אותה בבנייה משנות ה – 80 ואילך.

  • chellig חלי גולדנברג  On 13/01/2011 at 10:32

    מעניין, והלב נחמץ מההזנחה.

  • שרון רז  On 13/01/2011 at 12:35

    מחמאה גדולה זה בסדר ונחמד אבל יש איסור על כתב אדריכלות פשוט לרשום תודה או קישור או משהו לבלוג שלך, לפוסט שלך?

    לגבי ערד- זו רשימה מאוד עצובה. קודם כל כל הכבוד לך על הסיקור, ההשקעה והכתיבה. זה קצת מדכא, הפער הזה בין התכנון המקורי והרצון והעיצוב והתכנון והכוונות הטובות לבין המציאות כיום, אחרי כל השנים, אחרי שאין ילדים כמעט שם, אחרי שהאוכלוסיות התחלפו, עצוב לאללה ומעורר מחשבה. כל הארץ מלאה בהזנחה התפוררות ונטישות ואני תוהה האם והיכן אפשר או לא לעשות משהו? האם הכל גזירת הגורל והמציאות המורכבת?

    עוד דבר- משפטך זה:
    "אני חושב שהאדריכלים עשו כאן עבודה יוצאת מן הכלל, אבל הבעיות הפוליטיות ומדיניות הזנחת הפריפריה שהתחזקה באופן חסר תקדים עם עליית הליכוד ובגין לשלטון, הביאו את ערד למצבה הנוכחי."
    מסכים איתו אם כי אין לי כל נתונים להוכיח. צריך שמישהו יעשה מחקר ענקי על הדברים הרעים שקרו מאז שהליכוד עלה לשלטון. יום אחד יהיה מחקר מקיף כזה, אני מקווה.

    • מיכאל יעקובסון  On 13/01/2011 at 18:40

      הכוונה ב"עבודה יוצאת מן הכלל" היא שמדובר בעבודה לא רגילה ולאו דווקא בהיבט החיובי כפי שאולי אפשר להבין זאת, ולכן שיניתי כעת את הניסוח.

  • גילה  On 13/01/2011 at 14:34

    במבחן התוצאה , נדמה שהתכנון נחל כישלון חרוץ וכל הגישה מלכתחילה של האדריכל היתה מוטעית. תכנון נכון וטוב הוא תכנון שלוקח בחשבון את תהליכי השחיקה והזמן ומה שהם עושים מקום כזה. איך ייתכן ש"ממקום איכותי" נותרה שכבת בטון לא מנוצלת. תכנון אמיתי ונכון ייקח בחשבון אפשרות לרוורסיה תכנונית ואולי את נושא ההתחדשות.
    בקיצור גם לפי התמונות ההיסטוריות שמטעטת קצת כי באותה התקופה היתה שממה ומה שהיא קצת שונה נחשב אז "וואו" .

  • יפה  On 13/01/2011 at 15:07

    רק אתה יכול למצוא את היופי מבעד לעזובה וההזנחה…

  • אמיתי ס  On 13/01/2011 at 17:07

    פוסט מעניין כרגיל.

    הערה: אני מסכים שברמת הכלכלה הליכוד פגע בשכבות החלשות, אבל דווקא אחד הדברים הראשונים שבגין עשה כשעלה לשלטון היה פרוייקט שיקום שכונות בכל רחבי הארץ.

  • הָגֶשְטַלְט  On 13/01/2011 at 21:31

    אין ספק שהפוטנציאל עדיין קיים שם, מרגש לחשוב כיצד היה שם פעם.

  • צבי אלחייני  On 13/01/2011 at 21:48

    מיכאל, יש לך זיכרון קצרצר, העניין המחודש בפירמידה לא נולד סתם כך, אני סיפרתי לך עליה בעקבות מותו של לופנפלד לפני מספר חודשים, אתה נסעת אליה כשהיית בב"ש, נועם קרא עליה אצלך, הדס ואני עובדים כעת על ספר על לופנפלד, וכך ידע זורם ועובר ומתגלה ומתחדש מיד ליד, קוראים לזה תרבות, שיח, חיים, מה שתבחר. צבי

  • שרון רז  On 13/01/2011 at 22:44

    אגב פרט קטן על משה לופנפלד ז"ל- הוא לימד בשנות התשעים ב"סדנא לעיצוב ואדריכלות" (מכללת הסביבה) של אדריכל אליעזר פרנקל.

  • Hanan Zussman  On 14/01/2011 at 0:31

    קביעתך לדעתי שגויה. לליכוד לא היתה "מדיניות" כלשונך "של הזנחת הפריפריה". נכון יותר לדבר על תפיסה שונה של תפקיד הממשל בחיי האזרח וממילא בניהול הפריפריה. הייתי מכנה זאת "דמוקרטיזציה של האסתטיקה והמרחב". פחות תכנון מרכזי בתפיסת מפלגת העבודה ויותר העברה של סמכויות ובחירה לאוכלוסיה המקומית והמנהיגות האותנטית שלה. התוצאה היא כמובן מצערת אך הקביעה בדבר "מדיניות של הזנחת הפריפריה" אינה מדויקת.
    מאוחר יותר , עם העמקת מפעל ההתנחלויות חלה הרעה נוספת בחלוקת המשאבים. (אין לי שום קשר לליכוד. סבתא רבה שלי היתה מורתו ז'בוטינסקי בבית הספר היסודי ברוסיה אך שם תם הקשר בין משפחתי למפלגה המחליאה שאנו מכירים היום).

  • יונתן  On 17/01/2011 at 1:04

    ראשית כל לא ברור לי למה שמישהו יעבור לגור בערד (או בפרפיריה). בנוסף, למה, אם כבר עבר, שלא יקבל תנאים טובים יותר מאשר היה מקבל לו גר במרכז, כלומר קרקע/נוף.
    מעבר לכך הפרויקט מרתק בייחוד ביחס לתקופה, מאוד הולנדי – אלדו וון-אייק

    יכ

  • שרון רז  On 17/01/2011 at 8:44

    אלדו ואן אייק, זה בדיוק השם שברח לי לראשונה כשראיתי את התמונות.

  • דרוקמן  On 18/01/2011 at 13:41

    כנראה האדריכלים ידעו רק להעתיק מואן אייק באותה התקופה. רק מה שהם לא ידעו שמה שמתאים לשם לא בהכרח מתאים לפה ולראייה ככה זה נראה היום.
    עצוב.

  • אהוד בסט  On 25/01/2011 at 8:59

    אני גדלתי על הסיפורים התמונות והמודלים של בניית השכונות בערד עיר שהיתה מופת לעיירות הפיתוח ואולי ההצלחה המרשימה ביותר שלהן ולכן האכזבה מההידרדרות שלה היתה אולי קשה יותר מאשר עירות פיתוח אחרות . זה נושא ששווה מחקר -זה לא רק אשמת הליכוד (אני לא תומך ליכוד ואף לא מעריץ של בגין) .
    אדריכלות נישפטת ברמות שונות -חברתיות ,עיצוביות ,היסטוריות-תקופתיות,כלכליות -מיסחריות , הישרדותיות,ובימינו גם "מותגיותיות " ועוד קרטריונים שונים .מחקר רציני מתיחס לקריטריונים ובוחן את הפרוייקט האדריכלי בהתיחס אליהם .

    למעונינים לראות תמונות ותוכניות (מיבחר קטן ולא מייצג מארכיון ענק שבמישרדנו ) ולקרא על תיכנון ערד מוזמנים להיכנס לאתר מישרדנו שבו גם מופיע סיפרו של אבי דוד בסט בגירסה האנגלית (עדיין לא תורגם)
    וכמובן – גילוי נאות – אני אדריכל אהוד בסט

  • בניית דקים  On 08/02/2011 at 15:37

    נראה כעבודת מחקר מעמיקה.
    אהבתי את החלקים בהם הצגת את הצדדים החיוביים יחסית, למשל גדרות הגינות. אלו דברים שקשה לראות מרפרוף ראשוני על התמונות.

  • שרית עוקד  On 29/05/2012 at 20:36

    ראשית מיכאל תודה על הפוסט המעניין
    כתושבת ערד ברצוני לציין כי למרות שהשכונה איבדה מזוהרה, עדיין ניתן לראות בשעות הבוקר או אחרי הצהרים אנשים מבוגרים היושבים בגינות הציבוריות בצל העצים.
    המדרחובים המרכזיים בערד הם רחובות שוקקים הולכי רגל, ונמצאים בשימוש רב יותר מהמדרכות לצד הכבישים.
    מבני הציבור בשכונת אבישור (כמו גם בשכונות נוספות): בתי ספר, גני ילדים, מעונות יום, קונסרבטוריון וכו' פונים למדרחוב- שמהווה ציר מרכזי למרכז העיר. ציר שחלקו מוצל ונוח ללכת בו גם בשעות החום או הקור המדברי.
    אמנם אינני אדריכלית, אך כמי שזוכה לצעוד לעתים קרובות ברחובות אלה, אני יכולה להעיד כי התכנון רלוונטי גם היום, מזמין ומאפשר הליכה ברגל גם היום בעידן המכוניות

  • נועה  On 31/05/2012 at 13:03

    מסכימה עם שרית. אני תושבת חדשה בעיר והתכנון פשוט מצויין, מאפשר הרבה נקודות מפגש בין תושבי העיר (ואורחיה) ואווירה מאוד נעימה. למרות שהשכונה מוזנחת, נעים להסתובב כאן (קשור במה שמיכאל רשם על רוחב השבילים שנוסך ביטחון?). ובתגובה להערות אחרות, עלייה לא חייבת לגרום לניכור. הערכים של שנות ה-60 ברובם לא רלוונטיים היום, וחלק מהשיח המרכזי בערד – כמו שאני מזהה אותו – הוא רב-תרבותיות (למרות תופעות גזענות מקומיות שיש גם כאן). היציאה של הצעירים מהעיר קשורה בתהליך גלובלי של נטישת הפריפרייה (בשלב מסויים בחיים. אחר כך חוזרים..).

  • סיון פיסטרוב  On 11/06/2012 at 12:24

    מיכאל שלום.
    תודה על הפוסט המעולה והמעניין. שמי סיון וגדלתי בערד, בשכונת אבישור, והגינות בתמונות הן מגרשי המשחקים של הילדות שלי. הגינה עם העיגולים הגדולים נמצאת מול בית ספר אבישור, והיה שם עץ ערבה בוכיה גדול ומקסים שתחתיו עשינו 'מחנה', ויש שם כמה אורנים גדולים שנותנים צל נהדר. אני הייתי הולכת ברגל לגן ולבית הספר ולוקחת את האחים הקטנים שלי לגן שלהם, ולא פגשנו אף כביש בדרך. היינו יוצאים מבית הספר- הולכים למכולת שהיתה במרחק של דקה הליכה, על המדרחוב הראשי, ומשם הביתה ברחוב המרכזי של השכונה. גם הריצוף במדרחוב – משולשים גדולים- חלקם לבנים וחלקם כהים, עם פסים עבים וצרים בינהם, היה משחק מתמשך של 'ים- יבשה'. וכמובן – זה היה מקום נפלא לרכב בו על אופניים בלי סכנה. ככל הזכור לי השכונה גם היתה נגישה לחלוטין – ובכל מקום שהיו מדרגות היה גם מעלה שאפשר היה לרכב עליו או לדחוף עגלה.
    גם המרחק מהבית למרכז המסחרי היה קצר ונגיש, ובדרך כלל היינו הולכים ברגל או רוכבים על אופניים. גם אני כותבת עבודת מחקר על ערד (תזה לתואר שני) וסקרנית לדעת

    • מיכאל יעקובסון  On 11/06/2012 at 12:33

      סיון שלום, אני מודה שאני קצת מקנא במי שגדל בערד. ממה שרואים היום, ערד נראית לי מקום נהדר לגדול בו: ההפרדה בין מערכות התנועה, החופש והביטחון בתוך השכונה, הנוף והנחלים…
      קראתי את מה שפרסמת בסופ"ש בהארץ, הלוואי ואנשים באמת יעדיפו לעבור לגור בדרום. לאדריכלים אין מה לחפש שם כי אין בכלל משרדים וכל הפגישות נערכות במרכז.

    • אהוד בסט  On 11/06/2012 at 14:57

      סיון שלום
      נהנתי לקרא את התאור שלך של החיים בשכונה, כך בדיוק חשב אבי דוד בסט כשתיכנן את השכונה.
      תמיד הוא חושב איך האנשים והילדים ישתמשו בתיכנון ותמיד שם דגש על שימוש הולכי הרגל.
      גדלתי על התמונות והשרטוטים של שלושת השכונות שתיכנן אבי בערד ואשמח לקרא את העבודה שלך על ערד במידה ואת זקוקה לחמר את יכולה למצא באתר של משרדנו-דוד בסט אדריכלים או ליצור קשר איתי
      בברכה
      אדר. אהוד בסט

  • סיון פיסטרוב  On 11/06/2012 at 12:29

    אוי – נקטעה לי התגובה…גם אני כותבת עבודת מחקר על ערד (תזה לתואר שני) וסקרנית לדעת מהו המחקר שאתה מעורב בו.

    • מיכאל יעקובסון  On 11/06/2012 at 12:52

      המחקר שלי עוסק במרכזים עירוניים של ערים חדשות (ערד מחוץ לעסק כי היא הוקמה בגל השני של ערי הפיתוח). אל תשכחי לתת עותק מהעבודה לארכיון האדריכלות של צבי אלחייני למען הדורות הבאים וכמובן שגם אני אשמח לקרוא את המחקר.

  • סיון פיסטרוב  On 11/06/2012 at 22:36

    שלום לשניכם. נחמד לראות שזה אתר מאוד פעיל. אכן היה נפלא לגדול בערד ואני יכולה לאמר לכם בודאות שכבר כילדה הרגשתי שהמרחב הציבורי שגדלתי בו היה שונה ומיוחד, ושהיה בו משהו מאוד חברתי. היה מושג מאוד ברור של 'שכונה' והכרת בפנים את רוב האנשים שגרו בשכונה. אני חושבת שהחוויה הזו הובילה אותי לרצון לחקור את התכנון וההקמה של ערד ולהתעניין בתכנון עירוני. וכמובן שחוץ מהעיר תמיד היה הואדי – וזה היה המקום הקסום שלנו. היום אני גרה בבית פרטי בשכונת רמות בבאר שבע, ולמרות החצר הפרטית הקטנה אני יודעת שאין מה להשוות את המרחב שהיה לי כילדה עם המרחב שיש לבן שלי היום. מדהים כמה תכנון טוב (או רע) משפיע על איכות החיים שלך. אהוד- נעים להכיר. אני מחפשת תמונות וחומר על 'בתי בסט'. אני מניחה שזה קשור למשרד שלכם… אנסה לשלוח לך אי מייל דרך המשרד. תודה.

  • גבי בחן  On 09/02/2013 at 19:25

    קצת באיחור, אבל כמו בדף תלמודי – יש הידברות בין הזמנים השונים. ראשית תודה על ההפניה לפרטי תיכנון שאלמלא הכתבה לא הייתי מזהה אותם. אני גר למעלה מ-20 שנה בערד, וילדי גדלו במקום ולכן מסתכל על תכנון העיר כמבוגר. אין ספק שהתכנון של רבעים בהם ניתן להגיע מהבית לבית הספר ללא חציית כבישים הוא מעולה. לדעתי החלק הפחות מוצלח בתיכנון הרובעים הראשונים – יעלים, אבישור, לבאות הוא בשורות הבניינים העומדים כזקיפים במסדר – דבר הנותן הרגשה של בניה מזרח אירופית. והינה ליד הרובעים הראשונים יש רובע קצת יותר חדש שנקרא חלמיש (שם גרתי מספר שנים) – אף הוא בבניה טרומית אך שם העמדת הבתים שונה וזה יוצר הרבה יותר פרטיות. יש לי שתי הערות תיכנוניות: האחת כל המחשבה שבבסיס התיכנון על רוחות המדבר וסופות האבק הנוראות לקוחה כניראה מזיכרונות על מידבר סהרה. כמות הימים בהם יש סופות אבק במשך שנה היא קטנה ואיננה מצדיקה תיכנון ספציפי. לעונת זאת נושא ההצללה בנתיבי הולכי הרגל הוא חשוב ביותר, אבל עדיפה הצללה "קלה" שלא יוצרת מקומות חשוכים שהם מפחידים מטבעם ולא רצויים. ודבר שני – לדעתי הפיספוס הגדול בתיכנון המדברי בנגב הוא דווקא באיכות הבידוד שבבניינים. ערד היא מקום גבוה וקר, בייחוד בחורף. המדבר הישראלי מאופין בטמפרטורות קיצוניות המחייבות בעיקר בידוד טוב לבניינים. לצערי לבתים לא נוצר תקן בידוד גבוה מחייב, כזה שאולי מייקר קצת את הבנייה, אבל חוסך הרבה מאד הוצאות על חימום או קירור, וזה מה שבעיני נקרא בנייה ירוקה אמיתית.
    ועוד הערה על חילופי אוכלוסיה וכו' – באמת חלק מהאוכלוסיה שגרה היום בשכונות הצפופות הוותיקות הם יהודים קשישים מהעליה הרוסית, שאין להם ילדים. אבל ברובעים מסויימים יש אוכלוסיה חרדית מרובת ילדים מאד, ושם פינות המשחק לילדים בהחלט נמצאות בשימוש רב. ואני מניח שבמשך השנים תיכנס אוכלוסיה חדשה עם ילדים. מה שכן – מאחר שבשיכונים גרות אוכלוסיות חלשות, רצוי מאד שהעירייה ומשרד השיכון יקחו על עצמן להשקיע בשיפור מראה השכונה – בעיקר צביעת הבניינים מחדש, חידוש מדרכות וכו'

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: