סיבוב בבית הנצחה ותרבות בקיבוץ ניצנים בתכנון אדר' נחום זולוטוב

בחורף 2004 הסתובבתי עם שאול באזור אשקלון גם כדי לראות את מלון "הולדי אין" שתכנן יעקב רכטר וגם את מה שכונה בעבר לאחר קום המדינה "הגטו" באשקלון. על הדרך נכנסנו לקיבוץ ניצנים השוכן כמעט ממול.

אני כבר לא זוכר אם ידענו קודם או לא על המצאותו של בית ההנצחה והתרבות שתכנן האדריכל נחום זולוטוב בקיבוץ. מה שכן, אני עדיין סובר שמדובר באחת היצירות הישראליות הטובות ביותר שנוצרו כאן אי פעם, והיה זה רק עניין של זמן עד שאקדיש לכך רשימה.

לפני שבועיים כחלק מסיבוב שערכתי בעיירות הפיתוח בדרום עם ניית'ן ופריאנקה (שניהם אדריכלים, הוא מארה"ב והיא מהודו), ידעתי שהם משתוקקים לראות אדריכלות ישראלית איכותית – אז על הדרך עצרתי להראות להם את בית ההנצחה. שבוע שעבר פינתי לי שעתיים כדי לשבת עם נחום זולוטוב כדי לשוחח איתו קצת על ארכיטקטורה כך שחלק מהמידע כאן נימסר לי על ידו, חלק נוסף נימסר על ידי נאוה זילנגר מנהלת ארכיון קיבוץ ניצנים – ועל כך תודתי לשניהם.

כשאני מגיע לגעת באחד הבניינים שאני הכי מעריך כאן, הידיים רועדות מחששות. במצב אחר הייתי אומר שזה הסרגנ'ט פפר של האדריכלות הישראלית או הסימפוניה התשיעית של התרבות העברית – אך למעשה המוסיקה העולה כאן היא של מפוחית שמקסימום מתלווה אליה אקורדיון – בדיוק מה שדרש משה שמיר מהבמאי יוסף מילוא לפס הקול של "הוא הלך בשדות". מלכתחילה נדרשה כאן רשימה קצרצרה וקולעת וככה היא גם תוכננה, אך מפה לשם היא התארכה והתארכה וזה מה שיצא. מהכרותי עם הכותב היא גם בטח תעבור עוד אינסוף שינויים גם לאחר שהרשימה תעלה לרשת, אז אם יש לכם הערות או הארות – אתם מוזמנים להגיב.

מראה כללי של המבנה מכיוון הכניסה לקיבוץ

בית ההנצחה לאחר חנוכתו בשנת 1966 (מקור: ארכיון קיבוץ ניצנים)

(1)

בפעם הראשונה שביקרתי בניצנים היה לשאול ולי קטע משעשע ששיקף את המצב במקום ואולי בכלל בתנועה הקיבוצית; נכנסנו בשער הקיבוץ וירדנו למבנה נפעמים מהמפגש. אשה אחת מבוגרת שחלפה במקום קפצה עלינו ושאלה למעשינו אך עוד לפני שהספקנו לענות הודיעה לנו שהצילום כאן אסור.

מתוך חיבתי הגדולה לתנועה הקיבוצית בחרנו לחייך אליה בנימוס ולהמשיך בדרכנו לבית ההנצחה. הגברת שככל הנראה לא רצתה אורחים בלתי קרואים בקהילה הסגורה בה היא חיה (למרות שאני אשכנזי שמאלני וממושקף בדיוק כמוה, אם כי אני מודה שלא בזזתי בשם הסוציאליזם ואחוות הפועלים אף כפר ערבי ב-48') החלה לרוץ אחרינו בדרישה שנסתלק מהקיבוץ. וודאי שסירבנו והיא החלה להשתולל אך אנו עזבנו אותה לנפשה וערכנו את הסיבוב באחד מהמבנים שהפכו לאהובים עלי ביותר.

בתום הסיבוב, התפנינו לאשה שעדיין השקיפה עלינו בעצבנות מופגנת מכיוון המדשאה, כשהיא מנסה לגייס לעזרה וללא הצלחה חברים שיסלקו את החשודים. כשהסברנו לה את מטרתנו היא נרגעה ושינתה פניה וסיפרה לנו שסערת הרגשות לה נחשפנו, היא תוצאה של תהליך שעובר בימים אלה על הקיבוץ ומיד שראתה אותנו חשבה שאנו עורכי דין שבאו לבדוק חלקים מסוימים בקיבוץ לקראת הפרטתו. זו הייתה חוויה קשה אמנם, אך לשמחתי היא לא חזרה על עצמה באף קיבוץ בו ביקרנו.

הביקור הנוכחי ב-2010 הלך חלק ובלי הפרעות, אז עכשיו ניתן כאן לעבור לבניין עצמו. התמונות ברשימה זו משלבות את שני הביקורים שערכתי במקום.

קיבוץ ניצנים הוקם בשנת 1943 בקרבת הים וסביב לבית אפנדי שנרכש שנה קודם לכן על ידי הקק"ל (המבנה שוקם וחודש על ידי המועצה לשימור אתרים המפעילה במקום מרכז מבקרים ושם גם שוכן בית ספר שדה שקמים). ניצנים ביססה את עצמה עד למלחמת העצמאות – עת נכבשה על ידי הצבא המצרי. קרב ניצנים שהתרחש במקום בין כוחות ישראלים לכוחות המצרים נכרת עמוק בתולדות היישוב העברי, אך אין כאן המקום להאריך בפרשייה זו.

הקרב על ניצנים הביא את בני הקיבוץ להקים את יישובם מחדש באתר אחר, אך ההלם והאובדן יצרו פצע עמוק בקהילה הצעירה ובכלל ביישוב העברי בעקבות מיני האשמות שהוטחו לכל עבר. רק לאחר למעלה מעשור הוחלט להקים בית הנצחה ראוי לשמו לזכר הבנים והחברים שנפלו בקרב הזה ובשאר מלחמות ישראל. לצורך הדבר הוזמן מי שהיה אחיו של אחד מהמפקדים שבאו להגן על ניצנים – האדריכל נחום זולוטוב.

בצלאל ז"ל היה אחיו היחיד של נחום זולוטוב, היתה גם אחות, אך היא נפטרה בינקותה בפולין עוד בטרם עלתה המשפחה בשנת 1935 לארץ ישראל. אגב, למרות שהאחות נפטרה ונקברה בפולין הרחוקה – את המצבה שהציב אביה על הקבר ניתן למצוא היום בחצר ביתו של זולוטוב בהוד השרון…

בצלאל זולוטוב (1948-1924) היה האח הבכור במשפחה, הספיק לשרת כנוטר בבסיס רמת דוד עוד כשהיה שדה תעופה בריטי ולאחר מכן פנה ללימודים בטכניון והפסיק "כי לא מצא חן בעיניו" כפי שטוען לימים אחיו. במלחמת העצמאות שרת בחטיבת גבעתי והוצב להגן על קיבוץ ניצנים. רגע לפני שהקיבוץ נכנע לצבא המצרי, הספיק בצלאל לברוח עם חייל נוסף, אך השניים נתפסו ונהרגו.

זולוטוב נטמן בחלקה הצבאית שבבית הקברות בקיבוץ ניצנים, אך כאן הסיפור לא נגמר. חברי קיבוץ ניצנים ביקשו להנציח כאמור את זכר הנופלים ופנו לאחיו הצעיר של בצלאל שהיה כבר באותה העת אדריכל ידוע ומצליח שהספיק לתכנן כמה עבודות משמעותיות בנוף הישראלי.

את הפרויקט תכנן זולוטוב בהתנדבות, ובשיחה שערכתי עמו בביתו הוא נזכר על הימים הראשונים כשהפרויקט קרם עור וגידים: "באתי לניצנים ונפגשתי איתם כדי לבחור מקום. הסתובבנו בקיבוץ ואני בחרתי בגבעה הקטנה הזו המשקיפה לניצנים הישנה ולים. הם אמרו לי שקודם שייקבע המיקום, יש להביא את הנושא לאסיפה הכללית בפני החברים. ראיתי שאי אפשר לשנות את דעתם אז אמרתי שיש לי רק בקשה אחת והיא שיביאו את הנושא הזה להחלטה בסוף הערב כסעיף אחרון, היות וזה הזמן בו כבר כולם עייפים ומחלקים אז תה. וככה היה והאסיפה הסכימה למקום שבחרתי. את הפרויקט החלו לבצע בשנת 1965 והוא הושלם שנתיים לאחר מכן".

כבר במבט ראשון על הבניין, קשה שלא לראות שזולוטוב ניצל כאן היטב את שנות השיא של הברוטליזם הישראלי, בעת שהשימוש בבטון החשוף הפך לאמנות של ממש. צניעות, פשטות וכנות – הם המסרים שהקרינה הארכיטקטורה הישראלית באותן השנים ובית ההנצחה והתרבות בניצנים בהחלט עונה על המושגים האלה.

קשה שלא למצוא במבנה זה את הקשר בין הברוטליזם הישראלי לבין הבונקרים שהוקמו בעת מלחמות העולם באירופה. דוגמה לכך ניתן למצוא אצל התאורטיקן הצרפתי פול ורליו בתערוכה שאצר ובספרו Bunker Archaeology  בשנת 1975 (כשלמעשה כבר בשנת 1966 פרסם מאמר תחת אותה כותרת). בספר זה הציג ורליו כיצד גם במרכיבי המלחמה האיומים ביותר קיים צד אסתטי לא מבוטל:

מבנה מגן לתותחים של הצבא הנאצי במערב צרפת, 1944 (מקור: אוסף הצילומים הפדרלי של ארה"ב)

בונקר במערב צרפת (מקור: http://boiteaoutils.blogspot.com/)

בונקר במערב צרפת (מקור: http://boiteaoutils.blogspot.com/)

(2)

היבט אסתטי נוסף למבנה זה, ניתן למצוא בספרם המצוין של צבי אפרת וצבי אלחייני אותו עיצב אחד מהמעצבים הגראפים הטובים בארץ – מיכאל גורדון. סרקתי כאן שניים מהעמודים בספר שכל אחד מהם מבקש להציג פן אחר במבנה.

הסט הראשון לוקח את בית ההנצחה ומציב אותו לצד שני מבנים נוספים שהוקמו במקביל באותו עשור: מבנה מעבדות שתכנן משה זרחי במכון לחקר האטום בנחל שורק והשוק המקורה של יסקי-אלכסנדרוני ששכן עד שנהרס במקום בו ניצבת היום קרית הממשלה החדשה בבאר-שבע.

הסט השני מתייחס לפלסטיות של מבנה הבטון, ומציב אותו לצד אנדרטת חטיבת הנגב של דני קרוון, בית יד לבנים בתל אביב של לוטן ותורן (עליו כבר פרסמתי כאן רשימה) ובית יד לבנים ומוזיאון לאמנות בתכנון רכטר-וזרחי בהרצליה – אף הם כולם תוכננו באותו עשור.

הצגת בית ההנצחה בצמוד לפרויקטים שהוקמו באותה העת בבאר שבע (יסקי-אלכסנדרוני) במכון לחקר האטום בנחל שורק (רכטר-זרחי) כפי שמופיעים בספר "הפרויקט הישראלי" (הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות)

בית ההנצחה כפי שמופיע בפרק "זיכרון" בספר "הפרויקט הישראלי" (הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות)

תכניות המבנה (מקור: אוסף אדריכל נחום זולוטוב)

חתכי המבנה (מקור: אוסף אדריכל נחום זולוטוב)

גלויה מסוף שנות ה-60 (מקור: אוסף אדריכל נחום זולוטוב)

יציקת היסודות 1965 (מקור: ארכיון קיבוץ ניצנים)

יציקת האגף הדרומי, 1965 (מקור: ארכיון קיבוץ ניצנים)

צילום מעובד המציג את וילון הברזל בעיצוב תמר דה-שליט "כשברקע" בית ההנצחה (מקור: ארכיון קיבוץ ניצנים)

עבודת המתכת של תמר דה-שליט (מקור: אוסף אדריכל נחום זולוטוב)

רחבת הכניסה העליונה המובילה לבית התרבות, 1967 (מקור: ארכיון קיבוץ ניצנים)

חברי הקיבוץ בשעת מנוחה במועדון שבמבנה (מקור: אוסף קיבוץ ניצנים)

חדר הזיכרון, 1967 (מקור: ארכיון קיבוץ ניצנים)

העבודה "אנדרטה לנופלים" של הפסל משה שטרנשוס שהוזמן על ידי האדריכל להשלים את הפרויקט באמצעות אלמנט ורטיקלי

שאול 01

שאול 02

הכניסה העליונה למבנה (משמאל בתמונה) המובילה לפונקציות החברתיות: מועדון ואולם מופעים, ומימין כניסה תחותנה המובילה לפונקציות הזיכרון: נר זיכרון וחדר לבנים שנפלו

במקור היה החלק עם חלוקי הנחל בריכת מים בה השתקף קיר הבטון עם השמיים

מבט מהחצר הפנימית במפלס העליון המחברת אל אולם המופעים

גג אולם התרבות

חזיתו המזרחית של הבניין בו מצויה הכניסה למרכיבי הזיכרון: נר התמיד וחדר הזיכרון לבנים שנפלו

מבט מהכניסה התחתונה המובילה אל מרכיבי הזיכרון

וילון הברזל (בעיצוב תמר דה-שליט) המוביל מרחבת הדשא המערבית אל המסדרון המקשר למרכיבי הזיכרון

מבט אחורה: וילון הברזל משמאל והמדרגות המובילות למפלס העליון מימין

גרעין המבנה מאפשר קשרי מבט וקשר פיסי בין המפלסים השונים, בכך קושר זולוטוב בין המוות והזיכרון לבין החיים הקבורים למטה ובין החברויות שממשיכות את הקיבוץ למעלה

פרט: ציפוי קיר הבטון והמפגש עם הפתח לחדר הזיכרון לבנים שנפלו

דלת צרה ונשכחת מובילה לחדר הזיכרון הנמוך והאינטימי – מבט מפנים החדר

שמות ותמונות הבנים והאחים שנפלו

בצלאל זולוטוב – אחיו של האדריכל, מאנשי חטיבת "גבעתי", שחסמו בפני המצרים את הדרך לתל-אביב בגופם

פריאנקה ממשיכה עם המסדרון המוביל אל האור

ניית'ן יוצא מהחזית המערבית דרך קצה המסדרון של מפלס הזיכרון

החזית המזרחית הפונה אל הים ואל ניצנים הישנה בה התרחש הקרב ההיסטורי במלחמת העצמאות שבעקבותיו הוקם המבנה. החזית המאזכרת בונקר כוללת במפלס הנמוך את קצה המסדרון החוצה את הבניין ומקשר למרכיבי הזיכרון

שאול חוזר למסדרון הזיכרון

משה שטרנשוס מגדולי הפסלים בישראל יצר את הפסל שכיום נאלץ "להתחרות" עם עצי הברוש המיותרים

מבט אחרון

* * *

לפני כשנה פרסמתי כאן רשימה על פרויקט לא פחות ייחודי אותו תכנן אדר' נחום זולוטוב בנאות הכיכר, ואותה ניתן לקרוא כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אמיתי ס  On 23/07/2010 at 21:46

    ללא ספק, הזוועה בהתגלמותה.
    מכיוון שאתה המעריץ מספר אחד של מבני בונקרים מבטון אטום כמבני תרבות, אני מבין שאתה גם חושב שהמבנה החדש של הבימה הוא הדבר הכי יפה בעולם.

    אה, לא, אתה בטח לא אוהב אותו כי הוא לבן ולא אפור כמו הבטון שמחרמן אותך כל כך.

    ארורים תהיו, אדריכלים פאשיסטים. הלוואי שתגור רק במקלטים אטומיים כל ימי חייך.

  • שרון רז  On 23/07/2010 at 23:43

    פוסט מרהיב, תודה על כל ההשקעה. נהניתי מאוד מהבונקרים בצרפת, נהדר. הבניין של זולוטוב טוב ומעניין, יפה שאתה נותן כבוד מלא לכל מי שתכנן ועיצב. טוב גם שהוא שמור. בהחלט מבנה מרשים. אהבתי במיוחד את הגלוייה משנות השישים ואת הצילום של החברים יושבים במועדון.

  • דפנה לוי  On 24/07/2010 at 9:18

    מעניין ביותר. שאלה בנוגע להקדמה לפוסט: לאיזה מקום באשקלון קראו הגטו? גדלתי שם, ומעולם לא שמעתי את הכינוי

  • גולה פוליטי  On 24/07/2010 at 10:59

    מרתק מחכים ומחמם לב כתמיד.
    המבנה באמת מרשים והברושים כל כך מיותרים, תודה על הטיול.
    כבר שנים שאני רוצה לעשות טיול בונקרים באירופה ובמיוחד באיי התעלה. בגרנזי יש מערכת בונקרים גרמנית פסיכית בגודלה.

    רציתי לשאול אם כבר היית בשדה התעופה בעטרות?

    *אמיתי תתרגל עוד מעט כולנו נחיה בבונקרים.

  • באנדר  On 24/07/2010 at 16:59

    פוסט מרתק. הפסל של היד הענקית מדהים, כאילו יוצא נגד השמים עצמם.

  • יפה  On 24/07/2010 at 17:47

    רציתי לעורר תשומת לב לכך ששולחנות המועדון מזכירים את השולחנות בטירגו ז'ו של ברנקוזי והפסל המקסים של שטרנשוס מתכתב עם העמוד האינסופי שלו באותו אתר (גם מבחינת הורטיקליות וגם מבחינת המשמעות).
    ומצטערת שהפעם אני חולקת על דעתך ולא אוהבת את הסגירות המבצרית והאטימות של המבנה. אם כי אני מחבבת את הצניעות והקווים הישרים המודרנים.

  • מיכאל יעקובסון  On 24/07/2010 at 20:58

    תגובה למגיבים > > >

    (1) סנדי: היות ואני יודע שאתה אדם מוכשר, משכיל ונאור (ובשל כך אני מעריך אותך מאד), אני סובר שאם תלמד להבין את הברוטליזם הישראלי אז גם תלמד לאהוב אותו.

    (2) שרון רז: תודה. אני תמיד שמח לשמוע ממך! אגב, ראיתי היום קטע מהסרט "הקיץ של אביה" ושמתי לב שמצולם שם למשך דקה אחת חדר האוכל של גבעת השלושה (היום ברחוב ארלוזרוב בפתח תקוה, שתוכנן על ידי אריה שרון) – קודם שהיה נטוש ומפורק.

    (3) דפנה לוי: הגטו היה אזור בעיר העתיקה בו קובצה האוכלוסיה הערבית שרוכזה על ידי הכוחות הישראלים.

    (4) גולה פוליטי: תודה. ככל הידוע לי שדה התעופה בעטרות הוא שטח צבאי סגור. לא?

    (5) באנדר: תודה רבה, אני ממליץ לך לקרוא ולראות את הקטלוג המצוין של הרטרוספקטיבה של שטרנשוס שאצרה, כתבה וערכה אירית הדר, בהוצאת מוזיאון תל אביב, 2001.

    (6) יפה: ארכיטקטורה לא ניתן לשפוט על פי תמונות. ארכיטקטורה היא חוויה. סעי לראות ואז נראה אם תשני את דעתך.

  • גולה פוליטי  On 24/07/2010 at 22:49

    שטח חצי נטוש של רשות שדות התעופה, יש שם שומרים. הייתי שם לפני כמה שנים בתיאום עם רש"ת. לעמוד בתוך המגדל פיקוח בו החלונות שלמים אבל אין אף מכשיר ולהסתכל על המסלולים והשכונה הפלסטינית ממול זו חוויה על סף הפסיכדלית. ולמרות שבניין הטרמינל שבור כולו הוא יפיפה. כמובן שלא היתה לי מצלמה.
    תנסה לתאם עם הדובר בטלפון, זה אפשרי.

  • מדמוני אסף  On 25/07/2010 at 10:32

    מיכאל ידידי
    תודה-רבה.
    לא בכל יום מזדמנת לו לאדם האפשרות לטייל ולהגיע אל המקומות השונים והמגוונים, ואשרינו שיש מי שהעניין בעצמותיו ומביא לציבור מנה של מורשת/מסורת/השקפה ועל-כך שוב תודה.
    גילינו נקודות-חן אמיתיות בפינות שכוחות של ארצנו ואין ספק כי לך מגיעה התודה והברכה.
    אל תגובות הקוראים מגיעים מידי פעם וונדלים חסרי בינה ודעת, מה חבל כי אינם יודעים לקרוא ולהבין וגם אם אינם מסכימים לתוכן התבטאויות פוגעות אינן הדרך לתגובות שכאלו. לכל המשמיצים והנרגנים תודה בעבור הביקורת הנאלחת, מכאן אנו למדים שיש עוד לשפר את האיכות האנושית בארץ.

    מיכאל יקר , המשך לכתוב כמאמרו של אלתרמן בשירו "כדי-החרס"


    ומאזין אתה לקול פטיש וחרט
    אשר ביד דורך החי והנסער –
    כן, צו אילם עליו כופים כדי החרס:
    לכתוב המשך
    בנוף
    בזמן…
    ועל הניר.

    בברכה

    מדמוני אסף

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: