סיבוב בין שרידי הכפר ח'ולדה שהוחרב ב-1948 וכמה מקומות לאכול בהם באזור

אחד מהישובים הראשונים שחטף את האגרוף הישראלי וגרם לתושביו להעלם ואת בתיו להמחק מעל לפני האדמה כאילו לא היו – הוא ח'ולדה. אל תתבלבלו עם הקיבוץ הסמוך הנושא את אותו השם ושהוקם עוד בשנת 1930 וממשיך להתקיים ואף לצמוח, אלא מדובר ביישוב הערבי שאיננו עוד ששכן כמה מאות מטרים מהקיבוץ ולא נותר לו כמעט זכר. בדרך לביקור חוזר בחולדה, עצרתי עם שאול בח'ולדה ועל כך (ועוד) ברשימה זו.

.

לפני שהולכים לצד הפחות סימפטי של הרשימה, אני מוצא חובה להמליץ על דרך נאה להגיע לח'ולדה עם בטן מלאה, או לפחות להצייטד בפרודוקטים (כמו שרוני אוהבת להגיד) אותם ניתן לחסל בין חורבות ח'ולדה.

תחנה ראשונה: מאפית צנעני, גדרה.

את המאפיה הזו הכרתי במקרה וכתבתי עליה כבר ברשימת המומלצים שלי. אך אם עדיין לא שמעתם בעצתי ועצרתם אצל הצנענים אז אני חוזר וממליץ על המקום הזה. בהתחלה שאול לא הבין למה כדי להגיע לח'ולדה אני לא פונה לכביש 431 החדש אלא בוחר להמשיך על כביש 4 ולהמשיך לגדרה.

אז זו הסיבה ושאול הודה לי על הסיבוב. השעה הייתה מוקדמת, אז במקום היו נדיבים ופתחו לנו ממש שולחן עם שלל מטעמי המקום שברובם הם כמובן מאפים תימנים, אך עם הזמן התחילו למכור כאן גם שלל ממרחים תימנים ובקרוב לאור ההצלחה תפתח בצמוד למאפיה ההיסטורית שפועלת כבר למעלה מ-70 שנה, גם מסעדה. אחרי שאכלנו לא מעט ממטעמי הצנענים קנינו גם כמה דברים להמשך הדרך והמשכנו על כביש 7 החדש לכיוון מזרח עד לתחנה השניה.

 

תחנה שניה: מחלבה ומסעדה כפרית שביל עיזים, מושב טל שחר. 

את המקום הזה שאול הכיר לי היום בפעם הראשונה והמקום מאד מומלץ. לקח קצת זמן לאתר את המסעדה והמחלבה הנחבאת בין בתי המושב הוותיק, אבל בסוף מצאנו אותה מסתתרת מאחורי אחד הבתים כשהיא מלאה עד אפס מקום במבקרים וסועדים עם נוף כמו בסרטים כחולים.

היות ולא היה לנו זמן לשבת במסעדה ובמקום זה היו לנו שפע של תכניות להמשך היום, בחרנו לקנות כמה מהגבינות במקום. בזמן ששאול התעמק בטעימות, אני הלכתי לבדוק מאיפה בא החלב.

.

תחנה שלישית: האסון.

הכפר ח'ולדה שכן במשך מאות שנים על גבעה שהשקיפה וחלשה על צומת הדרכים ההיסטורית שקישרה בין הים לבין ירושלים. לא היה מדובר בכפר גדול, אך המיקום שלו היה אסטרטגי, ודווקא יתרון זה הוא שהביא את חורבנו. ב-31 למרץ 1948 יצאה שיירת משוריינים מקיבוץ חולדה, שלימים נכנסה לספרי ההיסטוריה כ"שיירת חולדה", לכיוון ירושלים הנצורה ועל הכביש בדרכה מזרחה עברה למרגלות הכפר ח'ולדה. לא חלפו יותר מכמה רגעים והשיירה הותקפה על ידי האויב. השיירה נתקעה בבוץ (זו רק הייתה ההתחלה) והעסק הסתיים עם 23 הרוגים ישראלים ועוד עשרות פצועים. החוסן הלאומי נפגע וח'ולדה הפכה ליעד מספר 1 לטיפול נמרץ.

באותם הימים לא המתינו חודשים או שנים כדי להגיב, ותוך פחות משבוע נימצאה ההזדמנות וכחלק ממבצע נחשון שנועד לפרוץ את הדרך לירושלים ולשחרר אותה מהמצור שהוטל עליה, ניתנה הפקודה לטהר את הדרך המובילה לעיר מכפרים עוינים. טיהור זה היה חלק ממימוש תכנית ד', וכך בא סופו של הכפר ח'ולדה…

למרות שאני סולד מחוקרים פוזיטיבסטים, נחליק הפעם ובכל זאת אזכיר כאן את מחקרו החשוב של בני מוריס שפורסם בהוצאת עם עובד תחת השם "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947" (תל אביב, 1991): הכפר הערבי הראשון שנכבש על ידי הישראלים היה הקסטל, ואחריו הכפר הראשון שנמחק היה קולוניה ב-11 לאפריל והכפר השני היה ח'ולדה ב-20 לאפריל. מוריס מביא בספרו (עמ' 155) את הפקודה שניתנה ב-3 או ה-4 לאפריל למבצע נחשון: "אל כל הכפרים של 'שם' [זאת אומרת הערביים] לאורך קו [חולדה-ירושלים] יש להתייחס כאל בסיסי ריכוז או יציאה של האויב"…

בני קיבוץ חולדה הסמוך לא הראו כל התנגדות לטיהור האתני ולהשמדת בתי הכפר שבוצע על ידי יחידה של הפלמ"ח – שהיתה בשר מבשרה של התנועה הקיבוצית (שם, עמ' 161). התנועה הקיבוצית לא הסתפקה בכך, ובאוגוסט כבר הוחלט בתנועה על הקמתו של קיבוץ משמר דוד בשטחו של הכפר, זאת בדומה לעוד 31 קיבוצים עליהם הוחלט באותה עת שיוקמו בשטחי כפרים כבושים (שם, עמ' 250). הקיבוץ עלה על הקרקע חודשים ספורים לאחר מכן ב-7 לדצמבר 1948.

הכפר ח'ולדה על פי האתר palestineremembered המהווה את מקור המידע הנגיש ביותר כיום לנושא, מציין כי אדמות הכפר כללו 9,461 דונם, מתוכם 128 דונם בבעלות ציבורית כששאר 9,349 הדונמים הינם בבעלות פרטית, כשמרבית השטח עובד לחקלאות. מספר תושבי הכפר היה קטן ובסקר שנערך במקום בשנת 1945 עמד מספר תושבי ח'ולדה על 280 תושבים שאיכלסו קרוב ל-50 מבנים. מקור המים היה משתי בארות ששכנו צפונית-מזרחית לכפר ומבנה המסגד שהצליח לעמוד על תילו עד היום – היה מבנה הדת היחיד בכפר, דבר הגיוני ביחס לגודלו.

אז עכשיו בשנת 2010 אני מגיע עם שאול למה שנותר מהכפר ח'ולדה (כמובן שפורסים על אחד הסלעים את הפיתות והגבינות), ומגלה שאפילו הבית שנראה שלם בתמונה שראיתי באינטרנט נהרס (ראו את שתי תהמונות בראש הרשימה), ונותר רק בניין המסגד שלם – היחיד מבתי הכפר המשמש היום איזה פסל באבן מקומי. כמה עשרות קילומטרים מכאן זועקים קבוצה של אנשים נגד הפגיעה בהיכל התרבות או הבימה, אבל על הפגיעה בכפר שאוכלס על ידי אזרחים ובעת מלחמה פונה מתושביו ובתיו נהרסו וממשיכים לההרס – אין קול ואין עונה. נו בטח, הרי מדובר כאן באויב שלנו, וגם אם האויב כבר לא פה הוא עדיין מהווה איום תודעתי וזאת הודות לחינוך הנהדר שקבלנו וכנופית הגנרלים שמנהלת לנו את המדינה.

לעניות דעתי מדובר כאן בשאלה מרחבית הקשורה בקשר הדוק לארכיטקטורה: כבר 60 שנה ששרידי הכפרים הללו נתונים להרס בלתי פוסק. כשאני נחשף לאותם מקומות עולות אצלי השאלות: האם שרידים אלה הם חסרי כל ערך ומהווים איום על קיומה של החברה הישראלית המתגוררת כעת במקום ולכן יש להשטיחם, או שמא יש זכות למקום ועלינו מופקדת החובה לשמור על המערך הפיסי – כפי שהיינו מצפים שיישמרו מחוץ לגבולות הארץ את שרידי התרבות שהותרנו בגולה, או מכל סיבה אחרת.

חוסר הרגישות של הישראלי המצוי אל המרחב בו הוא חי מעוררת סלידה. אולי זו טיפשות ואולי זו אטימות, אבל הבעיה של הפליטים ממנה רוב הישראלים מבקשים להתחמק תתפוצץ יום אחד בפרצוף שלנו, זה לא עיניין של שמאל או ימין, כתום או כחול – זו בעיה שיש לתת עליה את הדעת ולא להתחמק ממנה. ההתחמקות והזילזול שבאי מתן פיתרון יציב ואמיתי לנושא תיגבה מאיתנו בעתיד הקרוב או הרחוק מחיר כבד. וכעת לתמונות:

.

מבנה המסגד משמש היום כגלריה לעבודות אבן קיצ'יות שיצאימו היטב להיות מוצגות באכדרת הכניסה של התיאטרון הלאומי לכשיפתח לקהל הרחב מחדש

.

פתח הכניסה המקורי למסגד בחזית המערבית

.

תמונה זו ושתי התמונות מתחת נלקחו מתוך הכרך השני של ספרה המצוין של רונה סלע "לעיון הציבור – תצלומי פלסטינים באריונים בישראל" (הוצאנ הלנה, 2009), ובהן מופיע הכפר חולדה. הודות לכך ניתן לראות אילך נראה היה הכפר בשנת 1947 כשעוד התגוררו בו תושבים

בתצלום הפנוראמי מסומנים נקודות ציון בכפר ובהן דרכים וחנות

על פי השערתי מבנה המבנה המיוחס למסגד השוכן גם היום בראש הגבעה ואותו צילמתי הנו חלק מהמבנה שבצילום

ככל הנראה זהו אותו מבנה שצולם למעלה וחלק ממנו הוא המבנה המיוחס למסגד אותו צילמתי. למרות שעל פי כותרת התצלום -הוא צולם בשנת 1947 כשהכפר עוד היה מיושב הרי שהמבנה נראה נטוש, יתכן והיתה טעות בציון התאריך ויתכן שבאמת המקום המסוים הזה לא תוחזק כראוי ולא היה פעיל