שכונת שפירא – תכנון בוסרי הותיר אחריו שכונה צולעת

ברשימה הקודמת הסתובבתי במודיעין והתרשמתי מעיר שבה משתקפת עבודתו של צוות תכנון וביצוע שהדבר האחרון שעניין אותם זה בני אדם. אבל לא צריך לנדוד הרחק בשביל למצוא את זה, כי מה שהתרחש בשכונת שפירא (לה כבר הקדשתי סיבוב כאן) זה מהלך עוד הרבה יותר גרוע.
בשונה ממודיעין שם הלקוחות באו רק אחרי תהליך התכנון, והגירתם ליישוב הייתה מתוך רצון חופשי בהתאם לרמת האינטליגנציה שלהם, הרי שבשכונת שפירא צוות התכנון הועסק על ידי העירייה – על חשבונם של תושבי העיר, במשך מספר שנים הורגעה תסיסת התושבים שטענו לקיפוח, ולבסוף באמצעות מספר מהלכים הגיש אלי שטרן תכנית מיותרת שלא קידמה את השכונה סנטימטר אחד קדימה, אולי למעט הכשרתו של מעגל תנועה…

כמה נתונים על השכונה:

שכונת שפירא הוקמה על ידי איש העסקים מאיר גצל שפירא בשנת 1924 וסופחה לתל אביב לאחר קום המדינה. גם לפני וגם לאחר הסיפוח נשאה השכונה תדמית של "חצר אחורית" של העיר, כשהיא מנקזת אליה מרכיבים אנושיים ופיסיים שלא הצליחו להתמיין לנרטיב העירוני של תל אביב.
שטחה של השכונה עומד היום על 630 דונם ואוכלוסיתה מונה כ-8,500 תושבים. מרבית קרקעות השכונה הינן בבעלות פרטית, אך במרכזה מצויה חלקה גדולה של 143 דונם מושע (בעלות משותפת בה אין יכולת לייחד חלק מסויים בקרקע לכל אחד ואחד מהבעלים). מרבית החלקות בשכונה הינן בגודל של רבע דונם, שבמהלך השנים פוצלו חלקן לחלקות משנה המגיעות אף לגודל של שמינית הדונם.
בספר "לא ביפו ולא בתל אביב: סיפורים, עדויות ותעודות משכונת שפירא" (בבל, 2009) מסוכם החלק הזה בפסקה הטוענת ש"השילוב בין מורכבותם של המגרשים והבעלויות  ובין צפיפות הבנייה ומגוון מאפיינים קהילתיים וחברתיים של צורות המגורים […] יצר את המרקם הייחודי ואת המאפיינים הצורניים המקומיים של השכונה. מרקם זה מבוסס על דינאמיקה של משא ומתן בלתי פוסק על גבולות, שימושים והסדרים בין שכנים, דיירים, מגרשים, בתים ודירות, ועל ארכיטקטורה בעלת מגוון כמעט אינסופי של טקטיקות בנייה ספונטאניות, אלתורים חד פעמיים ופתרונות אד הוק. בניגוד לשכונות אחרות בתל אביב שהצליחו לבסס את זהותן על עקרון של האחדה והכללה, בשכונת שפירא התבססה הזהות המקומית על עקרון הפרטיקולריות".

בשנת 1961 הוכנה תכנית מפורטת לשכונה ששמרה על קנה המידה האנושי והאינטימי הקיים, וטיפחה את טיפולוגית החצרות תוך שימור אופייה הנמוך והצפוף. 30 שנה בדיוק לאחר מכן הוכנה תכנית לחלקה הצפוני של השכונה, שהתירה הגבהה לחמש קומות ובמקביל הגבילה את הצפיפות המותרת למגרש. הסדרת הברדעק שהתרחש במהלך השנים בחלקת המושע היה הנושא של תכנית שהוכנה על ידי עיריית תל אביב בשנת 1997. ובשנת 2006 הגיש אלי שטרן (בהזמנת עיריית תל אביב) את תכנית האב לשכונה – ממנה למעשה סובלת השכונה עד היום – ובה אתמקד ברשימה זו.

שטרן ערך עבודה גדולה ושיטתית, גזר קופון והלך הביתה – כך ניתן לסכם את מה שהתרחש בתהליך הזה, וקל לנחש מי הנפגע העיקרי של המהלך. אך למעשה שטרן שמר כאן על מסורת של לעוור את עיני הציבור, לעשות ממנו צחוק ולהותיר אותו עם השנורקל ביד. מהפרויקט כולו עולה גישה (בעיקר מראשיתו של הפרויקט, לפני שהמתכנן הרים ידיים), שאינה מעניקה לשכונה את היכולת לשקם את עצמה בלבד, וכאן אני מבקש לחזור לטקסט שנכתב הרחק מהשכונה בסוף שנות ה-50 על ידי ג'ין ג'קובס בספרה "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" שיצא לאור בעברית בהוצאת ספרים השוכנת דווקא בשכונת שפירא: "גישות התכנון המקובלות לשכונות ותיקות ולדייריהן הן גישות פטרנליסטיות מעיקרן. הפטרנליסטים מבקשים לחולל שינויים עמוקים בלתי אפשריים, ובוחרים לשם כך באמצעים שטחיים בלתי אפשריים. כדי להתגבר על בעיות השכונות הותיקות, עלינו להתייחס אל דייריהן כאל אנשים המסוגלים להבין את האינטרסים שלהם ולפעול לאורם, והם אמנם כאלה. אנו חייבים לאתר ולכבד את כוחות ההתחדשות הקיימים בשכונות העוני עצמן ולהתבסס עליהם" (תרגום מאנגלית: מרים טליתמן, בבל, עמ' 331).

הבעיה הראשונה שעולה מעיון במסמכי התכנית והתהליך שעברה, הוא ההיקף הרחב של המטרות והיעדים שהציבה לעצמה התכנית. כל הנושאים שהועלו חשובים ככל שיהיו, באופן כזה המציב שורה ארוכה של משימות, יוצרת חוסר מיקוד ומאפיין עיקרי לתכנית. מערך היעדים שהתכנית מציבה הוא למעשה המקל הראשון שמתחיל להפיל את התכנית הזו בתוצר הסופי שהוגש. ניתן להאשים את התושבים בשלל התנגדויות, אך גם בלעדיהם – התכנית במצבה הנוכחי מייצגת פיזור המוביל לחוסר ישימות.

מארג מטרות, יעדים ופרויקטים לתכנית אב שפירא (מתוך התכנית)

אך כמובן שהבעיה העיקרית בתכנית היא "החלופה הנבחרת". אין לי מושג כיצד נבחרה דווקא החלופה הזו ולא אחרת, אך אין זה משנה היות וכבר בבסיסה חלופה שכזו לא הייתה צריכה לעלות על שולחן הדיונים על ידי מתכנן. החלופה שלה ניתן השם "כפר עירוני" הוא כבר מונח המנוגד לכל הגדרה אורבנית: האם זה כפר או האם זו עיר? זוהי סיסמה שעל פי רב שמורה למתכננים המבקשים לספק את רצון התושבים ש"רוצים לגור בעיר עם אווירה כפרית" וגם מתכננים המוכרים לרשויות שלא יודעות מהחיים שלהם, ולאחר מעשה מתפלאים שהתכנית לא מובילה לשום מקום וכל העבודה הייתה לחינם – ועל חשבון הציבור כמובן.

אלי שטרן מיצג נאמנה את הלך הרוח בחברה הישראלית האלימה, האינדיבידואלית שנטשה כבר מזמן את המרחב הציבורי והפקירה אותו לידיים אחרות. חברה שמעודדת את מות הסוביקט, המעדיפה את מדורת השבט של ערוץ 2 על פני הקפה המקומי. חברה הסוגדת להומוגניות ודוחה את "האחר" – ודווקא לאחד כזה נתנו לטפל בשפירא.

החלופה הנבחרת – תפישת הפיתוח (מתוך התכנית)

אם בוחרים לרדת לתכני החלופה הנבחרת "כפר עירוני", ניתן להיתקל במספר מרכיבים המעלים חיוך ותהייה מה הסתובב בראש של המתכנן כשהוא העלה את הנושאים על הכתב, והיכן היה צוות ההיגוי או צוות הליווי מהעירייה כשהדברים היו עוד בשלבי תכנון? אציג כאן שניים מהמרכיבים הבולטים בתכנית, שעל אף חשיבותם הינם חסרי תוכן וצורה באופן המחזק את חוסר יישימותה של התכנית:

1. מוקדי פיתוח שכונתיים שיתבססו על מוסדות הציבור בשכונה, פיתוח "מרכז הכפר העירוני" עבור הולכי רגל ורוכבי אופניים. – במבט ראשון זה נשמע נאיבי אך נחמד, אך כשמעיינים במסמכי התכנית ומגלים שהמוקד השכונתי הוא למעשה מעגל תנועה גרידא מבלי שיצקו אליו תכנים שאינם סיסמאות – נחשפים למגדל הקלפים ההולך ונבנה כאן.

2. שערי הכניסה כמוקדי מפגש בשולי השכונה עבור התושבים והמבקרים. בתכנית המוצגת למעלה ניתן לזהות מלבנים אדומים המסומנים בקצוות של צירים שכונתיים המתחברים לדרכים עירוניות ומוגדרים כ"שערי הכניסה" – אך מה מתחולל שם? למה בקצוות בצמוד למפגעים סביבתיים? מדוע להוציא את מקומות המפגש מפנים השכונה אל מחוצה לה?

מדוע גיבשה התכנית מסמך מדיניות בלבד ולא המשיכה להעניק פתרונות למנגנון למימוש הפרויקטים שהיא הציבה? מימושה של התכנית דורש משאבים כלכליים גדולים שספק שהתושבים או העירייה יכולים לשאת לבד, כיצד יישתלב הסקטור היזמי בתכנית, כך שלא יפגע באופיה של השכונה? מדוע לא העמידה התכנית אמות מידה להצלחתה?

למה, למה, למה – הרבה שאלות ותהיות עולות מהתכנית הזו שבמידה ותלמיד שנה א' בתכנון ערים היה מעיז להעלות אותה כטיוטה על שולחן הדיונים, ספק אם היו מאפשרים לו להמשיך את לימודיו (למרות שבטכניון – זה ייתכן).

יהיו כאלה שיסברו שזה עצוב שתושבי שכונת שפירא נאלצים להמשיך את חייהם מבלי שמתכנן יקדם את שכונתם ויממש את הפוטנציאל המבוזבז הגלום בה. יהיו כאלה שיתפלאו כיצד ממשיכים להעסיק שרלטנים בשוק התכנון – שהוא למעשה המרכיב החשוב המשפיע והוקבע ביותר על חיינו. אך לתפיסתי הנושא החמור ביותר הוא שתכניות חשובות, לא זוכות לליווי וייעוץ איכותי כזה שיפקח על עבודת המתכנן ולהנחותו בנושאים בהם הוא שקוע, ועל המתכנן מוטלת החובה ליישם או להמציא מתודולוגיות מתקדמות, ולא להמשיך ולמחזר ידע מקומי ובמקרה הרע לעשות גם את זה באופן חובבני הנתמך במכבסה של מילים.

פרופ' מורטימר אדלר (עורך הבריטניקה) טען שבכל מקצוע ישנו היבט של אחיזת עיניים כדי להרשים את מי שאיננו מתמצא בו, אך כשהדבר פוגע במרחב בו אנו חיים – הדבר חמור כפליים. אגב, המתכנן עדיין מסתובב חופשי וממשיך לתכנן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יורם  On 24/12/2009 at 13:06

    הצבעה על בעייתיות תכנונית , כל שתהיה, לא יכולה להסית את הדיון בשכונת שפירא ובדרום מהנושא האמיתי: ההתייחסות המתנשאת של האמנוים במוקדי קבלת ההחלטות. אי השוויון המובנה בייחסי הכוחות שיש לו גוון וצבע אתניים והוא שמארגן גם את התכנון והסביבה ומזמן אליה את הרעות החולות שהופכות את כל האזור לחצר אחורית מזובלת: התחנה המרכזית החדשה, המכון הפתולוגי,בית המעצר וביתור באוטוסטרדות עד הסלון,וכל האפקטים הנלווים כמו ריכוז אוכלוסיות ארעיות של מהגרי עבודה ופליטים לתוך מוקדים של הזנחה כרונית, בתי ספר מקצועיים וכהנה וכהנה.

  • מיכאל  On 24/12/2009 at 15:16

    אתה מזכיר לי שאלה שהפנתה עדי אשכנזי ליגאל תומרקין בשעה שהשניים סיירו להנאתם באתר "מיני ישראל". בעת שצפו על האתר כולו, שאלה אשכנזי את תומרקין מה הוא היה מחליף בישראל. תומרקין שלף: "את האוכלוסיה"…
    הבעיותיות של מוקדים מאתגרים זו בעיתיות שניתן לאתר כמעט בכל מקום – הרי צמוד לרמת אביב ג' יש לך בסיס צבאי ואת אחד מהמתקנים המזהמים ביותר בישראל – פי גלילות, ולא רחוק משם יש שדה תעופה – על כל אלה מעולם לא שמעתי שמישהו זועק לקיפוח צפון תל אביב. בשפירא השקיעו כסף ומאמצים בתכנית ובזה בחרתי להתמקד כאן. יש עוד הרבה מה לדבר ויש מקום לדיון.

  • יורם  On 24/12/2009 at 16:39

    הדוגמא שנתת על תומרקין(והאשמת התושבים) רק מחזקת את דבריי באותו אופן שדבריך כולם מזכירים לי דיון על צדק חלוקתי בין שני שודדי בנק.
    להזכירך (או ידיעתך) תחנת הכח רדינג עברה מזמן לשימוש במזוט למרות ההפסדים הרבים לחברת החשמל
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3563282,00.html
    ובכל אופן שדה דב ממוקם בשכנות לאלו שקרוב לוודאי גם יכולים להרשות לעצמם להנות פעם בפעם בטיסה בשמי הארץ פלוס.כאמור בנוסף על השימוש בפסיליטיס נוסח האוניברסיטה עם הקאנטרי והגלריה שלה,מוזיאון ארץ ישראל, סמינר הקיבוצים, קניון רמת אביב,וכהנה וכהנה וכן הלאה והלאה. . . .

  • מיכאל  On 24/12/2009 at 17:46

    הוספתי שתי פסקאות.

  • יורם  On 25/12/2009 at 0:07

    http://www.greenchange.co.il/xn/detail/2460546:Event:43887?xg_source=activity
    בא לשכונה דייר עשיר חדש – חיובי או הרסני?

    פאנל: ג'נטריפיקציה ודחיקת תושבים – כלים להתמודדות

    בשקט, עם תעריפי השכירות הגואים, הם אורזים ונודדים לאן שנושא אותם שער ה-$. תל אביב הפכה לעיר הכי פחות מושגת בישראל: 84% מתושביה טוענים כי מחירי הדיור גבוהים מדי עבורם; מספר הצעירים שעברו לגור בה ירד ב-16% ויותר, ושיעור בני ה-64-30 שעזבו אותה גדל ב-10%; מאות משפחות מיפו וכפר שלם מתפנות מבתיהן לטובת תושבים מבוססים, ודָרֵי שכונות התקווה, שפירא ונווה שאנן יודעים שהם הבאים בתור; הסביבה העירונית-חברתית הופקעה מידינו, ותאגידי הנדל"ן עושים בה ג'נטריפיקציה בחסות מוסדות הציבור שהיו אמורים לפקח עליה.
    מהי ג'נטריפיקציה? ספקולנטים ובעלי אמצעים "מגלים" שכונה שולית, מוחלשת ותת-מפותחת וקונים בה נכסים. ערך הנדל"ן עולה. התושבים הוותיקים מוכרים את בתיהם ועוזבים. שוכרי הדירות אינם מצליחים לשלם את שכר הדירה הנוסק ונדחקים החוצה. בסוף התהליך מגלים הוותיקים שהתמורה שקיבלו עבור נכסיהם הייתה קטנה מדי, ומי שהרוויחו מהמהפך הם ספסרי הנדל"ן שחוללו אותו. האם אפשר לעצור את התהליך? מתי גוברת תועלתו על הנזק שהוא גורם? אפשר לצאת נשכרים אבל למנוע דחיקת תושבים?
    דיון בחסרונותיה ויתרונותיה של הג'נטריפיקציה בארץ ובעולם יתקיים ביום שישי, ה-25.12.09, ב-13:00-11:00, במכללה החברתית בהשתתפות: מנחה – ד"ר אמילי סילברמן, חוקרת דיור, הטכניון
    סבסטיאן ולרשטיין, כלכלן ומתכנן ערים, הטכניון
    מיטל להבי, סגנית ראש העיר וסגנית יו"ר הוועדה לתכנון ובנייה
    יואב גולדרינג, דובר "רנט קונטרול" ויו"ר ועדת הביקורת של עיריית ת"א
    ארנון גלעדי, יו"ר הוועדה לדיור בר-השגה וחבר מועצת העיר
    יעל בן-יפת, חברת מועצת העיר ת"א
    פאדי שביטה, מנכ"ל "סדאקה-רעות" ופעיל במאבק הדיור של תושבי יפו
    יורם בלומנקרנץ, אמן ונציג ועד שכונת שפירא

    למידע נוסף: אתי דיאמנט 0547-832542
    עלות: 30₪ מיקום: בניין מכללת ת"א, יגאל אלון 30 ת"א,
    חניה חופשית (כניסה מרח' החי"ל)

  • מיכאל  On 28/12/2009 at 6:47

    מהפרויקט כולו עולה גישה (בעיקר מראשיתו של הפרויקט, לפני שהמתכנן הרים ידיים), שאינה מעניקה לשכונה את היכולת לשקם את עצמה בלבד, וכאן אני מבקש לחזור לטקסט שנכתב הרחק מהשכונה בסוף שנות ה-50 על ידי ג'ין ג'קובס בספרה "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" שיצא לאור בהוצאת ספרים השוכנת דווקא בשכונת שפירא: "גישות התכנון המקובלות לשכונות ותיקות ולדייריהן הן גישות פטרנליסטיות מעיקרן. הפטרנליסטים מבקשים לחולל שינויים עמוקים בלתי אפשריים, ובוחרים לשם כך באמצעים שטחיים בלתי אפשריים. כדי להתגבר על בעיות השכונות הותיקות, עלינו להתייחס אל דייריהן כאל אנשים המסוגלים להבין את האינטרסים שלהם ולפעול לאורם, והם אמנם כאלה. אנו חייבים לאתר ולכבד את כוחות ההתחדשות הקיימים בשכונות העוני עצמן ולהתבסס עליהם" (תרגום מאנגלית: מרים טליתמן, בבל, עמ' 331).

  • אליהו הנביא  On 28/12/2009 at 15:11

    כל הכבוד על הכתבה סוף כל סוף שמים את האמת על השולחן
    !
    אלי שטרן=אחיזת עיניים ?

  • אסתר דסברג בלזבלג  On 11/05/2012 at 17:20

    אני גרתי משנת 1952 עד שנת 1969 בשכון הפועל המזרחי. הבית שגרתי הוא 2 מטר מהבית האדום המפורסם. הכתובת למשלוח מכתבים שלנו היה שכון הפועל המזרחי קרית שלום תל אביב. זה היה בתקופה לפני שעיריית תל אביב העניקה לרחובות את השמות (יש לי הוכחות לדבר). זה כלל את הרחובות הבאים: טורי זהב, הבתים הישנים הדו קומתיים. רחוב אבודרהם, שח"ל, מהרש"א ובית חדש.
    אתם סיפחתם אותנו לשכונת שפירא. למען ההיסטוריה כדאי לדייק. וחבל שאין איזכור לשכון הזה אצלכם. בתאריך 11/5/12 הייתי עדה לסיור שנערך ברחוב טורי זהב. וחבל שהמדריכה לא בקיאה בחומר. לדוגמא שהם ישבו ברחוב טורי זהב בבית באר ההרוס וממול נשקף בית ספר שרשים התעקשה מורת הדרך שזה בית ספר ביאליק. לא עזר אחד המשתתפים בסיור שטען שזה בית ספר שרשים. וחבל שהיא לא ידעה שמקום בית באר ההרוס היתה בעבר אורווה ואנו בדרכנו לבית ספר {שרשים} נאלצנו להריח את ריח הזבל. אני גרתי ברחוב אבודרהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: