סיבוב בסטודיו של אלעד רוזן / וגם בגבעת עליה ובסלון של נחום זולוטוב

לפני שנה וחצי נחשפתי בפעם הראשונה לעבודותיו של אלעד רוזן בתערוכת הבוגרים של בצלאל 2009, שבעקבותיה גם פרסמתי כאן רשימה. הודות לפייסבוק נוצר קשר וברגע שנראה שהיה מתאים, בקשתי מאלעד לבקר אצלו בסטודיו ולראות מה התקדם מאז אותה תערוכה.

אמנם, מאז שסיים את לימודיו במחלקה לאמנות בבצלאל, הספיק אלעד להציג בלא מעט תערוכות קבוצתיות ולאחרונה זכה בפרס לציור לאמן צעיר ע"ש אסנת מוזס – פרס שבנה לעצמו לאחרונה שם בזירת האמנות (רוזן גם זכה בפרס הצטיינות של המחלקה לאמנות בבצלאל). כך שלמעשה, למרות שהוא סיים רק לפני 17 חודשים את לימודיו, קשה שלא להתייחס להישגים הרבים שהצליח להגיע אליהם בתקופת זמן כה קצרה. וכעת, מציג אלעד יחד עם נעמי לב בגלריה אלפרד בלבונטין 19. רגע לפני התערוכה, תפסתי אותו בסטודיו.

  

אלעד רוזן במרכז הסטודיו

 

ביום ששי היה לי הספק מצוין: פתחתי את הבוקר בסקר מפגעים בשלושה מתחמים בדרום יפו עבור חברת חלמיש, המשכתי לסטודיו של אלעד רוזן, ולאחר מכן המשכתי להוד השרון לשיחה עם האדריכל נחום זולוטוב – מהאדריכלים המוערכים והאהובים עלי ביותר (ולא רק עלי, ובצדק).

בגלל שצלמתי פה ושם, אז החלטתי להעלות גם כמה מהתמונות שצלמתי לפני ואחרי שבקרתי בסטודיו של אלעד, אבל עיקר הרשימה הוא כמובן מה הולך אצל אלעד רוזן.

בתערוכה הקודמת של אלעד בבית האמנים בירושלים הייתי לחוץ כמו טמפון, כי חצי שעה לאחר מכן עליתי על במה במכון ון ליר ונתתי הרצאה על תכנון בתי ספר. התערוכה לא הותירה מקום לספק (דבר שכבר מצאתי בתערוכת הבוגרים), שאלעד רוזן הוא אחד מהאמנים המבטיחים בשטח – יש בו המון מן הלוקאליות ובמקביל הוא אוניבסרלי. אולי זה הודות לגרפיקה שבעבודותיו ואולי אלו הנושאים – אבל שני הנדבכים האלה הם נראה לי מה שמושך אותי בעבודות שלו.

עדיין לא הצלחתי לנסח לעצמי מה כל כך מושך אותי בעבודות של אלעד רוזן, אבל מבין כל האמנים הצעירים הוא האמן שהכי מעניין אותי (נוסף לאביב נווה). אולי אלה הצבעים, אולי אלה הנושאים מחיי היום-יום שאלעד בוחר להציג. אולי זו הגולמיות והפשטות המסתירה מורכבות עשירה ומסתורית. אין ספק שאלו לא עבודות קלות ופשוטות להבנה, והן דורשות התבוננות מהצופה, ולכן גם לא הפתיע אותי שכאשר הזיז אלעד כמה עבודות שנשענו על הקיר, הוא הזכיר פתאום את האימרה של רפי לביא "שמה שעומד מאחורי התמונה זה הקיר".

בתערוכת הבוגרים הציג אלעד סדרת עבודות שתיארה מתכון לפיצה, כאן בסטודיו ישנו שפע של עבודות המשקפות תקופות וטכניקות שונות ומשונות כשהמשותף לכולם הוא הפיכת חפצים פשוטים לכאורה לאיקונות: מערכת תופים, כתר, אפריקה, ראש נמר, קבר ערבי, קבר עברי, לחם… את הדימויים האלה קולטים מהר אבל כדי להבין מה מתרחש כאן צריך לעצור ולחשוב. כל פרשנות הופכת לאישית ואף אחד לא יבוא וינסח בשלב הזה משמעות. זה מקומה של האמנות בחיינו, ואני חושב שזה חבל שרק מעטים מוכנים לכך.

בכל מקרה, את העבודות של אלעד רוזן אני אוהב ולכן הוא כאן.

* * *

(1) קודם אפתח בשלוש תמונות מדרום יפו:

     

המסגד בגבעת עליה שביפו

 

גדר מגרש הכדורסל ההרוסה ובית פרס לשלום

 

מרכז פרס לשלום מבעד לחורשת עצי הזית

 * * *

(2) סביבת הסטודיו של אלעד רוזן הייתה בעבר פרדס של ערבי עשיר מיפו, והיום היא מאכלסת ערב רב של מוסכים ושרידי מחסנים. מבין לוחות הפח הגלי צומחים להם מגדלי הזכוכית שמאיימים לבלוע את כל מה שסביבם.

 

המגדלים המקיפים את המוסכים והמחסנים 01

 

המגדלים המקיפים את המוסכים והמחסנים 02

 

הכניסה לסטודיו של אלעד רוזן

 

טוטאם

 

את העבודה הזו התלויה מחוץ לסטוידו, מצא אלעד ברחוב - הוא הוסיף לה שכבה משלו

 

מסביר

 

אלעד רוזן בסטודיו

 

אפריקה

 

אפריקה - הציור מבוסס על שרשרת שחבר של אלעד הביא לו מתנה מטיול באפריקה. את השרשרת תוכלו לראות בהמשך על הקטלוג שלו

 

שני טוטאמים מעל לאפריקה

 

עבודות

 

עבודות

 

עבודות

 

עבודות

 

תמונות על הקיר

 

עבודות על הרצפה

 

ניסיונות בפינה

 

קבר ערבי

 

כתר משיח

 

כלי עבודה

 

פליט

 

הוראות לקראת התערוכה בגלריה

 

לוח שנלקח מהתערוכה האחרונה בבית האמנים בירושלים

 

תצריב

 

עבודות

 

עבודות

 

עבודה

 

עבודה

 

עבודה

 

מדף הספרים

 

מרצפות

 

נמר

 

עבודה

 

עבודות

 

מערכת תופים

 

במערכת תופים

 

על השולחן: קטלוג תערוכת היחיד בבית האמנים ושרשרת אפריקה

 * * *

(3) כשיוצאים החוצה מהסטודיו ישנם שרידי מבנים עליהם צוירו כמה מעבודות הגרפיטי היפות שידעה תל אביב בשנים האחרונות.

  

ליד הסטודיו 01

 

ליד הסטודיו 02

 * * *

(4) שיחה עם אדריכל ותיק, מוכשר ומנוסה כמו נחום זולוטוב  – היא תמיד דבר טוב שמהווה תוסף דלק איכותי ואמין להמשך הדרך.

  

אצל זולוטוב בסלון

 

אצל זולוטוב: חוברת מסוף שנות הששים המציגה את בית ספר שדה עין גדי שתכנן זולוטוב באותה העת והיום קשה לזהות את הבניין (על כך אולי תבוא רשימה אחרת...)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי צוקר זולוטוב  On 10/01/2011 at 11:25

    למה רק תמונה מהסלון של זולוטוב למה לא כל השיחה על אדריכלות?

  • חן משגב  On 10/01/2011 at 12:22

    תודה מיכאל על הרשימה המעניינת. אני חייב לומר כי חלק מהעבודות של אלעד רוזן נראות קצת כמו עבודות של ילדים וחלק פשוט לא מובנות לי (למשל זו שנקראת "קבר שיח"). גם העבודות עם האמירות הכתובות נראות קצת כמו צל דהוי של העבודות של רפי לביא אשר ציינת את שמו. מצד שני יש שם כמה עבודות שנראות מעניינות מאד וטובות אבל אני מניח שצריך לראות אותן (וגם את השאר, כולל אלו שאני פחות אוהב) במציאות ולא בצילום.
    לעומת זאת אני רוצה להמליץ בחום על עבודות של אמנית מוכשרת אחרת שגיליתי לאחרונה ממש אם כי היא כבר נחשבת כשם עולה בשמי האמנות הישראלית – קרן אסף. היא יוצרת צילומים מבויימים ומדוייקים מאד בפרטים שפשוט אי אפשר לא להיעצר , להתבונן ולהישאר דקות ארוכות מול הצילום מהופנט. אחד התצלומים שלה מוצג כעת בתערוכה "חלונות" במוזאון ישראל, ולפי מה שהיא סיפרה לי לפני מספר ימים ישנן עבודות חדשות שלה בגלריה נגא באחוב אחד העם.

  • אמיתי ס  On 10/01/2011 at 15:08

    לא כל העבודות מרשימות אותי, אבל אהבתי את זרי הפרחים הצמיגיים.

  • א'  On 12/01/2011 at 21:09

    איזה בזבוז… אך איזה בזבוז …

    של צבע כמובן.

  • מישהי  On 13/01/2011 at 19:44

    קראתי את הבלוג שלך על הביקור סטודיו אצל אלעד רוזן, שללא ספק הקונצנזוס על היותו אמן מוצלח היא הדבר הרווח בסצינת האמנות המקומית, אבל אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי אל מול עבודותיו והביקורת האוהדת על עבודותיו- על מה אנחנו מדברים כאן? למה תמיד כשמגיעים לנקודה של- מה כלכך טוב בעבודותיו אני קוראת משפטים סתומים (לא במובן הרע של המילה, אלא במובן המעורפל ולא הולך עד הסוף) כמו-

    אולי זו הגולמיות והפשטות המסתירה מורכבות עשירה ומסתורית""

    את הדימויים האלה קולטים מהר אבל כדי להבין מה מתרחש כאן צריך לעצור ולחשוב""

    "הציור של אלעד רוזן רווי בציפייה לבאות – לשפת סימנים חדשה, לגיאוגרפיה אלטרנטיבית, למשיח שיופיע ויגאל את הציור מכל לבטיו. באמצעות פלטה של צבעים הישר מן השפופרת וכתב חרטומים ראשוני, רוזן שואף לייצר רגעים רגשיים ולשוניים בסיסיים של צחוק ודמע, גבוה ונמוך, חורבן ואוטופיה."הציור של אלעד רוזן רווי בציפייה לבאות – לשפת סימנים חדשה, לגיאוגרפיה אלטרנטיבית, למשיח שיופיע ויגאל את הציור מכל לבטיו. באמצעות פלטה של צבעים הישר מן השפופרת וכתב חרטומים ראשוני, רוזן שואף לייצר רגעים רגשיים ולשוניים בסיסיים של צחוק ודמע, גבוה ונמוך, חורבן ואוטופיה.

    כמה שאלות עולות לי בעקבות הביקורות הסוגדות וההולכות עיוור אחר יצירותיו של רוזן-

    מהי המורכבות העשירה והמסתורית שמוסתרת מאחורי הפשטות? למה שלא נדבר עליה לרגע? או שמא עדיף שגם אנחנו נשמע מסתוריים אם רק נציין שאנחנו מבחינים באחת כזו, אך חלילה לא נסביר ו/או ננסה לנסח אותה על הנייר. למה בעצם?

    על מה צריך לעצור לרגע ולחשוב? לא ראינו מספיק יצירות אמנות שמתעסקים בדימויים כסימבולים, בדימויי נונסנס, דימויים חסרי משמעות שהתנסחו ביצירת אמנות? אני חשה בקצת עייפות אל מול ההתעסקות הזו, או יותר נכון אל מול ההתלהבות הביקורתית מההתעסקות הזאת כאילו מדובר בפריצת דרך. היינו שם. כן, יש לציור הזה את המקום המכובד ביותר שלו בעולם האמנות העכשווי אבל לא כל אמן שבוחר להתעסק בעולם הדימויים הנונשלנטי לכאורה הזה, בהכרח חייב אוטמוטית לקבל את מקסימום ההערכה האמנותית. למה שלא נדבר לרגע על טכניקה? אני יודעת שטכניקה זו מילה גסה מאוד, ומי שרוצה להיות מזוהה עם זרמים אינטלקטואליים בעולם האמנות לרגע לא ייעז להראות מידת הערכה לפן הטכני של יצירות אמנות בנות זמנינו, אבל זה לא קצת מגמטי ופתטי לסגוד אוטומטית לציור רע ולהתעלם אוטומטית, ברגע שרואים סוג ציור כזה מאיכויות ציוריות כלשהן? אני מרגישה שהשיח הזה על ציור הוא כלכך נדוש, הכל כבר נאמר והכל כבר נעשה, ועדיין ישנה סגידה עיוורת ל
    bad painting,
    וזלזול או חוסר הערכה במי שעושה ציור שגם הושקעה בו עבודה טכנית קצת יותר מורכבת מה"פלטה של צבעים הישר מן השפופרת וכתב חרטומים ראשוני", כאילו שהוא בחר ממגוון הטכניקות הרחב שהוא יודע ומעמיק בהן, דווקא את הטכניקה המרתקת והחכמה הזו.

    המחשבה הביקורתית- שברגע שישנו ציור שאפשר להעריכו גם בפן הטכני,שהוא גם מאתגר את העין, או מתכתב עם מסורות ציוריות שפועלות חזק גם בתחום הויזואלי- הוא אוטומטית כנראה יהיה פחות חכם, או עמוק, או שלא יפעל גם ברבדים האינטלקטואליים היא הפרימיטיבית בעיניי. זמנה עבר, היינו שם, חשבנו את זה כבר. אני לא מכירה אותך עד הסוף, ולא יצא לי לקרוא הרבה מהבלוג שלך, אבל מהביקורת שלך על האמנות של רוזן הרגשתי שאני קולטת את ההלך רוח של המחשבות שלך על אמנות, ושלא תבין אותי לא נכון, אני לא באה במייל הזה לתקוף או באה ממקום שלילי, אני פשוט באמת לא מבינה.

    ""כל פרשנות הופכת לאישית ואף אחד לא יבוא וינסח בשלב הזה משמעות. זה מקומה של האמנות בחיינו, ואני חושב שזה חבל שרק מעטים מוכנים לכך

    במשפט הזה שצוטטתי אותך, שוב, אמרת את המובן מאליו, וודאי שכל פרשנות הופכת לאישית, וודאי שאף אחד לא יבוא וינסח בשלב זה משמעות, זה משפט שתקף לכל יצירת אמנות עכשווית, אנחנו לא חיים ברנסנס, לציור אין ערך אבסולטי כזה או אחר, הוא לא בא לייצג שום ממסד (לכאורה), ולא בא לעשות כלום מאשר לייצג את עצמו ולעמוד בפני עצמו, וודאי שמאחורי כל ציור ישנו קיר. אז למה התכוונת שאמרת שחבל שרק מעטים מוכנים לכך? כי מה, כי רוב האנשים מחפשים את ישו צלוב? או את הציורים המיופייפים של ניר הוד? תן קצת קרדיט, קודם כל בוא נצא מנקודת הנחה שרוב האנשים,העם, לא שמים @#$# על ציור. ומי שכבר כן שם, הוא כנראה בוגר אקדמיה, וכנראה שזו תהיה בצלאל, או לכל היותר המדרשה, אם מדובר בארץ כמובן. אז אני לא יכולה שלא להבין מדברייך שפשוט יש לך, כמו לצערי לרבים אחרים מהעולם האקדמאי, פשוט את הרתיעה הרווחת מציור קצת יותר טוב מזה של רוזן, כי כמו שאמרתי, יש בעולם האמנות המקומי שלנו מן משוואה הזויה כזאת-
    ככל שהציור יותר רע, יותר חכם הוא, וככל שהוא שם את דגשו גם על טכניקה, פחות חכם הוא. כאילו שדבר אחד חייב בהכרח לבוא על חשבון דבר שני.
    להיות יפה=להיות טיפש.
    ציור טכני מקבל בעולם האמנות את המקום שהבלונדינית מקבלת בעולם החברה. יפה=טיפש.
    כמה עצוב. כמה אנחנו, האמנים והמבקרים, כלכך לא שונים משאר העם, למרות שאנחנו כלכך בטוחים שכן.

    אני ערה לזה שהמייל הזה יכול להיראות כעוין, אבל חשוב לי מאוד מאוד להדגיש שהוא ממש לא מבחינתי, שבזאת פרשתי את משנתי, כאמנית בוגרת בצלאל גם כן, ציירת, גם כן. זה לא אישי למרות שצוטטתי אותך לא מעט, זה לגמרי דיון על אמנות מבחינתי והייתי שמחה להמשיך אותו איתך, בין אם כאן במייל, או אצלי בסטודיו מול ציורים קצת אחרים משל הרוזן.

    • מיכאל יעקובסון  On 13/01/2011 at 23:25

      תודה לך מישהי! בעקבותי תגובתך הזדרזתי, חזרתי לנעליים ויצאתי לראות את התערוכה המשותפת של אלעד ונעמי בגלריה אלפרד.
      כבר כשעומדים בחוץ היא זורחת ומאירה את החלק היותר אפור ומתפורר של רחוב לבונטין, בצבעוניות שלה ובאופן בו בחרו השניים להציג את עבודותיהם. למעשה, השניים מעניקים פרשנות חדשה למושג "תערוכה". אני חושב שרשימה על אלעד רוזן הייתה מוציאה אותו הרבה יותר טוב אם הייתי מציג כאן את התערוכה המצוינת הזו. הזירה הפרזנטטיבית של רוזן בגלריה עובדת יותר יפה (ואולי גם יותר טוב) מחלל העבודה שלו.
      התערוכה אמיתית, לא מוקפדת, היא באה מהלב ופורצת גבולות. ככה אני מרגיש ואני אוהב את זה. תערוכה מעולה.

  • עוד מישהי  On 19/01/2011 at 7:31

    מיכאל יקר
    חבל שלא השבת ביתר רצינות לקודמתי. השאלות שלה והאמירות שלה מאד תקפות, בעיקר אלו הנוגעות לדיבור הסתום והעמום שבסופו של דבר ממש לא אומר כלום.
    גם אני אוהבת את הצבעוניות של רוזן ואת רוחב הלב שבו הוא משתמש בצבעים, וגם הפשטות אותנטית ולכן כובשת. זה לא מתילד. זה לא ילדותי. אבל יש שם שאיפה לטוב שבילדות.

  • עוד ילדה קטנה  On 01/05/2015 at 16:46

    עם כל הכבוד זה נראה כמו ציורים לא מוגמרים של ילד קטן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: