סיבוב בבית העיר / חידוש בית העירייה הישן בתל אביב / תריסול

ביום ששי על הגג של בניין עיריית תל-אביב הישן, נערכה השקה קטנה ואינטימית לכל הצוותים שהשתתפו בהקמתו של הפרויקט הזה שאמור להוות את המוזיאון לתולדות העיר העברית הראשונה וזו שנותרה בסופו של דבר גם הכי חשובה. היות והשתתפתי בפרויקט, לא כאדריכל אלא כידען – הוזמנתי לבקר במקום קודם לפתיחתו הרשמית לקהל הרחב, בעת שהתצוגה עדיין לא מפריעה לארכיטקטורה. ועל כך ברשימה זו.

 

אחת הסיבות שהביאו אותי לפתוח ברשימות המציגות תמונות משלל מקומות בארץ עם דגש שהם לא תל אביב, היה בעקבות העבודה שביצעתי עבור "בית העיר" – אחרי  שחקרתי וכתבתי כל כך הרבה על תל אביב הרגשתי בסוף שאני צריך להפנות קצת את המבט גם לכיוונים אחרים, כאלה שהם מחוץ לבועה.

עבור בית העיר, במשך תקופה לא קצרה כתבתי תילי-תילים של טקסטים שהתבססו על מחקרים קטנים שבכולם בחרתי ללכת בדרך הקשה ולא להתבסס על חומרים קיימים ולא תמיד אמינים (וישנם מעטים שעסקו בפרקים בארכיטקטורה בתל אביב ורובם המוחלט נוטה לצד הרומנטי והלא איכותי). לכן, בכל החומרים שנגעתי – דאגתי לאתר ולהגיע למקור עצמו, אך לצערי בשל ההיקף המצומצם שניתן להציג בפני הקהל רק מעט מאד מאותם חומרים יהווה חלק מתצוגת הקבע.

המחקרים האלה שערכתי הפכו בסופו של דבר כל אחד לסרטון קצר ששילב טקסט, תמונות וקטעי סרטים, אך אני מאד מקווה שהנהלת בית העיר תשכיל להפוך את אותם טקסטים לספר או משהו בסגנון, היות והם בהחלט חשובים. מאד נהניתי מהעבודה על פרויקט בית העיר; האנשים עימם עבדתי (אילן, זיו, מיכל וכו'), האינטנסיביות וכמובן הנושא – כולם יחד הפכו את העבודה הזו להנאה צרופה שהאמת חסרה לי מאד היום.

כדי להסביר את חשיבות העבודה שנעשתה, אציג סיפור אחד עליו בחרתי להתלבש ולא לעזוב עד שאגיע למקור. מדובר בהמצאת ה"תריסול" – אותו פטנט ישראלי ייחודי שהיווה גלגול למערכות הצללה שהיו חלק ממסורת הבניה הערבית-מקומית. לא עברו יותר ממספר חודשים מהרגע שהפטנט הזה הומצא ונרשם בשנת 1957, ועד שרחובות שלימים בעיר התהדרו בו לצורך סגירת המרפסת. עד היום, התריסול הוא פריט חובה בכל בית ודירה, ובביאנלה לאדריכלות שהתקיימה בוונציה בראשית העשור היה התריסול נושא התערוכה "הפרעה גבולית" שאצר צבי אפרת, המככב גם בסיומה של רשימה זו.

עד שניגשתי לכתוב את הפרק של התריסול, לא היה כל טקסט איכותי שבאמת ניגש לחקור את מקורותיו וגילגוליו ובטח שלא את אלה שעמדו מאחוריו (את הערך בויקיפדיה כתבתי אני לאחר התחקיר). בספר "הפרויקט הישראלי" (מוזיאון תל אביב, 2004: עמ' 869) הייתה נגיעה קלה בנושא ונכתב ש:"התריסול פותח ב-1957 על ידי הממציא רם בן-טל ותוכנן על ידי האדריכל דוד בסט עבור מפעל ישסבסט, שחיפש דרכים לשילוב האסבסט בבנייה". זו הייתה בשבילי אם כן נקודת ההתחלה.

האדריכל דוד בסט הוא אדריכל ידוע שהשפעתו על המרחב הישראלי היא עצומה וכאן מצאתי הזדמנות פז להכיר אותו באופן אישי (פרק מהאוטוביוגרפיה שלו הנוגע לתכנון קיבוץ גונן, תרגמתי ואף פירסמתי כאן). את רם בן-טל לא הכרתי ועוד יותר היה מפתיע לגלות שהאדם המרכזי בסיפור הזה נעלם וכאילו נבלע בבטן האדמה.

במשך מספר שבועות חיפשתי בנרות זכר לבן-טל, ואפילו הגעתי לחברה קדישא כדי לוודא אם הוא כבר לא מהלך בין החיים. אך לבסוף אחרי עקשנות קצת מוגזמת, מצאתי מישהי שקרובה אליו והיא הבטיחה לאחר שהסברתי לה את מטרת המחקר – כי תוך ימים ספורים רם בן-טל ייצור עימי קשר. וכך היה. לאחר ששוב הסברתי את מטרת המחקר לפרטי פרטים והושבעתי במיני שבועות, הסביר לי בן-טל היכן תהיה נקודת המפגש אליה אני חייב להגיע לבד ולא לספר על כך לאיש.

הגעתי לנקודת המפגש שהייתה בלובי מיושן ורחב ידיים מחוץ לתל אביב, ולאחר דקות ספורות יצא בן-טל מהמעלית עם מבט מפוחד ומאויים, אך זיק של שמחה ניצת בו ברגע שהתחלנו לשוחח לאחר שהתיישב בספה שממולי, והוא שפך את הסיפור העומד מאחורי התנהגותו המוזרה – שהיא למעשה מתארת את יומה של תרומתו להמצאת התריסול.

בן-טל נולד בעיר לבוב בשנת 1923 ועלה לארץ הקודש עם משפחתו קודם למלחמה הגדולה. את לימודיו האקדמים כמהנדס השלים בטכניון, ועם גמר לימודיו החל לפתח פתרונות הצללה. מטרתו הייתה לשנות את שוברי השמש שהיו עד אותה העת קבועים למקומם, ולאפשר כיוונון וסגירה של מערכת ההצללה, כך שהמרפסת תהפך ברגע אחד לחדר סגור נוסף לבית. חדר נוסף היה באותה העת מצרך נדרש במדינה מתפתחת בה מספר העולים גדל משנה לשנה, והאפשרות להשכיר חדר בדירה היה עניין שהכניס תוספת יפה לתקציב המשפחתי וכן היה דבר מקובל. בן-טל העניק להמצאתו את השם "תריסול" שהוא שילוב של תריס+בריסולי, המוצר הראשון שפיתח היה עשוי מאסבסט, ויוצר במפעל ישאסבסט בסמוך לנהריה, שפיתח מוצרי בניה מאסבסט.

המחיר הזול ומהירות ההתקנה, גרמו לכך שהמוצר ממש נחטף ותוך זמן קצר מאד רכש המהנדס הצעיר והכשרוני לעצמו דירה ומכונית. בן-טל המשיך לפתח את המוצר, ולאחר תקופה מסוימת הקים את מפעל "תריסול" שפיתחה תריסים מ-P.V.C. והחליפו את האסבסט שהתגלה כמוצר כבד מידי לכיוונון.

הבעיות עלו וצצו כשמידי יום קמו חיקויים להמצאת התריסול ובן-טל שקע במשפטים ותביעות, מהן נהנו בעיקר עורכי דין יהודים ובשנת 1989 נמכר המפעל ופסק לפעול. הפסקת הפעולה לא הייתה קלה כמו שזה נשמע והעסק הדרדר לבתי משפט – מה שגרם לממציא הכשרוני לברוח מהצל של עצמו ולהעניק לסיומו של הסיפור סיומת עצובה.

* * *

התריסול הפך לסממן החזותי הבולט ביותר במרחב הישראלי, ובתל אביב במיוחד הודות למרפסות והצפיפות שהבליטו את מקומו ביתר שאת. שניים מתושבי העיר (חפר+קלר) אף יצרו יחד פזמון שהושר על ידי תושב נוסף מהעיר (אורי זוהר): "לא מדינה נידחת / לא משק מפוקפק / הארץ מתפתחת בצעדי ענק / זה עסק יסודי! / מספיק עם סנטימנטים! / הראש היהודי ממציא לנו פטנטנים! / […] / קחו למשל המצאה יוצאת מן הכלל / כגון / תריס זז / תריס עף / תריס רץ / תריס בום / זה גדול זה עצום".

דוד בסט שהיה באותה העת מעורב באופן משמעותי בפרויקט הקמת שכונות השיכונים בישראל, לחץ להוסיף לכל דירה מרפסת כך שבעתיד יתאפשר לדיירים להרחיב את דירתם בחצי חדר נוסף. בסט מצא בתריסול את ההמצאה היכולה להשלים ולממש את רעיונו – וכך הוא לחץ וקידם את הפטנט והפצתו. עד היום מותקן במשרדו של בסט בגבעתיים הפטנט המקורי מאסבסט – ותמונה שלו צילמתי והעליתי לערך תריסול בויקיפדיה.

בן-טל הביע רצון עז שנמשיך ונערוך שיחות נוספות, בתקווה שסיפורו האישי שהוא סיפורה של ההמצאה שעשתה מהפכה בעיצוב המגורים (ולמעשה בעיצוב העירוני בכלל) בישראל – יהפך לספר, אך בשל מטלות רבות שלקחתי על עצמי באותה העת, כתמיד, לא יכלתי להתמקד במחויבות לכתיבתו של ספר וכך בן-טל לקח איתו את הסיפור המלא. אני מקווה שעדיין לא מאוחר ומישהו ישלים את המלאכה החשובה הזו. אם אתייחס לתריסול בשפה של יעקב אגם לכיצד שהוא תיאר את פסלו בכיכר דיזינגוף, אז אני אטען ש"התריסול הוא מגדל האייפל של ישראל"… ( ;

נחזור למציאות. את הסיבוב עם שאול בבית העיר פתחנו בחומוס הקבוע בכרם התימנים:

 

 
 
 
 
 
מפתיע לראות את הסמל הצבעוני של חגיגות ה-100 לתל אביב בצבעי אפור
 
שאול בוחן את תכניות וויעודי החללים בקומות השונות של בניין המוזיאון
 
הכניסה לבניין מכיוון הפנים
 
חלל הכניסה עדיין בשלבי גימור
 
הכניסה לאולם התצוגה המרכזי
 
שאול מתרשם מעיבוד לתצלום היסטורי של הגרלת המגרשים, או שלא
 
יש גם קרדיטים לעושי המלאכה
כאן מדובר בתערוכה "העיר הנגלית לעין" בה לא הייתי מעורב. 
 
החשיפה לחלל הגבוה והמזמין נוצרת לא מעט הודות לעיצוב הפנים המעולה
כדי להבין את החלל הזה יותר טוב, אני ממליץ לבקר בסרטון הקצר שצילמתי ונגמר באסון
 
כשנכנסים לחלל כזה בפעם הראשונה קשה שלא להפלוט: וואווווו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לכבוד האירוע הפיקו אדריכלי הבניין סדרת גלויות מוגבלת של פרטי הבניין בעת שלבי הבנייה השונים
 
הנוף הנשקף מגג הבניין – שם נערכה ההשקה
 
 
שני אדריכלי הפרויקט מאירה קובסלקי וצבי אפרת
 
ריצוף גג הבניין
 

וכעת כמה מילים על הארכיטקטורה של הבניין:

לעבודתם של אפרת+קובלסקי כבר התייחסתי בעבר ברשימה שעסקה במוזיאון אחר בו השניים התערבו בקיבוץ לוחמי הגטאות. קיים דימיון מסוים בין מאפייני הפרויקט בלוחמי הגטאות – שם קיבלו השניים בניין קיים ומיושן בעל ערכים ארכיטקטונים אותו היו צריכים להפוך ולהרחיב למוזיאון מתחדש ותוסס (פרויקט קשה כשמודבר בשואה), לבין בית העיר – כאן קיבלו שוב בניין קיים, מיושן ובעל ערכים ארכיטקטונים שצריך היה להפוך לחלק ממתחם תרבות מתחדש בעיר. בשני המקרים ניגשו האדריכלים לפרויקט באופן אחר לגמרי, וזאת בשל המיקום הביאוגרפי ובשל נושאי התצוגה – אך גם בלוחמי הגטאות וגם בבית העיר השיגו השניים את המטרה החשובה ביותר בפרויקט מסוג כזה: מצד אחד להעניק כבוד לבניין הקיים הנושא ערכים ארכיטקטונים שהפכו כבר מזמן לערכי תרבות שאינם ניתנים לניתוק מהמקום הקיים והמוכר, ומצד שני לדחוף את המבנה לגבהים חדשים ולא אגזים אם אומר שכאן הגיעו השניים לפסגות חדשות.

ההתייחסות לפרטי הבניין הקטנים ועד ליצירת ועיצוב החללים השונים מצליחים ליצור חוויה אמיתית למבקר בבניין. חוויה זו מחברת בין הישן והמוכר לבין חדשנות טכנולוגית המצליחים יחדיו לייצר מבנה נעים ומזמין שבמקרה של הביקור שלנו היה קשה לנו לעזוב אותו, וחזרנו בסיום שוב על אותו המסלול כדי לחוות בשנית את החללים השונים שרק בשבילם שווה לבקר במקום, וזה עוד לפני שבכלל מתייחסים לתערוכה.

הקרדיט שניתן לפרויקט כולל כאמור את אפרת+קובלסקי וכן את אדר' דן קינן. זה האחרון, היה מנחה בסטודיו אותו הוא הנחה במשותף עם שרון רוטברד שהיה מאד משמעותי להתפתחותי, ולמעשה היווה את הסטודיו האחרון שבו יצרתי עבודות מחורבנות עם מודעות עצמית מנופחת שהצליחה לבלוע את הפרויקט עצמו. רק הודות להנחיתם הישירה והברורה (אין לי מילים אחרות לתאר את הנחיתם של השניים ובעיקר של קינן) התעוררתי מהטימטום אליו הורגלתי. היקיצה התבצעה רק בסוף הסמסטר, כך שלצערי לעד אזכר אצל השניים כטמבל קטן.

***

ולסיום אחרוג ממנהגי ואעניק לשאול את הבמה לתאר במילותיו שלו את היום שעבר:

יום רביעי קבלתי טלפון ממיכאל לבא לבית העריה הישן של תל אביב, מבנה שעמד מלכת כבר משנת 1965 והפך לכבוד חגיגות 100 שנה לעיר להיות מוזיאון הדגל לתולדות תל אביב. מיכאל אשר עמל בהכנת הסבר על  כ-100 מבנים ומקומות חשובים בעיר מבחינה אדריכלית הוזמן "למסיבה – מפגש" של כל האנשים המתכננים אשר נטלו חלק בהקמת המוזיאון.
 
רחוב ביאליק שנובע מרחוב אלנבי הסואן, מהווה את אחד הרחובות השקטים והנסתרים של העיר תל אביב. בקצה הרחוב לאחר מרחק הליכה קצר נמצאת כיכר צנועה וסביבה מקבץ של מבני צבור ובראשם בית העריה הישן. בית העריה כמדומני בעל 3 קומות, קטן וצנוע לעומת מבנה העריה החדש המתנשא מעל לכיכר מלכי ישראל. זוג גרמי מדרגות מעוגלים ומרשימים בחזית הראשית מובילים אל הכניסה אליו.
זו הפעם הראשונה שיצא לי לבקר בתוך המבנה, סיקרן אותי מאד כיצד הפכו מבנה אשר שימש כבית עירייה מתחילת המאה הקודמת למוזיאון עדכני. בבואי אל המבנה נראה כי החזית שומרת באופן מכובד ללא תוספות נראות לעין על החזית המקורית לה הורגלנו במשך שנים. המולה רבה של פועלים הייתה מורגשת כמעין ניסיון לעמוד באיזה לו"ז ולסיים את מלאכת הגימור של המבנה עד הפתיחה הרשמית הקרבה ובאה.
המבנה משקף את המעבר מהסגנון האקלקטי אל הסגנון הבין לאומי ומהמעבר מהעיר הקטנה אל העיר העברית הגדולה של העת החדשה בארצנו. הבניין מחולק לשני אגפים: אגף קדמי מעוגל בעל החזית הייצוגית הכולל גרם מדרגות פנימי כהמשך לאחיו החיצוני. ואגף אחורי בעל צורה מלבנית בו בוצע עיקר החידוש בתכנון העכשווי.
מרגע הכניסה לבניין ניתן לראות את השילוב בין הרצון לשמור על רוח המבנה הישן ובה בעת להציג מראה מינימליסטי לבן וטהור. בבואנו אל האגף האחורי נגלתה לעינינו הפתעה נעימה: אולמות התצוגה בשלוש הקומות אוחדו ל"היכל" יפיפה בעל גלריות המציגות את תולדותיה של העיר בתמונות וסרטים שטרם נראו. פריצת שלושת התקרות ושילובם של החללים לכדי חלל אחד מקושר יוצרים מקום חוויתי ביותר בו ניתן לשבת ולצפות בלידתה של תל אביב ולחוש את התצוגה מכל עבר. הפרויקט אם כן מהווה תוצר של מחשבה ועבודה אדריכלית ראוייה לציון.
 
בואו לראות ולהתרשם……AA בסולם שאול

תודה שאול

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 21/01/2010 at 14:33

    תודה
    הסיפור על איש התריסול מעניין וגם קצת עצוב
    מעריך את ההשקעה שלך בחיפוש מידע וביצירת מידע רלבנטי לנושאים כאלו
    לגבי בנין העיריה הישן עושה רושם שעשו שם עבודה טובה מאוד, נראה שהרבה מחשבה הושקעה, כבוד ניתן ומשאבים כספיים הושקעו בפרוייקט

  • מיכאל  On 21/01/2010 at 14:36

    אני אוהב את המונח… אבל בן-טל בהחלט ראוי ליותר ממה שהוא קיבל. יש לך רעיון כיצד להנציח את האיש שמאחורי התריסול?

  • שרון רז  On 21/01/2010 at 17:43

    אתה איש הויקיפדיה אז אני מניח שערך על שמו וכ"ו בהחלט יהיה התחלה טובה, אולי כבר עשית את זה כבר, אולי גם במרכז הבניה הישראלי, יש משהו כזה נדמה לי וגם בעמותת האדריכלים וגופים כאלו כדאי שיידעו מי היה האיש

  • זיוה  On 27/01/2010 at 19:55

    במהלך שיטוטי לחיפוש שעות ביקור בבית העיר, הגעתי הנה. הרווח כולו שלי. אני אבל רוצה לנצל במה זו כדי לציין שלא מצאתי את שחיפשתי בשום אתר, כולל זה של העיריה, גם לא ברשימת מוסדות התרבות באתרים ועיתונים. איזו רשלנות !פ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: