שלשום יצא לי להעביר יום באוניברסיטת בן גוריון שבבאר שבע – אחד מהמקפוסים שזכו לתנופה אדריה בשנים האחרונות, כך שלמעשה על כל בניין ניתן להעלות רשימה בפני עצמה. בהפסקה שנטלתי לעצמי בחרתי לפנות לכיכר דייכמן אותה ביקרתי לראשונה בשלבי הקמתה לפני פחות משלוש שנים. זו כיכר שמאז ניתקלתי בה לראשונה נראית לי כמו השטיח הפרוס בחלל הכניסה לבית, המקבל את פני התלמידים והעובדים מידי יום אל ביתם השני ובאופן מוצלח למדי.
היות ועדיין מדובר באחד מהמרחבים הפתוחים בעלי האמירה העיצובית העדכניים ביותר בישראל, בחרתי להציג אותו ברשימה שלפניכם.
מראה כללי של כיכר דייכמן
לפני
אחרי
ברכה ומיכאל חיוטין הם זוג בחיים וגם זוג במקצוע ועבודותיהם בעשור האחרון זכו לפירסום ופרסים לא מעטים הודות לעובדה שהן כולן מעידות על יישור קו עם מה שמתרחש בזירת העיצוב בחו"ל, תוך שהם מבצעים את העבודה מבלי להפוך לחיקוי דהוי ועלוב. תערוכה של מספר עבודות בתכנון התקיימה בחלל גלריה "זה זה זה" בנמל תל אביב בשנת 2007 ולוותה בקטלוג. באותה עת באחד מימי ששי קפצתי עם עמית לשמוע את השניים מציגים את עבודותיהם ומאז אני משתדל לעקוב אחר תרומתם המקורית למרחב הישראלי.
כיכר דייכמן בקמפוס באר שבע של אוניברסיטת בן גוריון בנגב נחנכה בשנת 2007 ומתאימה כמו כפפה ליד למבנים התוחמים אותה כיום: בטון אפור, חשוף וחלק. בעוד שבבניינים משולב האפור הקשה והאטום עם זכוכית המרככת את המסה באמצעות שקיפות, הרי שבכיכר שולב עם הבטון הדשא הירוק והצמחיה התורמת להיבט התלת ממדי שלה.
צמד האדריכלים חיוטין לבד מתכנון הכיכר קיבלו לתכנן גם את הדופן המערבית שלה החוצצת למעשה בין הכיכר לשדרות רגר – הציר המרכזי החוצה את באר שבע מצפון לדרום. מדובר במבנה המיועד לשמש כגלריה לאמנות (בדיוק כמו שבאוניברסיטת תל אביב עשו החיוטינים לפני למעלה מעשרים שנה) שלצידה ייקבע השער הראשי לקמפוס.
חלוקת המרחב באמצעות משחק של פסים ישרים, היא פתרון אלגנטי ומכובד לכיכר סגורה שעתידה להוות מרכיב משמעותי במערך הכניסה העתידי לקמפוס. הבחירה בבטון החשוף והאפור, משתלבת מצוין עם השפה העיצובית של שאר בנייני הקמפוס הותיקים והחדשים ובכלל הפסים יוצרים סדר וארגון שמשאירים חותם על המבקר. הסטודנטים פחות אוהבים את כל האפור הזה ששלוט להם בקמפוס, אבל אני מאמין שעם קצת לימוד ופתיחות הם ילמדו להעריך את המקום בו הם פועלים.
יחד עם זאת, בביקורי במקום לא מצאתי איש בכיכר. כשאין הצללה ראויה לשמה אז הבטון מתחמם כמו פיתה בשמש והעסק נראה יותר כמו גריל לוהט. אחת הסטודנטיות ששוחחתי עימן במהלך היום, אמרה לי שנדיר שאמצא שם מישהו בשעות בהן הקמפוס מתפקד בעיקר בגלל הקרינה החזקה של השמש המדברית. עוד היא סיפרה, שסנאט האוניברסיטה ערך שם קבלת פנים בה היא נטלה חלק, ואחרי חצי שעה כל המוזמנים התחמקו מהכיכר אל הבניינים הסמוכים. למרות שהמארגנים הציבו כמה יריעות להצללה, זה לא עזר.
נוסף לכך, עץ האשל או השיזף שמאפיינים את העצים בנגב – הם לא העצים שנבחרו להינטע בכיכר, ואת מקומם תופסים מספר עצים שלא הצליחו בנתיים להוכיח כי הם נקלטים במקום. נוספת להם צמחיה עונתית שלא ברור לי הקשר שלה למדבר ולמרחב עני במים (אולי יש קשר אך הוא נעלם ממני) ואולי האדריכלים פשוט רצו להתנתק קצת מהמדבר ולהגיש כאן כיכר רשמית עם ייחוד משלה.
אם נעזוב את הפנקציונאליות של הכיכר (דבר שהוא בלתי אפשרי, אבל אני אוהב להתלהב מדברים יפים…), הרי שהכיכר בראש ובראשונה מצליחה לקשר בין המבנים השונים שתוכננו כל אחד מהם על ידי צוות אדריכלים שונה. ההצלחה מבחינתי כל כך גדולה בהיבט הזה עד שלא הצלחתי לדעת אם למעשה כל הבניינים תוכננו על ידי אותו אדריכל.
פיתרון לבעיית הצל נראה לי קל ביותר, ולמעשה הייתי מאד שמח שכיכר כזו תהיה חלק ממרחב החיים שלי ולכן אני מקנא בתלמידי ועובדי אוניברסיטת בן גוריון. אני מקווה שגם במרכז הארץ במקום לתת לכל מיני חטייארים שעבר זמנם לתכנן כיכרות לבנות או סתם מרחבים משעממים, ייתנו לכאלה שיודעים גם למצוא את האיזון המתאים בין צבע, סדר וצורה.
תכנית הסביבה עם סימון צירי התנועה (מתוך הקטלוג "זה בתהליך - חיוטין אדריכלים", 2007)
הדמיה ממעוף הציפור על הכיכר והגלריה שטרם הוקמה מכיוון דרום-מערב (מתוך הקטלוג "זה בתהליך - חיוטין אדריכלים", 2007)
חלופות מוקדמות לעיצוב הכיכר (מתוך הקטלוג "זה בתהליך - חיוטין אדריכלים", 2007)
הכיכר בעת הקמתה (מתוך הקטלוג "זה בתהליך - חיוטין אדריכלים", 2007)
מבט ראשוני על הכיכר מכיוון הציר המרכזי של הקמפוס שבעתיד יוביל לשער הראשי
מראה כללי
האדם היחיד שעבר בשטח הכיכר בשעה שביקרתי בה
מבט מהדופן המזרחית של הכיכר לכיוון בתי העיר שבעתיד יוסתרו על ידי הגלריה לאמנות שטרם הוקמה
פסי הבטון והדשא
מבט לכיוון פינת הכיכר הצפון-מזרחית
מבט על הכיכר ובניין דילר
מבט על הקטע המרכזי של בניין דילר המהווה את הדופן הצפונית של הכיכר וכולל במפלס הקרקע בית קפה וחנות ספרים
בניין דילר מסתיים בדרמטיות תהומית בפינה הצפון-מערבית של הכיכר
בניין דייכמן למעורבות חברתית מהווה את הדופן המזרחית של הכיכר (מתכננים: אדריכל רחל ורט, ורט אדריכלים בשיתוף אדריכל אירית אקסלרוד ואדריכל יאשה גרובמן מאקסלרוד-גרובמן אדריכלים)
חלון מעוצב ומעליו רמפה מהווים את הדופן המזרחית של הכיכר למרגלות בניין דייכמן
מבט על הכיכר מבניין דייכמן
הקטע הצפוני של הכיכר מתפקד כמדרגות ומקומות ישיבה
פסי דשא ופסי בטון
ההימנעות מיצירת מדשאה רציפה הופכת את המקום למקום ייצוגי, מסודר וממושמע
לבד מבטון ודשא משולבת צמחיה המתאימה לאקלים המדברי ותורמת לתלת ממדיות של הכיכר
התאורה בכיכר היא נושא בפני עצמו וממנה ניתן להתרשם רק בשעת חשיכה, פסי התאורה בספספלי הבטון מעידים על התאורה הייחודית
ספסל בטון המשתלב במערך הפסים המרכיבים את הגן
בטון
דשא + בטון
בטון + דשא
צמחיה + בטון + דשא
מים + חלוקי נחל + בטון
בטון + חלוקי נחל + מים
מבט על הכיכר מבין שולחנות קפה ארומה
מבט מתוך קפה ארומה בבניין דילר
"רמיזות" לכיכר השתילו האדריכלים כבר בשטחים שמחוץ לכיכר, כמו כאן סמוך לבניין דייכמן
רמיזה נוספת ניתן למצוא בשביל המקשר בין בניין ספריית ארן (=הספריה המרכזית - בתמונה על רקע השביל) לבניין המחלקה לעבודה סוציאלית
הודות לנועם טרצ'ינסקי מקוראי 'חלון אחורי', שקמפוס אוניברסיטת בן גוריון הוא גם ביתו השני – קבלתי מספר תמונות המציגות את הכיכר בשעת חשכה:
01
02
03
04
חלון אחורי 
תגובות
האמת, לא היה לי מושג שמתוכנן להעביר לשם את שער הכניסה המרכזי אז תודה על האינפורמציה זה באמת מסביר כמה דברים, בעיקר את גרמי המדרגות הרחבים והמורחבים.
בעיית הצל והעצים נותני הצל היא אחת הבעיות הקשות של באר-שבע בכלל ושל אונ' בן גוריון בפרט (זה לא המקומות היחידים בארץ שיש להם בעיה כזאת אבל זה אחד המצטיינים שבהם, בהתרשמות שלי) אבל לפחות בכיכר דייכמן שתלו עצים רחבי עלים ונוף ובסופו של דבר יהיה שם צל (כמו שקרה אחרי שנים במעלה הקפמפוס ברחבה שבין בנייני הסנאט-מדעי הרוח-בית הסטודנט). אבל היעדרם של מבקרים בכיכר נובע בעיקר מנידחותה היחסית בשלב זה – בעתיד היא תהיה רחבת הכניסה אבל כרגע היא 'תקועה' בדרך לשום מקום – בפאתי הקמפוס ואחוריהם של מספר בניינים שחלקם די נידחים בעצמם (בניין דילר והבניין של המעורבות החברתית. אני מניחה שגם חנות הספרים סובלת מהנידחות הזאת ומחכה שם בסבלנות לבואו של השער החדש).
את רוב הצמחיה שם אני מחבבת – העדעדים מיותרים, הערערים נראים מצויין (גם במקומות אחרים בקמפוס ככה שיש סיכוי שהם ימשיכו להיראות טוב עוד שנים רבות, וזה לא טריוויאלי בנגב) הדקלים, כמו תמיד, מבזבזים מים ומקום- אבל חלקם אני מבינה יעלמו עם המדשאות לכשיבנה השער.
בקיצור, בתור בנאדם שלא מבין כלום בארכיטקטורה הכיכר זו יפה בעיני אבל אם יש לי חצי שעה להעביר בקמפוס אני לא אפסע לשם כדי להעביר שם את הזמן (אגב, צל או לא צל בחודשים החמים רוב האנשים ממילא יברחו אל המזגנים), אלא אם כן הוויפיי של ארומה יהיה ממש-ממש חזק.
התגובה הראשונית שלי הייתה פליאה על כמה אתה סלחן כלפי חוסר הפונקציונאליות המשווע של הכיכר. אבל אני מבין שכשזה יפה אתה עושה הנחות.
לפעמים גם אני מוכן לתת את הלחי השניה.
יש לך איזה תמונת לילה..
על סמך הצילומים יש בעיה והיא לא רק פונקציונאלית..
כי אני כהרגלי מתענינת עד כמה הושקעה מחשבה בשעות החשכה… ביחוד כשכולנו זזנו לשעון חורף…
שש שנים אני סטודנט באוניברסיטה ובחיים לא עברתי דרך הכיכר. כרגע הכיכר הזו נמצאת בשום מקום.
נכון להיום לא התחילו לבנות את הבניין המדובר, גם לא להעביר את הכניסה לקמפוס ולכן הכיכר הזו מיותרת ורק עולה לנו הרבה כסף ומים. אבל אפשר להיות אופטימים: לפי הקצב שבונים בניינים באוניברסיטה (רמז: קצב מאוד לא ישראלי) בתוך שנים מספר יכול להיות שכל הפרויקט יהיה גמור
ומה שכן המקום יפה מאוד.
בוא לבקר שם בלילה. כמו המזרקות של רוביק- זה יפה לעין ונהנה מהכיכר כל מי שמגיע לארומה הסמוכה.
זאב