סיבוב בלול, באסם וברפת הישנה בקיבוץ מזרע

מגיע לי מברוכ! היום (3.3.10) לאחר ש"חלון אחורי" פועל כבר 13 חודשים ובמהלכם פרסמתי 130 רשימות – נרשמה הכניסה ה-100,000…

* * *

מתוך כ-240 קיבוצים הפזורים בישראל נראה לי שביקרתי ב-60 מהם, ואני יכול להעיד שמעולם לא התאכזבתי באף אחד מאותם ביקורים ותמיד מצאתי משהו ללמוד ממנו הן בהיבט האורבני והן בהיבט הארכיטקטוני. הקיבוצים הם המרכיב המשמעותי ביותר שתרמה החברה הישראלית לתרבות האנושית במהלך המאה ה-20 (חוץ כמובן מאורות), ועדיין למרות המצב המבולבל בו שרויה התנועה, יש לקיבוץ מה להציע ובטח לחובבי האדריכלות.

.

לול

.

החלום שלי הוא שיהיה לי ביד (חוץ משולי כמובן) "מדריך לארכיטקטורה בקיבוצים", כך שכאשר אסע על הכביש המתפתל בין עכו לצפת ואחלוף על יד קיבוץ בדרך לאילת – אדע מה מצפה לי מאחורי השער הצהוב. קיבוץ מזרע הוא אחד מהקיבוצים שבהחלט זקוק לסוג כזה של מדריך: כמות המבנים  בעלי החשיבות ביישוב היא גדולה, ומעבר לכך – התכנון המקורי של הקיבוץ עצמו נעשה על ידי ריכרד קאופמן שהיה מהאדריכלים הפוריים ביותר בארץ ותכניתו לנהלל פותחת כל ספר העוסק בתולדות בינוי הערים בעת המודרנית. במזרע המבנה המרתק ביותר הוא ללא ספק מבנה הלול בקומות, הניצב היום בשולי הקיבוץ וממתין להריסתו. אז הנה לכם בדרך להרצאה שנשאתי בנהלל עליה כבר פרסמתי רשימה, הנה כמה תמונות מחלק מהאתרים בהם ביקרתי בקיבוץ (על חדר האוכל פרסמתי כבר רשימה נפרדת):

.

.

.

הסיפור של הלול הזה שהוקם בשנות ה-50 מאד פשוט: הקיבוץ התרחב והיה צורך בהקמת שכונת מגורים חדשה. הלולים של הקיבוץ נדרשו להתפנות אך לא נמצא מספיק מקום להקים בו את הלולים החדשים, באין ברירה הוזמן האדריכל שמואל מסטצ'קין (בוגר הבאוהאוס, שעל מבנים שתכנן בארץ כתבתי כאן כבר 1 / 2 / 3 / 4 רשימות, ושם תוכלו למצוא סקירה על פועלו וחשיבותו). הפיתרון שנתן מסטצ'קין למזרע היה להקים את הלולים על חלקת קרקע בשולי הקיבוץ ולהקים את הלול בקומות – וכך היה.

היצירה הארכיטקטונית הזו זכתה לפירסום רב בארץ ובעולם, אך עם השנים נשכחה חשיבותו של המבנה, וכיום הוא ניצב נטוש בפינת הקיבוץ. במפלס הקרקע שלו פועלת גלריה מקומית ומחסן לחומרי בניין והמפלסים העליונים מאחסנים עבודות של הפסל המקומי עודד ניר (מומלץ לבקר בקישור הזה ולראות את תצלומי פסליו של ניר בחלל הלול) – אך הגישה אליהם מאד בעייתית ואף מסוכנת היות והמבנה מצוי בשלבי הזנחה מתקדמים והוא כבר שנים מתפרק.

סיפר לי פיני שיבולי – מנהל המוזיאון המקומי "מזרע הקטנה", שבמטרה לחסוך בעלויות, החישובים ההנדסיים לגבי העומס שתישא כל קומה במבנה התייחסה למשקל המדגרות והתרנגולות בלבד – דבר שהביא לחיסכון ניכר בכמות הבטון והברזל שהושקעו בבניין. כתוצאה מכך, ברגע שהמבנה סיים את תפקידו כלול – לא ניתן היה לשלב בו ייעודים אחרים בשל מגבלת העומס, וכך החלה הדרדרותו. הקיבוץ מעוניין כבר שנים לפרק את המבנה, אך עלויות ההריסה גבוהות והדבר נדחה משנה לשנה.

כיום מזרע בתקופת מעבר, ונראה שהעסק עובד על מי מנוחות: הקיבוץ מאד מטופח, בחדר האוכל הייתה אווירה טובה ויפה שאפילו אני כזר ואורח במקום הצליח לחוש בה, ונראה שהקיבוץ נהנה מפירותיו ומנוהל היטב.

לוגו פרויקט שינוי אורחות החיים במזרע – ממנו הושמט המונח קיבוץ

.

.

אפילו לוח העבודה עדיין תלוי על הקיר, והתאריך האחרון שבוצעה במקום ביקורת ניקיון ותקינות הייתה בנובמבר 1992

.

חצר המשק של מזרע כוללת לא מעט מבנים ששווה לעצור לידם, אז אחרי הלול והאסם ניצב מגדל המים בין שתי הרפתות ההיסטוריות:

.

למגדל המים הישן של הקיבוץ יש סיפור: המבנה הוקם בשנת 1925 עם יכולת קיבול של 40 מ"ק. מיקומו נקבע על ידי אברהם הרצפלד (ממייסדי "אחדות העבודה" – אותה מפלגה שברק היום קובר). מקורות המים למגדל היו ממספר בארות בסביבה, ועל פי המסורת מדובר במבנה הבטון הראשון במזרע. החנוכיה המוצבת בראשו נקבעה בחנוכה 1950 על ידי חבר הקיבוץ אליהו נחמנוביץ. המנורה החליפה זרקור שהיה ממוקם במרומי המגדל בעת מלחמת העצמאות ולאחר שנים ספורות הועברה לגג חדר האוכל בלב הקיבוץ. ב-1988 עם הרחבת חדר האוכל הוסרה המנורה ובחנוכה 1995 שבה אל מגדל המים – שם היא ניצבת עד היום, 60 שנה לאחר שנקבעה שם בראשונה. כיום בסמוך למגדל המים ניצב במבנה הרפת הישן – מוזיאון מזרע הקטנה

.

.

.

המשפט שאנשי מוזיאון מזרע הקטנה קבעו בכניסה למוזיאון, והלקוח מדבריו של ברל כצנלסון שווה קריאה

.

קיבוץ מזרע עלה על הקרקע בחנוכה 1923 ושלוש שנים לאחר מכן הוקמו זוג הרפתות. עם השנים והתרחבות הענף, ננטשו השתיים: רפת אחת (לה נוספה קומה שניה ששימשה כמתבן לחציר ולקש) זכתה לגאולה והפכה למוזיאון, משרדים, חנות ובית קפה והרפת השניה השוכנת ממולה נותרה נטושה וגלמודה. יחד עם זאת ניתן ליהנות מהערכים שנושא הבניין, אותם ערכים אותם ניתן למצוא בכל מבני הקיבוץ הישנים והטובים: צניעות, פשטות וכנות

* * *

בספר שיצא לפני שנתיים על האדריכל שמואל מסט'צקין לא טרחו העורכים להציג אפילו תמונה של הלול, שהוא אחד מהפרויקטים הייחודיים ביותר שהוקמו בישראל עד היום. אך בספרו של צבי אפרת "הפרויקט הישראלי", מוקדש אחד מהעמודים היפים בספר למבני השיכון בישראל של שנות ה-50, ובין לבין מופיע לו מבנה הלול:

מבנה הלול בשנות ה-50, מתוך "הפרויקט הישראלי" בהוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004

.

וככה זה היום: חוץ מהעובדה שכאן אין כבר לול, ניתן לראות שהקירות נאטמו ומיני תוספות מסתירים את המבנה

.

תמונה זו לקוחה מתוך הקטלוג "מקדש מעט" (צילום: עודד לבל) של תערוכתו של האמן עודד ניר שהציג בשנת 2007 בגלריה הקיבוץ (באצירתו של יניב שפירא) פסלי ברזל, רשת וטיח. על עבודה זו כתב שפירא בקטלוג: "בתוך מרחב הדימויים באמנות בת זמננו, הנוטים ברובם להגיב על המיידי ולהיות צמודים ל'אדמת ההווה', מגיח הפיסול של עודד ניר כלקוח מהוויה אחרת. שלדי העצמות שהוא יוצר ניצבים דוממים כמונומנטים של זמן שעמד מלכת. כישות על זמנית המבקשת אחר עבר שאינו שייך להיסטוריה או למקום בר זיהוי". ואני סובר – שמי שראה את התערוכה בגלריה בתל אביב, ולא הכיר את הנוף בו למעשה פועל ומציג האמן, אותו נוף המוצג בתצלומי העבודות בלול הנטוש – לא יכול להבין את אותה המציאות. אני לא יודע עם ניר התכוון שבניין הלול הוא מקדש מעט, אך בהחלט ישנה תחושה ששלד הבטון מחזיק כאן מקדש

בהזדמנות זו, אני רוצה להודות לו על הרשות להציג כאן את התמונה

– – – לרשימה שניה על קיבוץ מזרע בה סקרתי מבנים נוספים בקיבוץ – לחץ כאן – – –