כיצד נוסדה שדרות?

החודש חוגגת שדרות 55 שנה להיווסדה. בשנת 1985 התקיים בשדרות אירוע לציון 30 שנה לעלייתה על הקרקע – טקסט זה הנו הרצאה שניתנה באירוע זה. כותב ונושא הנאום – אינג' אליעזר ברוצקוס היה אחת מהדמויות הדומיננטיות בתחום התכנון בישראל של שנות החמישים והששים ובכלל זה הביא להקמתם של עשרות יישובים וגם העיר שדרות. באמצע שנות השמונים, תקופה בה הייאוש וההתמרמרות בפריפריה הגיעו לשיאים חדשים, נערך הערב המדובר אליו הוזמן ברוצקוס לספר כיצד הוקמה שדרות.

בהרצאה מתאר ברוצקוס את השתלשלות העיניינים מנקודת מבטו ותפיסתו המייצגת את הריבונות, ולכן הוא נמנע כמובן מלהכנס לנושאים שאינם עומדים בקנה האחד עם הנרטיב האשכנזי-ציוני. כך למשל בציינו את נושא "פיזור האוכלוסיה" הוא אינו יורד לאחד משורשי הרעיון ששימש למעשה אמצעי למידור גיאוגרפי של קבוצה אתנית בעלת מעמד חברתי-כלכלי ובכך הופרדה הקבוצה מהמרכז וקיבעה אותה. רק בעשור האחרון החל לעלות בישראל הקול הבוחן נושאים אתנוגרפים, ואני ממליץ לקרוא את מאמריה של ד"ר פנינה מוצפי-האלר – חוקרת חלוצה בתחום זה (כמה ממאמריה נגישים בתחתית הערך שלה בויקיפדיה).

 

שער חוברת פירסומית על שדרות (מקור: ארכיון טוביהו, אוניברסיטת בן גוריון בנגב)

 

אין לי מושג איך הייתה האווירה, איך הגיבו לדברים שנשא ומה חשבו וותיקי העיר על האדם שיצר להם את התבנית שלתוכה נוצקו חייהם. בכל מקרה, אפשר כמובן לזקוף לזכותו באופן עקיף את התרומה היפה והייחודית שהביאה שדרות לתרבות הישראלית: כנסית השכל, טיפקס וקובי אוז, שמעון אדף ומאור כהן (שאמנם רק נולד בה אבל זה מספיק).

ברוצקוס היה אדם מאד מסודר ומאורגן, ודאג להעלות על הכתב את רעיונותיו והרצאותיו – בזכות זה איתרתי את ההרצאה הזו בארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב ע"ש טוביהו באוניברסיטת בן גוריון בנגב (עליו כבר כתבתי כאן רשימה ניפרדת).

מדובר בטקטס חשוב היות והוא לא רק כולל הסבר קצר וקולע שככל הנראה מסתמך על מסמכים ויומנים מאותה עת שברוצקוס החזיק ברשותו, אלא גם מציג את המנגנון המפליא שהביא להיווצרותה של שדרות ובכלל לפריסת היישובים בפריפריה. בשל חשיבותו הגדולה בחרתי לגשת ולהקליד את הטקסט ולהוציא אותו מבין תיקי הארכיון למען תושבי שדרות, חוקרים, תחקירנים וגם סתם סקרנים. 

אז עכשיו, כמעט 30 שנה אחרי, אני מעניק חזרה את הבמה לאליעזר ברוצקוס:

 

מראה הכיכר האזרחית בשדרות מתוך חוברת פירסומית (מקור: ארכיון טוביהו, אוניברסיטת בן גוריון בנגב)

 

 

ראש המועצה וקהל נכבד,

אני שמח להיות נוכח במעמד חגיגי זה, ובמיוחד כאשר הייתי מעורב, אולי לא כל כך בהיסטוריה כמו בטרום-היסטוריה של שדרות.

כידוע שדרות היא אחת מיצירות של מדיניות ל"פיזור האוכלוסיה".

לקראת סוף תקופת המנדט הבריטי בארץ כ-71% של כל היישוב היהודי בארץ היו מרוכזים בשלוש הערים הגדולות ופרבריהן הקרובים, ומזה כ-43% באזור המטרופוליני של תל אביב בלבד, בזמן שערים בינוניות וקטנות חסרו כמעט לחלוטין.

המוסדות הלאומיים היהודיים דאז היו שקועים בקידום ההתיישבות החקלאית ומעט תשומת לב ניתנה למיגזר העירוני שמבחינה כמותית היווה תמיד את רב המנין של האוכלוסיה היהודית. לכן הם ועימם גם דעת הציבור בתקופה ההיא, ראו את המצב שהיה קיים אז, שהיו מצד אחד רק יישובים כפריים, בעיקר קיבוצים ומושבי עובדים, ומצד שני שלוש ערים גדולות (ירושלים תל אביב וחיפה), בתור מצב "נורמאלי" וטבעי. אבל כבר אז נמצאו בארץ, בעיקר בין האנשים הקרובים לנושאי תכנון ערים ופתוח העירוני כאלה אשר ראו את המצב הזה בתור "בלתי נורמאלי" ולקוי מבחינות רבות.

עם החלטת האו"ם על כנון המדינה היהודית ולקראת הבאות התלכדו חסידי אסכולה זו ב"חוג לרפורמה התיישבותית" שהיה פעיל מאד בשנים 1948-51 והיווה בעצם את העריסה לאידיאולוגיה של "מדיניות לפזור אוכלוסיה". "החוג לרפורמה" יצא בפרוגרמה שבה הציע לצמצם את הגודל הנוסף של הערים הגדולות ושל תל אביב במיוחד, ללוות את ההתיישבות בכל חבל של הארץ בהתישבות העירונית, להפנות המשאבים החומריים והאנושיים לאזורים החדשים – לדרום, הנגב והגליל וליצור מערך של מרכזים עירוניים אזוריים בינוניים וקטנים.

עם כנון המדינה החדשה, רבים מראשי וחברי החוג לרפורמה (ביניהם גם הדובר) נתמנו למשרות אחראיות במשרדים הממשלתיים השונים, ובמיוחד באגף התכנון הארצי שהיה בשנים הראשונות במשרדו של ראש הממשלה ונמצא היום במשרד הפנים. כמו כן, במשרד העבודה והבינוי שחלש אז גם על פעולות השיכון. עו"ד צבי ברנזון ממייסדי ה"חוג לרפורמה" נתמנה כעבור זמן למנהל משרד העבודה והבנוי (יותר מאוחר היה שופט בבית המשפט העליון).

מדיניות לפיזור האוכלוסיה שנוסחה תחילה באגף התכנון ובמשרד העבודה והבינוי, אומצה יותר מאוחר על ידי ראש הממשלה דוד בן גוריון ובהדרגה גם על ידי רב המשרדים הממשלתיים האחרים. אגף התכנון התחיל מייד עם הווסדו ביולי 1948 לרקום תכניות לתפרוסת מתוכננת של אוכלוסיה על פני הארץ ולקבוע היכן רצוי למקם מרכזים עירוניים חדשים שיאוכלסו בעיקר על ידי העולים החדשים.

לכן, כבר במפה הראשונה לתכנית תפרוסת האוכלוסיה משנת 1949 אנו רואים סמוך למקומות הכפרים הערביים הגדולים לשעבר – בדיר וחוליקאט, בין הקיבוצים ברור-חיל וניר-עם עיגול אדום המסמן איתור רצוי למרכז עירוני חדש. עיגול זה המשיך להופיע תחת שמות שונים במקום הזה בתכניות מעודכנות חדשות לתפרוסת הרצויה של אוכלוסיה משנת 1951 ו-1954. אבל זו לא היתה יותר מהצעה רעיונית מוקדמת שטרם לבשה בשר וגידים.

זו היתה תקופה של עליה המונית שאותה היו נאלצים לקלוט בצורה ארעית, ובתנאים קשים ביותר תחילה במחנות עולים ויותר מאוחר במעברות.

אני זוכר היטב את ביקורו של גיורא יוספטל – אז ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, במשרדנו באגף התכנון במחצית שנת 1951 (מאוחר יותר נהיה לשר העבודה). הוא פנה אלינו בסגנון דיבור דרמטי: "מספרי העולים גוברים וגדלים. מקודם אנו שמנו מעברות סמוך לערים ומושבות קיימות וידענו שיש בהן פרנסה לעולים. אחרי זה עברנו ליסד מעברות על יד הישובים של היינו עוד בטוחים שיש כאן מקורות פרנסה, אבל מספרי העולים המשיכו לגבור. התחלנו ליסד מעברות במקומות שלא ידענו שיש אצלכם תכניות לערים חדשות, אבל כעת גם זה אינו מספיק. כעת אני באתי אליכם על מנת שתספרו לי אתרים שלגביהם יש לכם  ח ל ו מ ו ת  על עיר חדשה ואני אשים כעת בכל אתר של חלום שלכם מעברה!".

אחד מ"חלומות" כאלה היה העיגול האדום בין ברור-חיל וניר-עם. כמו כן ידענו וגם משרד העבודה ידע זאת, שבאזור זה ישנם סיכויים לעבודה במשקים הקיבוציים.

בדרך זו קמה לקראת שנת 1952 מעברה גבים-דורות במקום מזרחה מהאתר של שדרות היום. אבל זו היתה רק מעברה – מקום מגורים ארעי ועוד לא ישוב קבע עירוני. אגף התכנון המשיך לפעול ביזום המרכזים העירוניים החדשים באתרים שנקבעו תחילה רק באופן סכמטי על המפה, ביניהם גם לגבי אזור של שער הנגב.

היה זה רצוי לייסד מרכזים עירוניים על בסיס של מפעלי תעשיה, אבל בתקופה ההיא זה היה עדיין עוד בלתי מציאותי. בראשית שנות החמישים אף אחד מהמשקיעים הפרטיים בתעשיה עוד לא היה מוכן להתרחק מפרברי תל אביב או חיפה, ויסוד מפעל בנתניה או חדרה היה עוד נחשב כמעשה חלוצי ותעוזה. משרד המסחר והתעשיה עוד טרם השתלב בתור גורם פעיל במדיניות של פיזור אוכלוסיה וגם טרם היה מצויד במשאבים הכספיים לסבסוד מפעלי התעשיה שהיו מוכנים להתיישב בדרום, בנגב ובגליל.

לכן הנתיב בכיוון היסוד של מרכזים אזוריים עבר בתקופה זו דרך מועצות אזוריות – ארגון גג מוניציפלי של קיבוצים ומושבי עובדים באזור. איש ראשון שהגה את הרעיון של "מרכז" למועצה האזורית היה איש כפר ורבורג ויושב ראש המועצה האזורית באר-טוביה מרדכי גובר (יותר מאוחר עמד בראש ההתיישבות בחבל לכיש). עוד בסוף שנת 1950 הוא בא לאגף התכנון עם רעיון של מרכז למועצה האזורית באר-טוביה. אגף התכנון אימץ את הרעיון וכך נוצר מרכז אזורי, היום זו העיר קרית-מלאכי. גרסנו ביחד עם גובר שכמעט לכל מועצה אזורית יש צורך ב"מרכז" משלה שבו ירוכזו מפעלי המועצה, מוסדות המועצה ויגורו עובדים שכירים המועסקים בשירותים ומפעלים של המועצה, וגם פועלים שכירים המועסקים בחקלאות, אשר בתקופה ההיא היו לא מעטים.

בשנים 1953 ו-1954 כממונה על תכנון ארצי במשרד הפנים נסעתי בכל הארץ, בצפון ובדרום בניסיון לשכנע את ראשי המועצות האזוריות שכדאי להם ליסד מרכזים מסוג זה. לא תמיד הצלחתי במשימה הזו, אבל במקרים לא מעטים הצלחתי. בצורה זו קמה שלומי בצפון ושדרות, נתיבות ואופקים בדרום, תחילה בתור מרכזי המועצות האזוריות. עוד לפני זה קמו קרית-שמונה ובית-שאן על רקע דומה.

באתי במחצית שנת 1954 למועצה אזורית שער הנגב שבראשה עמד אז מר נאור. הצלחתי לשכנע אותו שרצוי גם לשער הנגב לרכז את מפעליה ומוסדותיה ולשכן את העובדים בשדותיה והמשקים בתוך מרכז מתוכנן ומגובש. אחרי שהצלחתי במשימה זו, ערכנו ביחד עם עמיתי מאגף התכנון עמנואל גרין ויוסף הרמלי סיורים אחדים על מנת לאתר את השטח המדויק להקמת המרכז. בחרנו באתור הנוכחי של שדרות, בקרבה לקיבוץ ניר-עם בעיקר בזכות מרכזיותו באזור וגם בזכות המצב הטופוגרפי ומבנה הקרקע.

הצעד הבא שלי היה אל אגף השכון במשרד העבודה. פניתי ליהודה תמיר, סגנו של ראש האגף דוד טנה, איש רב פעלים שהיה לו אז מעמד מרכזי בנושאי איתור ויזום שכונים במרחבי הארץ. אמרתי לו שקיימת נכונות של המעוצה האזורית שער הנגב ליסד מרכז אזורי וגם נמצאת כבר בקרבת מקום מעברה גבים-דורות שתושביה מועסקים בקיבוצי הסביבה. הצעתי נתמכה גם על ידי אגף התעסוקה של משרד העבודה שהיה מעוניין לרתק על ידי שיכון קבע את המועסקים במשקי הסביבה לאזור. יהודה תמיר נתן את הסכמתו המלאה ליסוד המרכז וגם לאחר שביקר במקום את האיתור אשר הוצע על ידינו.

הישיבה המסכמת היתה בהשתתפות נציגי אגף התכנון במשרד הפנים, של אגפי שיכון ותעסוקה במשרד העבודה, של מועצה אזורית שער הנגב ושל צה"ל. עקרונית נציג צה"ל היה מעוניין ביצירת מרכז עירוני באזור, אבל היו לו ספקות ביחס לאזור שנחבר. הוא היה לפי דעתו קרוב מידי לגבול רצועת עזה שהיתה בשליטת הצבא המצרי, ולכן עוד בטווח של תותחי האויב, אבל סוף הדיון הסכים להוריד את הסתייגותו. ישיבה זו התקיימה ב-20.10.54 ותאריך זה ניתן לראות בתור יום הולדת ה"רשמי" של שדרות.

אחרי שיסוד של מרכז למועצה האזורית שער הנגב אושר בישיבה ההיא על ידי הגורמים הקובעים, נגשתי יחד עם עמיתי יוסף הרמלין לערוך את הפרוגרמה הכלכלית והתכנונית למרכז. היעד למספר התושבים בפרוגרמה היה יחסית צנוע – 3,500 בטווח של 5 שנים. על סמך הפרוגרמה הזו עובדה גם תכנית המתאר הראשונה ליישוב.

הבניה התחילה מיד וכבר בפברואר 1955 הוקמו במקום 80 צריפים. היתה זו תקופה של עליה המונית ממרוקו, ולכן המשתכנים הראשונים ורוב מנין של תושבי שדרות באו ממרוקו. הכרתי את יהדות מרוקו עוד מנסיעת לימוד שלי בשנת 1954 במהלכה ביליתי במשך שבועות רבים בערי מרוקו. הבניה בשדרות מטעם אגף התכנון התקדמה במהירות. בשנת 1955 בלבד הוקמו 250 יחידות מגורים בבנייה קשה נוסף על ה-80 צריפים הראשונים. קצב הבניה והאכלוס המהירים נמשכו גם בשנים הבאות וגידול זה חרג מהממדים המיועדים למרכז של המועצה האזורית הכפרית.

כידוע השידוך בין העיירה שהייתה כבר מרובת תושבים ובין המועצה האזורית לא יצא יפה. המועצה האזורית על פי מהותה אינה בנויה לטפל ביישובים בעלי אופי עירוני וגם חששה מאובדן הציביון החקלאי-כפרי. גדעון נאור שהיה יושב ראש המועצה האזורית שער הנגב שהיה שותף חשוב ביצירת המרכז האזורי דרש כעבור שנים מעטות במפגיע להוציא את שדרות מהמועצה האזורית ולכונן אותה בתור מועצה מקומית נפרדת. בזמן מתן ה"גט" המוניציפאלי בשנת 1958 דאגנו לכך שאזור התעשיה של שדרות יחולק והמועצה האזורית תמשיך לשלוט על חלק ניכר ממנו, אחרת הייתה קיימת סכנה שהמועצה האזורית תחדול למקם את מפעליה סמוך לעיירה, וזה בוודאי שלא היה לטובת מצב התעסוקה בעיר החדשה.

פירוק השותפות המוניציפאלית בין המועצה האזורית והעיירה לא היה גורל של שדרות לבד, אלא של כל העיירות שנוסדו בראשיתן בתור מרכזי המועצות האזוריות.

בשנים הראשונות של קיומה עברה שדרות דרך יסורים קשה, עד שהצליחו לבסס אותה על מספר מפעלי תעשיה חשובים שכוונו אליה.

בשנת 1957, כאשר שר הפנים דאז – ישראל בר-יהודה עיין בתזכיר שתאר את המצב החמור שהיה קיים אז בשדרות הוא רשם בתיק: "מי היו היוזמים של יסוד שדרות על כל צרותיה? האם לא כדאי למנות ועדת חקירה שתבדוק כיצד עשו מעשה בלתי אחראי כזה?". בכל זאת ועדת חקירה לא נתמנתה אז ואני פונה היום אליהם בשאלה: לו היו מרכיבים היום ועדת חקירה כזו, האם יש לי, בתור אחד ה"פושעים" העיקריים של מעשה בלתי אחראי זה, סיכוי לצאת זכאי מחקירה זו?

תודה!

* * *

  

 
 
 
 

 

 

עד כאן אני מביא את הרצאתו של ברוצקוס. 

לסיום: ברצוני להודות לארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב, וכן לאדר' צבי אלחייני שכתב כמה שורות קצרות המסכמות את הביוגרפיה של ברוצקוס:

 

אליעזר (ליאוניד) ברוצקוס נולד ב-1907 ברוסיה והיגר לארץ ישראל  ב-1933. הוא היה מתכנן ערים ומהנדס עם התמחות בתכנון אזורי, שימש כמהנדס העיר בני ברק בשנים 1948-1939 וכמרכז החוג לרפורמה התיישבותית שפעל בין 1947 ל-1951.  עם הקמת המדינה התמנה למנהל מחלקת הסקר באגף התכנון במשרד הפנים ולאחר מכן התמנה לתפקיד ממונה על התכנון הארצי במשרד הפנים.  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלון  On 07/11/2010 at 10:23

    תוכל לצרף אולי את תכנית המתאר הראשונה המדוברת?

  • נטלי מסיקה  On 07/11/2010 at 11:02

    מרתק! תודה

  • דניאל ונטורה  On 07/11/2010 at 12:33

    היות והייתי באזור כאשר המעברה הוקמה (אחי היה חבר קבוצת גבים) אני זוכר כי הקמת המעברה ואחר-כך העיר נבעה מצורך מידים עובדים לחוות ייצור ופיתוח אשר קבלה חלק מאדמות גבים לשם גידול כותנה. תושבי שדרות כמו תושבי "עזתה" ואופקים התפרנסו מקטיף כותנה.

    זכור לטוב יהיה השר פנחס ספיר אשר בנה מפעלי תעשייה ונתן אפיק אחר לפרנסה אחרת היו נשארים תלויים בקיבוצים.

    יישר כח על הרשימה

  • עמרם  On 07/11/2010 at 15:30

    תודה, באמת, לברוצקוס ולמפעיליו (וגם לספיר "הזכור לטוב", ברררררר): בהחלט ראוי לתודה – לכפות על ציבור אנשים לוותר על נכסי חומר ורוח. להביא אותם באישון לילה ובניגוד להבטחות מפורשות במשאיות חתומות (ומרותכות!) ללב המאפליה, כשמספרים להם – לפרימיטיבים האלה – שהם נלקחים לירושלים; לשפוך אותם (מילולית!) בפלוג'ה, עיארה, ברייר, מוחרקה (=קריית גת, אופקים, שדרות, נתיבות, בהתאמה…); ולאחר שהושלכו לערי הרפאים המלאכותיות האלה – הרחק ממרכזי תעסוקה ונדלן שאת השליטה עליהם חילקו האליטות לעצמן – להפוך אותם לפועלים ועובדים בתנאים קשים אצל אותן אליטות עצמן (ובכלל זה חברי ה"קיבוצים" שבסביבה, שזכו למכסות מים מסובסדות, נדלן בשפע, זכויות יתר מפליגות בתיקצוב החינוך והזכויות הסוסיאליות – וגם פועלי דחק חסרי כל…)

    כן, תודה על שהאנשים קשי היום האלה נבחרו לשמש בשר תותחים, חוטבי עצים, ושואבי מים למדינה כולה; תודה על מערכת חינוך מתוכננת בקפידה שדאגה לנחשל את ילדיהם למסלולים מקצועים דלי הכנסה בשעה שהיא מארגנת למעמד השליטים חינוך עיוני ואקדמי… תודה לארכיטקט (כמו אלברט שפאר), תודה למדינאי, תודה לשליט

    • יעקב לקס  On 13/11/2010 at 20:44

      נו באמת…
      הגוזמאות ממעיטות מערך הזעקה…
      "במשאיות חתומות (ומרותכות!) ללב המאפליה" ניר-עם, גבים ודורות כבר היו שם, איזו "מאפליה", על ה"מרותכות", אין טעם להגיב.

      וההשוואה לאלברט שפאר, הגזמת עמרם, הגזמת כמעט עד לשלילת האפשרות לדון איתך דיון תרבותי.

    • נעמת שמעון  On 01/02/2012 at 14:02

      אני אחד מילדיה הראשונים של שדרות, נולדתי ב-55. הורי הגיעו לארץ מאפגניסטאן, לא מדינה מפותחת יותר ממרוקו. מעולם לא שמעתי מהם מילת טרוניה אחת על ש"זרקו" אותם מהמשאית ב-"לב המאפליה". אבי עבד כפועל שנים רבות ופירנס אותנו בכבוד, מבלי להתלונן אף פעם. למה להתמרמר ולבכות כל הזמן, תלך לעבוד! כל הזמן שומעים את הטענות המופרכות האלה נמאס!!!

  • דניאל ונטורה  On 07/11/2010 at 17:22

    חבל שאתה רואה את הכל בצורה כזאת
    אין לי סימפאטיה אישית למפא"י אבל

    הם הכינו את המדינה לקראת מלחמת העצמאות

    הם נלחמו ב: בפלוג'ה, עיארה, ברייר, מוחרקה
    (אגב, אתה ממש לא מדייק בשמות)

    יישוב של 600,000 אחרי מלחמה עקובה מדם (לא מלחמת לבנון או אפילו דומה לה) קלט מיליוני פליטים בגורשו מארצות ערב או שארית הפליטה שהמתינה באירופה

    "במשאיות חתומות (ומרותכות!)" – לא נכון ! לא נכון ! (ידע אישי !

    הם עשו טעויות אך מתוך רצון טוב

    לא נעים להיות כפוי טובה ידידי

    בברכה

    דני

  • אסתר  On 08/11/2010 at 0:14

    מזלה של שדרות שהיא נטועה במקום יפה ושהבולדוזר העברי לא יישר את השטח הגבעי של האתר. מצד אחד אני שותפה לרגשות של עמרם, איש לא התעניין ברצונותיהם של העולים (שיתוף הציבור עדיין לא נולד), שדרות נדחקה בין הקיבוצים על שטח מצומצם נתונה לחסדי השכנים ובעלי ההון. מצד שני אני חושבת, מקווה, שתושבי שדרות השכילו להשיב לעצמם את הנכסים הרוחניים שלהם, שיש יזמים מקומיים באזור התעשייה ושיש להם הרבה זכויות בבניית הארץ. התגובה של עמרם ממחישה איך שהנוסטלגיה של המתכנן יכולה להיות הטראומה של התושב. בל נשכח שהתוכניות לפיזור האוכלוסייה באמצעות הקמת ערי הפיתוח זכו לביקורות לא אוהדות מצד מתכננים ואדריכלים מובילים – נימאייר, ליצ'פילד.

  • ערן  On 08/11/2010 at 0:47

    כל הכבוד!

  • יעקב לקס  On 13/11/2010 at 20:01

    לעמרם ביום,
    לו היית אתה מחליט, מה היית אתה עושה?
    אל תראה את המציאות בעינים של מדינה עשירה ומבוססת.

    חשוב והשב איך 600,000 אנשים שרובם המכריע לא היו עשירים, שהיו אחרי מלחמה שהפילה רבים מבניהם היו צריכים לקלוט וליישב את העולים?

    חשוב והשב איך היית אתה נוהג?

    חשוב והשב על מציאות כיום – מדינה עשירה ומבוססת ואתה בה – מציאות שבה בתוך שנתיים שלוש מגיעים ארצה 15 – 16 מיליון עולים חסרי כל רכוש (ובעלי עושר רוחני ככל שתדמיין), איפה אתה בתמונה הזו? חשוב על כך שהעולים (הדמיוניים) האלה אינם שומעים את שפתך, שמנהגיהם זרים לך, שכל המשותף לך ולהם היא היותם והיותך יהודי.

    הטחת הזעם שלך אינה במקומה.

    איני יודע אם היית במעברת גבים-דורות, או איפה היית בשנות החמישים הראשונות.
    אני הייתי אז חבר בקיבוץ גבים, הבדלי רמת החיים בינינו הקיבוצניקים לבין תושבי המעברה לא היו גדולים כמו שניתן למצוא היום בין תושבים בתוך שדרות. גרנו בצריפים, שלעתים דלפו, אכלנו לא מי-יודע-מה… לא היינו רעבים, גם העולים במעברה לא היו רעבים.
    מקלחת היתה אחת, משותפת, בצריף פח. גם השרותים לא היו בבתים.

    חבל שהסתה פוליטית מכוונת גרמה לפירוד הלא נחוץ הזה.

    • דניאל ונטורה  On 13/11/2010 at 20:31

      התאור של יעקב לקס הוא מדוייק. במצב שהיה אז זה היה המקסימום שניתן היה לתת. דני

  • אהוד  On 16/11/2010 at 20:13

    מיכאל
    תודה על מציאת הנאום המעניין של ברוצקוס היה לי מאד מעניין לקרא את הפרטים ההסטוריים על הקמת שדרות שבימים אלה אנו מגישים את תוכנית המיתאר שלה לאישור מוסדות התיכנון-הועדה המחוזית.

  • תורגמן שמעון  On 04/01/2017 at 20:33

    יחד עם הורי הגענו לשדרות לאותם צריפים שהקימו. דומני שהיינו המשאית הראשונה של עולים, ואכן הגענו באישון לילה חושך ועלטה, הסיפור ארוך, אבא שלי ביקש אשקלון כי שם גרו אחי ומשפחתו במעברה ג', באשקלון. שאל אם זה אשקלון? אמרו לו רואים אשקלון מפה ממש קרוב וזירזו לרדת מהמשאית. אותנו הביאו באותו לילה מכפר שמאי שבצפון ליד מירון. הורי אמרו נרד ועם בוקר נחפש איפוא גר אחי, ירדנו קיבלנו צריף, שירותים בחוץ בוטקה מביטון קליעה למטרה", לא היה עם מי לדבר, לשאול, לא אלעיט בדברים מה שהסתבר הוא שלכל צריף היה שטח חקלאי קטן ובו לול קטן וכוונת המיישבים היתה שהעולים יעבדו את השטח, יגדלו קצת תרנגולות ומזה יחיו ולימים יהוו כוח עבודה למפעלי הקיבוצים, חלק מזה קרה בפועל, עם הזמן שתלו שיבה, נענע, קצת ירקות, כמה תרנגולות, היו מי שהגדילו לעשות וגידלו גם כבשים, את השיבה שתו עם תה בחורף, את הנענע בקיץ, את התרנגולים שחטו לכפרות בכיפור, ואת הכבש שחטו לכבוד חג הפסח, וכך זה חזר על עצמו עם הזמן היו שהשתלבו בעבודות ייעור ושתלו חורשות של קרן קיימת לישראל, ומאוחר יותר עבדו במפעלי שער הנגב, מכבסה, עוף קור, מנפטה, מוסך תלמי הנגב ועוד, ברור שהיה בולט שההנהלות הם מהקיבוצים, והפועלים הם משדרות, לא נראה שהושקעה מחשבה גדולה על הקמת שדרות . אפילו השם ניתן באקראי, המעברה הוקמה בין קיבוץ גבים לקיבוץ דורות- אז קראו לה גבים דורות, לגבי שדרות, היו 2 שדרות עצים בכביש הראשי ועל שמם נתנו את השם שדרות. ברור שהתקופה הייתה תקופה מאוד קשה במשך העשור הראשון לפחות, אבטלה גדולה, תקופת צנע, מזון חילקו בתלושים לפי גודל המשפחה, עבודה הייתה בהקצבה לפי גודל המשפחה, מסביב שממה, לא כבישים לא מוסדות מסודרים, במקרה הטוב היה כביש כורכר צר בין שתי שורות צריפים ששימש במוצאי שבת כמו הדיזנגוף של תל אביב, משפחות שלמות, הורים עם ילדים תינוקות בעגלות והיו הולכים בכביש הכורכר הזה עד הכביש הראשי שקראו לו בזמנו כביש סעד, שם היה גשר וקשתות ברזל שכביכול הגנו סביבו שעוברים ושבים לא יפלו לגשר, בסמיכות הייתה תחנת אוטובוס, ואוטובוס היה פעם ביום. לימים האנשים כבר עברו את הסף, והתחילו הפגנות, ושרפו את לשכת העבודה, וחסמו תנועה שבקושי הייתה, עם הזמן כנראה כל הצדדים התעשתו, דאגו למקומות עבודה, לפעילות כזו או אחרת, התושבים עצמם התחילו ללמוד בשיעורי ערב, מועדון מפאי הפך למועדון תרבות וערבי ריקודים ומסיבות, מול הצריף שלנו פתחו בצריף קן הנוער העובד והלומד, בצריף אחר פתחו קופת חולים, בית כנסת, וכך לאט לאט זה הלך והתפתח, ממושב יכיני הייתה מגיעה מזל התימניה עם חמור וכדי חלב ומוכרת חלב, כך גם הייתה מגיעה עגלה עם בלוקי קרח, ממפעל הקרח שהיה בשער הנגב ואנשים היו קונים קרח, רבע בלוק, חצי בלוק,…עם כל הבעיות והקשיים הייתה אחווה ואהבה בין אנשים. תורגמן שמעון.

    • מיכאל יעקובסון  On 04/01/2017 at 20:50

      תודה שמעון על התגובה שלך!

    • דני פרץ  On 20/04/2017 at 1:28

      הזיכרון הראשון שלי כילד קטן ויחיד להוריו שזה עתה עלו מקזבלנקה היה גג דולף של פחון
      עם ריצפת בוץ מפוארת שקושטה במיטות סוכנות רעועות. כיוון שכל ה"וילות" מסביב היו
      דומות לא היה מקום לטרוניות .
      אני חושב שזמן קצר לאחר מכן עברנו לבית בנוי מחומרים קשיחים ..אני השתלבתי בגן
      הילדים המקומי ואבי אפילו החל לעבוד במועצה המקומית שהיתה יותר מעין וועד של
      תושבי המקום בראשותו של יצחק זכאי שלימים הפך להיות שכן שלנו .
      הילדות שלנו נצבעה בצבעים חמים של "כולם מכירים את כולם" וידעת היטב מי היא גיסתו
      של זה שעבר מולך במידרכה ובאיזה בית ספר בנו לומד.כל ארוע ביישוב המתפתח קיבל הדים מיידיים והחדשות עברו בלי אינטרנט ובלי טלויזיה .שותפות הגורל הזו של הורים שקמו עם
      גאווה גדולה של מפרנסים לעבוד ביישובי שער הנגב ובשדות הקיבוצים .. לא היתה קיימת
      בישובים העירוניים הגדולים של אז.. אבל זה נודע לנו רק מאוחר יותר .
      ההתלכדות סביב ההוויי המקומי שעמו עלו משפחותינו ארצה כמו גם קבוצת הכדורגל
      או פתיחתה של בריכת השחיה .. לא היו מנת חלקם של ישובים ותיקים.
      האנשים הצבעוניים שקישטו את ימיה הראשונים של שדרות כמו יצחק טריקי ודוד כהן נתנו
      נופך מיוחד לחיים במקום, וכל ילד ידע מי זו רגינה מקופת חולים.אם איני טועה אתה שמעון
      ניהלת את מועדון הנוער בתקופה מסויימת.
      לכן אני איני מצר על התהליך הנפלא בעיני של יצירת יש מאין .. שבהחלט יש לו מקום בהיסטוריה
      הישראלית הצעירה ..ויש לו חשיבות לא פחותה מהחלוצים שהגנו על אדמות עמק יזרעאל.
      וזו טעות לבא חשבון עם ההנהגה שהחליטה על תהליך פיזור האוכלוסין הזה.. בעזרתו
      ביססו את מפת הארץ וממנו למרבית הפלא יצאו להקת שפתיים הסינמטק המהולל וגם
      מיכללת ספיר שמסבה גאווה לעיר. דור חדש שלא חווה מסתננים מעזה לומד את מקצועות
      ההיי טק והוא הוא דור העתיד של המדינה .

      דני פרץ.

      • תורגמן שמעון  On 20/04/2017 at 14:03

        התקופה היתה מאוד מיוחדת,וכל מה שהיה זה אכן חלוציות הלכה למעשה, דור הורינו היה מיוחד מאוד,עשו הכל באהבת ארץ ישראל,למרות כל הצרות שהיו ואיפיינו את התקופה הם זרמו באהבה, בעבודות היעור של קרן קיימת,ומאוחר יותר בקיבוצי ובמפעלי שער הנגב, אכן אני ניהלתי את בית הנוער המרכזי שהיה לב העיירה בתרבות נוער וספורט,הפעילות הייתה רבה ולכל הגילאים עד השעות הקטנות של הלילה, משם צמחו שחקני כדור סל, כדורגל, תזמורת נוער עירונית וכמובן עם הזמן את הלהקות יוצאי שדרות,המחרוזות,כניסיית השכל,להקת שפתיים,להקתו של מיכה ביטון, ועוד רבים וטובים, אני אחרי ניהול בית הנוער המשכתי בתחום בתפקיד מנהל המחלקה לנוער וספורט,עד שנבחר עמיר פרץ לראש המועצה ולקח אותי לתפקיד ראש לשכת ראש העיר ואפשר עוד לספר הרבה, אסתפק בזה.

  • davidhadar55  On 01/03/2017 at 9:49

    מעניין ! חלק טוב, חלק לא, אבל בסוף הכל טוב. אם עדיין לא טוב, סימן שזה לא הסוף !

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: