סיבוב (כמעט) בשכם

אין טוב מלפתוח בפסקה שבאמצעותה ניגשת לתאר את עיר הולדתה שכם, המשוררת הגדולה פדוא טוקאן בספרה האוטוביוגרפי "דרך הררית" (הוצאת מפרש, 1993, בתרגום רחל חלבה): "כל פעם שאני עוברת ברחובות החוגרים היום את שני הרי עיבל וגריזים או רובצים על כתפיהם, אני שבה אל עולם הילדות, עולם הגילוי והפליאה, ועוברים לעיניי פני העבר, וגוברים עלי הגעגועים לפניה הישנים של עירי ול'הוויתה הנעימה'. איזה מס משלמת העיירה הקטנה, העתיקה, כדי להפוך לעיר גדולה הצועדת עם הזמן? זהו מס גבוה שהיא משלמת ביופיה הבתולי, בנופה הקדום ובאדריכלותה העתיקה".

שכם היא אחת מהערים הערביות שהייתי מאד רוצה להסתובב בהן, אבל לצערי לא השלום ולא הכיבוש שלם ולכן בשלב הזה כף רגלי לא יכולה להכנס לעיר, אלא אם כן כמובן אכרות אותה ואשלח אותה כמתנה לעדלי יעיש ראש עיריית שכם. אבל מה יש לו לעשות איתה…

עד אז אני יכול להשקיף עליה באופן חופשי מכיוון דרום מפסגת הר גריזים או במוגבלות מסוימת מכיוון דרום מפסגת הר עיבל – המבט אותו קבלתי כעת והתמונות הן מאותו מקום. נוסף לכך, הרשת מלאה במידע לגבי שכם וחלק מזה הבאתי לרשימה זו.

שכם של שנות השמונים הפרועות זו לא שכם של שנות האלפיים. אמנם העיר הייתה ידועה כבר במאות הקודמות כמערב פרוע שאף שלטון לא הצליח לרסן, אבל מה שכוח לא מסוגל לעשות, הרי שהזמן והכסף יכולים לשנות.

שכם, העיר השניה בגודלה בגדה המערבית, הפכה היום למרכז עסקים, תרבות ומגורים לשומרון כולו. כל ההיסטוריה המקומית ניתנת לצפיה במקום הקטן הזה: התקופה הכנענית, תקופת האבות, התקופה הרומית, השומרונים, הביזנטים, הערבים, הישראלים וכעת ההתחדשות המרשימה העוברת על העיר.

כיום קשה יהיה לכן למצוא טרור בעיר. על פי דובר צה"ל כבר לפני שנתיים היתה ירידה של 80% בפעילות טרור שיוצאת מהעיר, ונדמה שהעיר שקטה, שלווה ומאכלסת מלאכים שמבקשים רק לחיות ולהתפרנס בכבוד. או שלא.

בהחלט נראה ששכם תפסה את עצמה ברצינות וכבר באמצע העשור הנוכחי נכנסה העיר לתהליך של תכנית אב אסטרטגית, שהמלצותיה הוצאו מייד לביצוע. כך למשל, בעיית התחבורה הקשה שנוצרה עם ההתפתחות הבלתי מבוקרת שבאה על העיר יחד עם השגשוג הכלכלי גרמה לפרנסי העיר לבחור באלטרנטיבה שבישראל רק חולמים עליה כבר עשרות שנים וזו מערכת של רכבת תחתית. אמנם לא מערכת מורכבת היות והעיר בכל זאת קומפקטית למדי, אך כבר השנה (חודשים ספורים לאחר קבלת ההחלטה על ידי מועצת העיר) הוחל התכנון.

הנה למשל תכנית המתאר החדשה לשכם:

תכנית המתאר החדשה של שכם

הקניון הענק הניצב במרכז העיר, בין אזור הקסבה לקרית התרבות והספורט החדש הוא המבנה הדומיננטי ביותר בעיר – מייצג את המהפיכה הכלכלית ושינויי הרגלי הצריכה המקומית וחיי היום יום. לצערי, לא החזקתי מצלמה בעת שעמדתי מעליו ולכן הוא לא מופיע כאן בתמונותי.

העיר מתמלאת במגדלי מגורים ומשרדים בני 10 ו-20 קומות ואף למעלה מזה. מגדלים אלה הם העתק למגדלים המוכרים לנו מהצד הישראלי, רק שכאן ישנה חלוקה לחלקות קרקע מסורתיות של המשפחות. בעלות זו,  בעלת השפעה על צורת ההתפתחות והפריסה הפיסית וגורמת למגדלים לקום אחד בצמוד לשני, דבר שנראה כאילו הוא מחריב את תכנית בניין ה-H המוכר. לא הייתי בתוך אותם מגדלים, אז אני לא יודע איך זה עובד אם בכלל, ובשלב זה ניתן להתרשם רק מהתמונות.

.

לפני שאני עובר לתמונות שצילמתי אני בעת ביקורי בהר עיבל, אני רוצה להציג "פנינה ארכיטקטונית" שיכולה בהחלט להכנס לספר דברי ימי האדריכלות של המזרח התיכון: אחוזת מוניב אל-מסרי.

מוניב אל-מסרי הוא האדם העשיר ביותר ברשות, ולמעשה הוא המליארדר המוכר היחיד שחי בצד הזה של המפה. הכתבה המצוינת מלפני שנה בכלכליסט שופכת קצת אור על הפרויקט המוזר והראוותני הזה.

כבר בהיותו סטודנט בן עשרים, פינטז אל-מסרי להקים בעיר הולדתו העתק מדויק לוילה של גדול אדריכלי הרנסאנס אנדראה פלאדיו. מדובר בוילה רוטונדה הקיימת עד היום בצפון איטליה – אחת מהוילות המאוחרות האחרונות שתוכננו על ידי פלאדיו ואף הושלמה על ידי אחר בשנת 1858 לאחר מותו. בשנת 1994 קבע אונסק"ו כי הוילה היא חלק ממיכלול אתרי מורשת עולמית, מה שלא הפריע למוניב אל-מסר למאוס באדריכלות אבותיו וליצור דיסנילנד מקומי על מורדות הר גריזים בפאתי העיר שכם. על מה ששמעתי, אל-מסרי הקים עוד מספר העתקים של וילות שתכנן במקור פלאדיו, בערים אחרות בעולם.

ב-1998 החל אל-מסר לאסוף את פרטי הבניין מכל רחבי אירופה, לקראת הקמתה של הווילה הגדולה. הכתב שסיקר את האחוזה הגדולה תיאר את מיקומה של האחוזה תוך שהוא קושר זאת לאישיותו ופועלו של בעליה: "אל־מסרי הוא תבנית נוף ביתו. כשם שהאחוזה הגדולה שבנה צופה מצד אחד על העיר הפרוסה מתחתיה, ותחומה במחסום צה"לי בצדה השני, כך נע אל־מסרי כל העת על פני צלקות התפר הגס של הסכסוך".

בהמשך, מציג הכתב את קורותיו של אל-מסרי:

"בצד עסקיו הענפים מחזיק היום אל־מסרי בשלל תפקידים ותארים ציבוריים, בהם נשיא חבר הנאמנים של אוניברסיטת אל־קודס, מייסד וראש מכון התרבות סכאכיני ברמאללה, נשיא המרכז הרפואי המרכזי של ממלכת ירדן, סגן נשיא הבנק הערבי (מייסודה של משפחת שומאן מבית חנינה), ויועץ מיוחד לבנק העולמי בוושינגטון לענייני המזרח התיכון. ב־1952, אחרי שסיים לימודיו באוניברסיטת אל־נג'אח בשכם, יצא ללמוד בארצות הברית. הוא סיים תואר שני בלימודי גיאולוגיה באוניברסיטת טקסס והחל לעבוד בעסקי הנפט – תחילה כשכיר, ואחר כך בעסקים משלו. את הונו הגדול עשה בקידוחי נפט באלג'יריה בשנות השישים. בה גם הכיר את יאסר ערפאת ונהיה לידיד תנועת הפתח. בשנות הקרע הגדול בין הפתח לירדן ("ספטמבר השחור" ב־1970) ניסה אל־מסרי, ללא הצלחה, לתווך בין הצדדים, והצטרף לבסוף לממשלת ירדן כשר העבודות הציבוריות. לשטחים חזר אל־מסרי רק אחרי הסכמי אוסלו, עם יאסר ערפאת. הוא התלווה אליו כדי לסייע בהקמת כלכלה לאומית פלסטינית בגדה ובעזה והיה ממקימי תאגיד פדיקו, שחולש כיום על 27% מהכלכלה הפלסטינית".

החיקוי המגוכח הזה כמובן שקיבל תפנית מקומית ראויה לציון, וזה חשיפתה של כנסיה ביזנטית אותה הקפיד אל-מסרי לשמור במרתף הבית. וכך מתאר זאת כתב כלכליסט שביקר במקום:

""כשרצינו להניח את היסודות לבית", מספר אל־מסרי, "פתאום נגלה בפנינו המחזה המדהים הבא. באותו רגע החלטנו לבנות את הבית על גבי 12 עמודים, כדי שנוכל לשמר את מה שחשפנו". הוא פותח את דלתות העץ, ואנו עומדים מול שרידיה של כנסייה ביזנטית, שפעלה במקום במאות החמישית והשישית לספירה. מעל לחדרי הכנסייה בנה אל־מצרי מזח עץ, שממנו אפשר להשקיף על פסיפסים מרהיבים וחדרי תפילה שהשתמרו. בקצה הכנסייה בנה אל־מסרי מוזיאון קטן, ובו הוא מציג מאחורי זגוגיות את הממצאים הארכיאולוגיים שמצא בעת שחשף את הכנסייה. יש כאן כלי ברוזנה מהתקופה הרומית, כמה מטבעות קטנים, שרשרת גדולה שעליה צלב ברונזה, וגם שורה של כלי חרס, המאוחר שבהם מהתקופה הממלוכית. "תודה לאל, לא התגלה כאן שום ממצא יהודי", הוא מפטיר, ספק בצחוק, ספק ברצינות".

וילה רוטונדה (המקורית בצפון איטליה / צילום: Hans A. Rosbach / מקור: ויקישיתוף)

תכנית הוילה המקורית (מקור: ויקיפדיה)

חתך המבנה המקורי (מקור: ויקיפדיה)

העיר שכם במבט מכיוון צפון

מרכז ומערב העיר שכם: אזור חדש המתאפיין כולו בבנייה חדשה של מגדלים המתנשאיםלגובה של 10קומות ואף למעלה מזה, קניונים, ומרכזי ספורט ופנאי עצומים (איצטדיון, בריכות שחיה ואמפיתיאטרון)

אזור הקסבה – הרובע העתיק של העיר מהתקופה הרומית

מבט נוסף על הקסבה – רובע ענק המשלב מגורים, מסחר, תיירות חינוך ומה לא והכל בצפיפות גבוהה

פרויקט מגורים חדש באזור חדש בעיר. המגדלים מתוכננים על פי מודל המוכר משכונות המגדלים הישראליות, רק שכאן הצמידו אחד לשני את המבנים ולא ברור איך תכנית הדירה עובדת אם בכלל

המע"ר החדש של שכם כולל תחנה מרכזית חדשה ואזור פתוח, יחיד במרכז העיר, שטרם עבר פיתוח ונותר בשלב זה כשטח ירוק

האיצטדיון המתאים ל-8,000 צופים הפך לאחד מהמוקדים המרכזיים בעיר. לצידו פועלים בריכות שחיה, פארק ותיאטרון פתוח

 .

ויש גם סרטון:

.

טראסות חקלאיות שנותרו בלב העיר

פאתי האזור החדש של שכם

פאתי האזור החדש

האזור החדש ביותר מצוי בחלקה המערבי של העיר, בין השכונות מפרידות רצועות ירוקות המהוות עתודות קרקע

האזור החדש

האזור החדש

מראה כללי של אחוזת מוניב אל מסרי: בית מידות בלב בריכות מים, טראסות ונוף טבע ועיר

 

ולסיום אחים יקרים, סרטון תדמית אורגינלי משכם:

ועוד סרטון עם מבט מרתק על ומתוך העיר:

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דניאל ונטורה  On 20/10/2010 at 10:42

    עד שלא יהיו יהודים בעיר, היא לא תהיה עיר.
    לפי המסורת : שְׁכֶם, המכונה לעיתים "טַבּוּר הָאָרֶץ" . היא המקום הראשון אליו הגיע יעקב אבינו בבואו מחרן, קנה בה חלקת שדה, בה יקבר יוסף הצדיק ואף תיקן לעיר שוק ותקנות מסחר. בימי ממלכת ישראל היא הייתה בירתו של המלך ירבעם בן נבט. במסורת ישראל שכם נחשבת למקום מועד לפורענות.

    • מיכאל יעקובסון  On 20/10/2010 at 10:53

      כבעל שורשים איטלקיים, אני מבין שאתה פוזל לכיוון הוילה של אל-מסרי…

      • דניאל ונטורה  On 20/10/2010 at 15:13

        על זה נאמר:"משלי יא22: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם"

        נזם זהב באף חזיר = כששמים תכשיט יפה על בהמה מלוכלכת, הדבר אינו מייפה אותה אלא רק מדגיש את כיעורה.

        טעם הוא התכונות הפנימיות המתגלות כלפי חוץ, ובמיוחד – השכל וההגיון של האדם;
        אישה יפה וסרת טעם = כשלאישה יפה אין שכל, היופי החיצוני אינו מייפה את נפשה אלא רק מדגיש את חוסר-טעמה; כמו נזם זהב באף חזיר
        ==

        נקווה כי ברעידת האדמה הבאה המבנה יעלם

  • אמיתי ס  On 20/10/2010 at 14:17

    אין שום בעיה לישראלי לתייר בשכם, אם אתה רוצה אני יכול למצוא לך קשר.

    • דניאל ונטורה  On 20/10/2010 at 15:14

      אני מבקר רק במקום בו יש שלטון שמכבד את כל הדתות ולא הורס את קבר יוסף ומגרש ישיבה מהעיר.

      להתראות בעיר אחרי שיהיה בה שלטון ראוי לשמו (ולא רק מהר עיבל והר גריזים ומאלון מורה)

  • יצחק  On 20/10/2010 at 15:38

    בספר דברים (פרק כז') מצוה משה לבני ישראל, להקים מזבח ל-ה' על הר עיבל, כאשר יכנסו לארץ ישראל. בספר יהושע (פרק ח') מסופר על יהושע בן נון, שקיים את הצווי והקים מזבח בהר עיבל.

    בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים, חיפשו ארכיאולוגים נוצריים את שרידי המזבח על פסגת הר עיבל, הם לא מצאו, אבל כנוצרים אשר מאמינים, הם לא פקפקו בנכונות הכתוב בתנ"ך, והניחו שאם הם לא מצאנו את המזבח, אין להסיק שהוא לא היה קיים. רוב הארכיאולוגיים הישראלים "החדשים" היו נחרצים יותר, והחליטו שאם לא מצאו את המזבח זוהי הוכחה נוספת להשקפתם התיאולוגית שכל התנ"ך הינו ספר בדיוני ולא היה משה, לא היתה יציאת מצרים וגם יהושע בן נון והמזבח בהר עיבל, הם פרי דמיונם של כותבי התנ"ך, קבוצה זאת מכונה "מכחישי המקרא".

    פרופ' אדם זרטל הוא ארכיאולוג חבר קיבוץ עין שמר של השומר הצעיר. הוא גדל בקיבוץ באווירה קרובה לקומוניזם. בפנימייה בקיבוץ היתה תמונה של סטאלין בכל חדר. הוא למד כי התנ"ך הינו "אוסף אגדות". זרטל ערך סקרים ארכיאולוגיים באזור מנשה ולא יצא כלל לחפש את המזבח בהר עיבל. זרטל גילה מזבח במורדות הר עיבל. הבדיקות גילו בין השאר:

    1. גודל המזבח מתאים בדיוק לנתונים בתורה ובמשנה.
    2. בדיקות פחמן 14 העלו שהוקם בתקופת כניסת יהושע לא"י (המאה ה – 13 – 12 לפנה"ס).
    3. כל האבנים הינן טבעיות לא עלה עליהן ברזל.
    4. העליה על המזבח היא דרך כבש לקיים "לא תעלה במעלות על מזבחי".
    5. נתגלו כ – 3,000 עצמות שרופות של קורבנות שבבדיקות DNA , הוכיחו שהם, כולן ללא יוצא מן הכלל, אך ורק של בהמות כשרות בגיל שנה, ממש לפי הצווי בתורה.
    6. בדיקות פחמן 14 הוכיחו כי מדובר בקורבנות מתקופת יהושע בן נון.
    7. בין השרידים נמצאו 2 חרפושיות (חותמת עתיקה) שמקורן במצרים. בדיקות הוכיחו שהן מתקופת רעמסס השני, דהיינו זמן יציאת בני ישראל, ומכאן ברור, שמי שהקריבו את הקורבנות בהר עיבל, עלו ממצרים.

    לפרופ' זרטל אין ספק, שמדובר במזבח של יהושע בן נון. הוא איש מדע ישר, שנותן לעובדות לשנות את התאוריה עליה התחנך.
    הארכיאולוגים שקדמו לו לא מצאו את המזבח, כיוון שחיפשו אותו בראש הר עיבל, בעוד שהמזבח נמצא במורד. אם תסיירו במקום, תבינו מדוע. משה מצווה לאסוף את כל העם, לטכס חנוכת המזבח, רק במורד ההר, ישנו אמפיתיאטרון טבעי שמאפשר לכנס מאות אלפי אנשים, שכולם יראו את המזבח.

    מסקנתו של פרופ' זרטל, איש חילוני שחונך על התאוריות הקומוניסטיות, היא: "עם השנים השתכנעתי כי לרוב התאוריות המקראיות על ראשית העם יש בסיס ראלי, ארכיאולוגי וטופוגרפי כאחד".

    פרופ' זרטל הזמין לסיור בהר עיבל את הארכיאולוגיים "מכחישי המקרא", מאוניברסיטת ת"א. הם באו כמי שכפאם שד ולא נתנו לעובדות לקלקל להם את התאוריה, אחד מהם התפעל מהנוף הנשקף מהר עיבל, הרים את ידיו לשמים וזעק בקול: "הו, מה יפית פלסטין"!!!

    הספר "עם נולד" שכתב פרופ' זרטל פשוט מרתק.
    רכשו את הספר בחנויות הספרים תמורת 98 ₪, וקראו אותו.
    אני מוכר את העותקים שנותרו לי תמורת 40 ₪ (פלוס 8 ₪ דמי משלוח).

    אין לי ספק שמי שיקרא את הספר, לא יוכל להחמיץ סיור בהר עיבל. הסיורים מאורגנים ע"י בית ספר שדה בגוש עציון. דרך צלחה!

  • ערן  On 20/10/2010 at 23:29

    מיכאל, סחתיין עלייך, יא חביבי!

    וליצחק:
    אם אכן מה שכתוב בתנ"ך נכון הרי שזוהי הוכחה ארכיאולוגית שעם ישראל פלש לארץ ישראל בתקופת יהושע.
    אי לכך, יאמרו מי שיאמרו, זכותו ההיסטורית של עם ישראל על הארץ נתונה בספק ואולי זו בכלל נתונה לכנענים.
    אני דווקא העדפתי את הגרסא הפוסט-ציונית של פינקלשטיין שטענה שמוצא עמנו מכל מיני שבטים כנעניים ועל כן זכותנו על הארץ היא רבה יותר.

    נ.ב כל עניין הזכות ההיסטורית הוא עניין מפוקפק מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: