סיבוב במסעדה והמכולת האריתראית בדרום תל אביב

יש אריתראה באפריקה אבל יש גם אריתראה קטנה כאן בתל אביב.

אני חושב שחוץ משתי אלה, יש אריתראות זעירות בלב של כל אחד מהפליטים האריתראים שמסתובבים כאן, ולכן בחרתי עם רוני לבדוק ולנתח את זה במסגרת מחקר שאולצתי לערוך על מהגרים.

מאז הלם הבקו"ם ביומיים הראשונים שלי בגיוס, לא חטפתי הלם תרבות. אבל כבר בכניסה למסעדה הזאת חטפתי משהו שלא ציפיתי לו בכלל, והאמת שעד עכשיו אני קצת בשוק מהעסק. רק בגלל זה היה שווה לבקר במקום. ועל כך ברשימה הזו.

 

חזית רחוב הגדוד העברי 36א': מימין המכולת ומשמאל המסעדה האריתראית

 
את הכתבה שפורסמה בניו יורק טיימס לפני כמה שנים (ותורגמה ב'הארץ') על הארכיטקטורה האיטלקית באריתראה שכחתי אבל רק אחרי שחיפשתי חומר על אריתראה חזרתי וגיליתי אותה (שווה לקרוא). אבל מה שלמעשה הוביל אותי למסעדה האריתראית הייתה כתבת אוכל במדור מקומות האוכל הייחודיים שמפרסמת מידי שבוע רונית ורד בסוף 'מוסף הארץ'. קראתי את הכתבה בחטף, והחלטתי שזו בהחלט יכולה להיות אפשרות למחקר העוסק בסוגיה של מסעדה כמוקר חברתי, תרבותי ויומיומי עבור קבוצת מהגרים.
 
אריתראה היא מדינה חדשה מאד, אחרי שלושים שנות מאבק שחרור מאתיופיה היא הוכרה על ידי האו"ם בשנת 1993.
היות ועל פי החוקה האריתראית יש פקודת מאסר ללא משפט לכל מי שמעביר ביקורת בפומבי על המשטר, מספר הפליטים הנמלטים משם גדול, ישראל מקבלת חלק מהם, אם כי היא מתחמקת מלהעניק להם מעמד פליט. ישראל למעשה היא אחת ממשתפות הפעולה המרכזיות עם השלטון האריתראי, וכמות לא קטנה של גנרלים במיל. מלוכלכים ודפוקים מהצבא שלנו – חיה דרך קבע על קו נתב"ג-אסמרה. הגנרלים האלה "מקדמים" אינטרסים כלכליים לצרכיהם הפרטיים בעוד הם גם מנצלים את הנשים הזולות באריתראה לעינוגים שרק הפצצה בלבנון או עזה יכולה להתחרות עימם.
 
למרות שאריתראה שוכנת לא הרחק יחסית מישראל, אין טיסות ישירות לשם ומחיר הטיסה הלוך ושוב מתחיל בחיפוש ראשוני ברשת בסכום המטורף של 4,127$ ומתקרב ל-6,000$. אחרי שהתקשרתי לאיסתא, גיליתי שהמחיר האמיתי עומד על 2,030$ ואם אני רוצה לטוס דרך קהיר אפשר גם להגיע ל-1,000$. הטיסות מלאות וצריך להזמין הרבה זמן מראש. הרבה טסים לעשות כסף קל על הכושים המסכנים. על פי דו"ח נציבות האו"ם לפליטים בישראל (UNHCR) שוהים נכון ליוני 2010 כ-11,852 מבקשי מקלט מאריתראה (סך הכל בישראל למעלה מ-21,000 פליטים, עיקרם מסודן, ניגריה ואתיופיה).
למרות שמהתקשורת עולה שישראל קולטת פליטים כמעט בלי חשבון, ממחקר שערך האו"ם ישראל יוצאת די רע ביחס שלה לפליטים (מחקר מס' 183: "הארץ המובטחת לפליטים? מקלט והגירה בישראל", 2009). טלי שגרה באזור התחנה המרכזית, מספרת שממה שהיא רואה ברחוב, היחס הנמוך ביותר בהיררכיה האנושית של תושבי המקום מוענק לפליטים הנמצאים בתחתית הסולם. כיצד זה להרגיש בתחתית? להיות שונה, ללא מעמד, ללא הנוף והבית שלך? למזלי הגדול מעולם לא חוויתי את החוויה הנוראית הזאת, אבל לרגע אחד הצלחתי לחוות את חוויית השונה – כאן במסעדה האריתראית, ורק בשביל החוויה הזו היה שווה להגיע (כי האוכל לא בדיוק התאים לי).
 
 
 

מיקום אריתראה בעולם (מקור: Rei-artur, ויקישיתוף)

 

נוף באריתראה (מקור: Marco Fera, 2005, ויקישיתוף)

 

את המחקר אני עורך עם רוני וזאת הולכת להיות העבודה המיותרת ביותר שביצעתי אי פעם, ואני מאד מקווה שלא אחזור על זה. לצערי, לפעמים ישנם אילוצים ואם אני רוצה את התואר השני שלי אז העבודה חייבת להתבצע ועל הצד הטוב ביותר.

המסעדה האריתראית והמכולת שלצידה שוכנות על גדות רחוב הגדוד העברי, מרחק יריקה משדרות הר-ציון והתחנה הישנה. הגדוד העברי אולי כבש פה ושם, אבל מה שבטוח שכאן בכיבוש זכו האריתראים (אגב, יצחק שמיר היה אסיר גולה שם כמה זמן). למרות הויטרינה הגדולה הפונה לרחוב, החנות אטומה לגמרי ומנותקת ועם כניסתך למסעדה מייד תרגיש בכל חושיך כי נכנסת למקום אחר: הריח החזק של התבלינים החריפים (אין מיזוג ולא אוורור), האפלה (החשמל לא הופעל), על הקיר מסך שטוח המקרין בקול תכניות מוקלטות מאריתראה, קהל גברים אריתראי נועץ מבט בצמד הלבן שחדר לפתע לתחומם. בקיצור – עולם אחר וחושני.

אין פלא שהסרט "ליבו של אנג'ל" של אלן פארקר תפס חזק, כי יש משהו מאד חושני בשחור. אולי זו תפיסה עליתיסטית הנובעת מהתנשאות האדם הלבן הניצב סקרן וזר אל מול התרבות האפריקאית, אבל מה שבטוח זה שהתרבות האפריקאית פונה אל כל החושים (מה שאי אפשר לומר על הדתות המערביות המקיפות אותנו) וזה מה שכבר משליך על היחס לאפריקה.

החדר בו שוכנת המסעדה כולל כתריסר שולחנות קטנים, מכוסים במפת ניילון קשיח ודביק. מחציתם היו מאוכלסים על ידי בודדים או זוגות גברים אריתראים בני 30-18. הכסאות כולם הופנו למרכז החדר, אולי כדי להגביר את האינטרקציה של הפליט הבודד המגיע לאי האריתראי בלב המטרופוליס המזרח-תיכוני. הקירות כולם, כולל ויטרינת הזכוכית הפונה לרחוב – מחופים בוילונות בצבע קרם עליהם תלויים הדפסים המציגים סצנות מסורתיות של חיי יום-יום באריתראה, אותם מציגים אם ובנה. דגל אריתראה גדול מתנוסס לצד מסך הטלויזיה.

התפריט כולו בשפה האריתראית כך שלא יכלנו לדעת מה מגישים כאן ומה המחיר. כשהתיישבנו פנתה אלינו ירגלום – בעלת המקום הדוברת מעט אנגלית והציעה לנו לקחת מנה זוגית המורכבת ממבחר ממאכלי המטבח האריתראי הצמחוני (יש גם בשר אבל נמנענו מלכלול אותו בארוחה). את המחיר היא לא ציינה, ובסוף גילינו שהסכום הוא לזוג לא כולל שתיה ומנה אחרונה 140 ש"ח, שזה בהחלט מוגזם ולא הגיוני למה שהוגש ולמקום. אבל היות וזו חוויה וגם יש לנו עבודה לכתוב – שתקנו ושילמנו.

הטעם הוא אחר, זה לא עניין של טעים או לא טעים – זה פשוט אחר. חמוץ מאד, חריף מאד, שמן מאד, חזק מאד. זה לא בשבילי הטעמים והמרקמים האלה שבאו אלי בכמות ובעוצמה כזו גדולה. המקום פתוח משמונה בבוקר ועד חצות, כשבערב הוא הופך למקום מיפגש חי ותוסס עם מוסיקה אריתראית ובירות ושמח כמה שיכול להיות לפליט במדינה גזענית.

אחרי שסיימנו, ירגלום עשתה לנו סיור מודרך במכולת הכוללת לבד מחומרי גלם לבישול אריתראי, גם תוספות שיער, בגדים וכלי בישול מסורתיים. כשהייתי בן 15 מאד רציתי להתחתן כשאהיה גדול עם אתיופית. עכשיו אני רוצה שוב.

 

חזית המסעדה: כך יוצרים עולם אחר ומנותק מהמציאות המקומית, רק ליודעי ח"ן

 

פנים המסעדה מכיוון הכניסה: וילונות מכסים על הקירות, אין מיזוג, תאורה לא פעילה, מסך טלויזיה משדר תכנית מוקלטות מאריתראה, דגל וכמה הדפסים המתארים סצנות מסורתיות באריתראה המוצגות על ידי אם ובנה

 

התפריט: אריתראית אני לא מבין, המלצרית בקושי הצליחה להסביר באנגלית רצוצה את המאכלים שממילא לא עזר לי התיאור שלהם, כאן הולכים על עיוור

 

המנות החלו לזרום לשולחן: שעועית / תרד / תפוח אדמה

 

את החומוס החם מגישים בכלי סגור

 

... ומיד פותחים

 

החומוס נמזג למרכז פיתה ענקית סטייל לחוח

 

לא יודע מה זה

 

לכל מי ששואל את עצמו - אז כן: היא שרדה את הארוחה והיא בריאה

 

למרות שרוני אכלה ממש מעט כך שאולי היה לה מזל

 

ואולי אני סתם פחדן והיסטרי כי בסך הכל היה נראה לי מאד נקי, זה פשוט היה הלם תרבות

 

במכולת זכינו לקבל הסבר מפורט כמעט על כל פריט

 

פרט בשמלה 01

 

שמלה אריתראית

 

פרט בשמלה 02

 

לבוש אריתראי

 

פרט 03

 

תוספות שיער

 

לא יודע מה זה, אולי כלי לבקש אוכל

 

לא יודע מה זה, אולי כד מים לבאר

 

מראה כללי של אגף חומרי הגלם של המזון

 

לא יודע מה זה

 

לא יודע מה זה

 

לא יודע מה זה

 

גם הכלי בו הביאו לנו את החומוס לשולחן נמצא למכירה



 

ברשת מצאתי סרטון קצרצר ונחמד שמציג את אריתראה באופן מאד הולם (היסטוריה, תרבות, קולות ונופים):

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • chellig  On 21/11/2010 at 9:10

    מעניין. אשמח לקרוא את הכל בסופו של.

  • שרון  On 21/11/2010 at 9:45

    אין סיכוי שאתקרב לאוכל הזה אם הוא חריף מאוד, אבל תודה שהבאת, אוכל טעים יותר מארכיטקטורה. אהבתי את הכתיבה הנחרצת, הביקורתית והבלתי מתפשרת בפוסט הזה.

  • אמיתי ס  On 21/11/2010 at 13:34

    אם האוכל דומה לאוכל האתיופי, הוא כנראה גם לא בשבילי. ללחוח קוראים באתיופיה אינג'רה, וסביר מאוד שהשקים הגדולים זה קמח טף, הדגן שממנו מכינים אותה.

  • chicky00  On 21/11/2010 at 13:44

    אני הגעתי כמה פעמים לבית קפה\מסעדה האריתראים של איסמאיל ברחוב נווה שאנן. היה נחמד לשבת ולכתוב שם בחצר. אבל משום מה, החצר נסגרה, אז זה הפך לפחות מעניין.

  • אלי  On 21/11/2010 at 17:12

    140 שקלים? כנראה שהכושים דפקו אותך חזק כי בטוח שמישהו שלהם לא משלם ככה.
    וממש לא ברור לי למה הם באים לכזה מקום גזעני שלא מקבל אותם.
    אני חושב שכדי לשמור על הפליטים והמסכנים שמסתובבים פה מפני כל הגנרלים והישראלים הגזענים צריך לקרוא להם לברוח מפה מהר.
    מה שכן זה שעשית לי תאבון.

    • מיכאל יעקובסון  On 21/11/2010 at 19:49

      הארוחה לא הייתה שווה יותר מ-35 ש"ח לאדם, ובטח לא 70 ש"ח. הנושא של שתי רמות מחירים (לישראלים ולאריתראים) היא נושא לבדיקה. ככל הנראה ממה שראיתי – קיימות שתי רמות מחיר. הגעתי במסגרת מחקר כך שהייתי מוכן לוותר על המחיר ועל כל התלאות שבדרך.

  • מומלצי הבלוגוספירה  On 24/11/2010 at 18:04

    wow
    נדרש אומץ עילאי להתקרב אל העיסה הזו :))
    יופי של פוסט. יצר המציצנות שלי מסופק בהחלט.
    מרתק.
    מומלץ אצלי בפנאי
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/11/3011-2511.html

    אסתי כ.

  • דרור מרמת גן  On 26/11/2010 at 1:24

    לשמאלנים הארורים,גזענים אשכנזים,ישראל היא מדינה גזענית. גולו גולו.

    • שכנה  On 29/11/2010 at 17:11

      חחחח,דרור אתה מה זה צודק,אם כי בחרת בצורה קצת בוטה להציג את האמת

  • מרב  On 14/02/2011 at 19:55

    בעיקרון אני נהנית מהכתיבה שלך רק חבל לי על הבורות שאתה מפגין ואולי היה כדאי לשאול מישהו שמכיר קצת יותר מה הם קנקני הקפה, מצקות התבשילים, שקיות הברברה – התבלין החריף וכו'..

    ולחובבי המזון האריתראי (כמוני) ירגלם מכינה מזון מצוין, טרי ו"שרדתי" שם אי אלו ארוחות..

  • מרב  On 14/02/2011 at 21:04

    לא יודע מה זה 1 (אוכל) = יוגורט ומעין תערובת תבלינים חריפה בה הייתם לטבול משהו אחר שקיבלתם לשולחן, לא יודעת מה היה לכם על השולחן
    לא יודע מה זה, אולי כלי לבקש אוכל – זה בדיוק מצקות הנעשות ממיחזור של קופסאות פח, תרומות ארגוני הסיוע הבינלאומיים – בהיעדר כלים ראויים באריתראה, ממחשרים הכל. נותן תחושה של בית למי שרחוק…
    לא יודע מה זה, אולי כד מים לבאר – קנקני קפה, קצת מתסכל למלא מהבאר כד עם צוואר כ"כ קטן אבל קל יותר להביא את הקפה לרתיחה בכלי עם צוואר צר

    שאר המדפים הם אבקת שירו – חומוס טחון שאיתו מכינים מנה מהירה לאורחים (לפי התמונות זכיתם לטעום בשילוב עם ברברה חריף) ואח"כ שעועית, עד כמה שאני רואה בצגי הקטנטן

    ולקראת הסוף – סירי חימר לבישול על אש חיה

    אני לא מבינה בדיוק את סוג המחקר שלך, נשמע מעניין אך אני לא יודעת עד כמה הוא "מתערב". המחקרים שלי עוסקים בלהתערב ולהכיר כמה שניתן. נדיר מאוד ש"לא אדע" ולא אחקור משהו…

    בהצלחה

    • מיכאל יעקובסון  On 14/02/2011 at 21:23

      תודה מרב! המחקר עוסק בהיבטים מרחביים, שבחומרים שהעליתי לכאן נושאי העבודה לא נמצאים בכלל. היות והמחקר יפורסם כמאמר אני נימנע מלפרסם את "הבשר" האמיתי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: