אמן הגרפיטי עדי סנד (המוכר יותר בשם SENED) השאיר לאחרונה את חותמו על לוחות המתכת העוטפים את אתר הבניה המסקרן בכיכר דיזינגוף. מי שימשיך בדרכו לרחוב זמנהוף יוכל גם ללוות את עבודותיו של סנד המעטרות גדרות ולוחות שונים המהווים מצד אחד חלק מהריהוט של המרחב הציבורי ומצד שני מצע לעבודות אמנות.
לאחר שחוצים את שדרות ח"ן אפשר לגלוש עם רחוב מאנה לגלריה זוכרות – הגלריה החברתית היחידה הפועלת היום בישראל, שם מוצגת כעת תערוכה קבוצתית שמתבססת בעיקרה על עבודותיהם של מורים, סטודנטים ובוגרי בתי הספר לאמנות, עיצוב ואדריכלות בישראל המתייחסים למה שבדרך כלל מנסים כאן לשכוח.
זה קצת מטריד שכיום לא פועלת בישראל גלריה מסודרת לאמנות חברתית למעט גלריה זוכרות. אבל בתכלס מדובר יותר בגלריה פוליטית מאשר חברתית, ולכן לא פועלת בישראל אף גלריה חברתית מובהקת. התערוכות בגלריה זוכרות אינן מצטיינות באיכות יצירתית או בשמות מפוצצים מעולם האמנות (אם כי הציגו בה לא מעט מהדמויות הבולטות בסצנה האמנותית ובהם מיקי קרצמן והילה לולו לין), אך החשוב בתערוכות הוא דוקא הצד התוכני וכן הצד האוצרותי – המנוהל על ידי בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל נורמה מוסי.
התערוכות בזוכרות מיועדות לכל מי שמוכן להקדיש מחשבה לרעיונות שלא תמיד נעים לזכור או להתייחס אליהם. זה לא משנה באיזה צד נמצא הצופה על המפה הפוליטית, התערוכות בגלריה מטרידות ומבקשות להצית מחשבה אלטרנטיבית.
כשכותרת בעיתון הארץ זועקת: "החמאס: לישראל שתי ברירות: מוות או גירוש", דווקא אז חשוב לרדת לשורשי המאבק המתרחש פה. זה לא רק הצבא הישראלי שאחראי למאבק הזה אלא גם אנחנו לוקחים בו חלק פעיל בעצם שהייתנו במקומות שאכלסו בעבר יישובים ערבים שתושביהם הינם היום פליטים המפוזרים על פני כל העולם. כך לדוגמא, אוניברסיטת תל אביב שמאכלסת את השמנת של השמאל הישראלי שוכנת למעשה על שרידיו של הכפר שיח' מונס – ובכך מגשימה יום יום את הכיבוש הישראלי. וכך גם אוניברסיטת בן גוריון השוכנת בסמוך לשטחים של העיר הערבית ביר-סבע, או קמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית השוכן על שטחי הכפר שיח' באדר. הקונפליקט אכן עמוק… לדבר זה ישנן השלכות מרחביות מרחיקות לכת, ולכן ניתן למצוא בתערוכה עבודות הקשורות בקשר הדוק לעולם העיצוב והאדריכלות (ולכן בחרתי להציג את התערוכה כאן).
אני כבר מריח מגיבים שיקומו נגד הדברים שהוצגו כקביעה מוחלטת הרחוקה מכל הגיון בריא – אך לא זו הכוונה ומי שישוב ויקרא את הטקסט שבראש הרשימה יבין שכוונת הדברים היא לפתח דיון ולא לקבוע לקורא הרשימה או לצופה בתערוכה קביעה מוחלטת.
תגובות
נחמד מאוד, עבודות די לעוסות ומוטות פוליטית, נדמה שעשו אותם לפי הזמנה
כמה חבל ולא נכון אמנותית, לצייר ע"פ כותרת
לפעמים הכותרת המתאימה היא הללא מילים של דוש….
התמודדות מול העבודה של זוכרות משאירה אותי בסוג של דומיה וכבוד..
מבלי להגדיר אותי ..
מבלי לשייך אותי..
מתוך הבנה ל"אחרים" ואולי אנחנו ה"אחרים"…
לכול סיפור יש את הראשומון שלו..
אי אפשר שיהיה עתיד בלי דיון מעמיק בעבר.. וכן גם זו "קריצה" לא שמחה בכלל דיון בעבר הווה ועתיד.. לא בלשון ולא בקיום..
דורית