סיבוב לילי וגשום על הגג של סנד ובג'ולי מ.

היום נאלצתי לקחת יום חופש מהעבודה במטרה להצליח ולהשלים פערי ידע שעלי לצבור לקראת הבאות. בשל אי הבנה הפכתי ל"בר סמכא" בנושא מצודות טיגארט, אז כדי שלא אצא מובך מכל הסיפור הזה, פתחתי את היום במערכת המים המרתקת של המצודה בלטרון המשמשת את חיל השיריון כמוזיאון, מרכז הנצחה ומשרדים לכמה גנרלים משועממים שהשמפניה כבר לא זורמת להם בכוס כמו אחרי 67. זוהי תחנה ייחודית ומעניינת ולא בגלל איכות התכנון הבריטי, אלא דווקא בשל מה שהישראלים עשו לה. אחד מהמרכיבים המאוחרים במקום הוא עבודה של דני קרוון המתערבת במבנה עצמו ונקראת "מגדל הדמעות"… אבל אם אגרר לכתוב על זה, אז תצא כאן רשימה על טיגארטים+צבא+ודני קרוון ולזה אני לא רוצה להכנס.

היו עוד כמה עניינים באמצע אבל אני מעוניין לדלג לקטע שלפני אחרון של הערב, בסביבות השעה שמונה ברחוב מונטיפיורי בתל אביב. לאחר שנפרדנו לשלום מסיגל ויעל ועדי ויעל וירדנו לרחוב ונפרדנו גם מטלי, נזכרתי שבתא המטען במכונית יש לי שני תמרורי מתכת ענקיים שמצאתי בשדה במודיעין אותם רציתי לתת לעדי סנד שבטח ימצא בהם עניין לעבוד עליהם. והיות וכבר היינו ממש מתחת לגג שלו, אז הצעתי לרוני ומרים (שתיים מעובדות המעבדה לעיצוב עירוני באוניברסיטה  ש ב מ ק ר ה  הן גם שתיים מהבנות היותר שוות במחלקה) להצטרף לעלות ולתת לו אותם. הן הסכימו.

 

 

על סנד כבר יצא לי לכתוב כאן שלוש רשימות: אחת עסקה בקיר ברחוב הס, השניה על הממלכה שלו והשלישית בתערוכה בה השתתף בגלריה גרוס. יש גם רשימה שלישית נסתרת. אין ספק שהגרפיטי מתחיל לקבל בארץ את הכבוד הראוי לו כאמנות, וזה רק עניין של זמן עד שאחת מהאנדרטאות בתל אביב או ירושלים תאצור תערוכה לתחום. אבל נראה לי שהעבודות של סנד, עולות בתחום הזה על השאר: השליטה שלו במגוון טכניקות ובהן ציור, פיסול, הדפס, רישום ותכנון (האנימציה בדרך) – יוצרים בגלרית העבודות שלו שטרם נחשפה כמיכלול לציבור, מגוון עשיר כבר מההיבט הטכני והטכנולוגי דבר המדגיש ומחזק באופן משמעותי את הקשר בין האמן והחומר – היבט שחסר על פי רב בעבודותיהם של אמני גרפיטי טיפוסיים.

התחום השני המופיע בעבודתיו, זה היחס שלו לארכיטקטורה (ולמרחב הבנוי בו הוא מתערב) ובכלל זה לנושא הצורני ולמסורת האדריכלות ישראלית-מקומית. סנד הוא המשך ישיר לאדריכלים כדוגמת המורים זאב דרוקמן ושמעון שפירא וגם כמובן מרסל ינקו והרולד רובין. הוא קודם כל איש רוח ורק אחר כך אמן, אומן ואדריכל.

התחום השלישי שבא לידי ביטוי בעבודותיו של סנד, הוא ההיבט הביוגרפי של סנד עצמו: האמן הבודד הנדמה במבט ראשון כמפוזר ורחפן, מתגלה ביצירותיו כחד הבחנה, רגיש לסביבתו ובעל סקרנות הבמקשת לפרוץ את הגבולות הכובלים. עבודותיו הן לא "עוד גרפיטי חביב ומחויך" שניתן לחלוף על פניו במהירות, זה אמנם גרפיטי המבוצע בתוך דקות ספורות, אך המחשבה רבת השנים מוצאת את ביטויה בכל מרכיב ומרכיב בעבודה היוצרת מערכת שלימה המהווה חלק ממיכלול יצירה שלם.

העבודה הראשונה ששלף סנד מהערימה הייתה זו שכאן מופיעה מעל: במבט ראשון מדובר במשפחה טיפוסית בטיול באמריקה בעת מפגש עם אלמנט ילידי. אך למעשה כאן עולה דמותו של סנד יוצא הקיבוץ המפגיש בעבודה זו את הצד של "מדורת השבט הישראלית" המודגשת ביתר שאת בעברו של הקיבוץ – שכיום כמו בכל שאר חלקי הארץ מתפורר ומחליף את "שיח הלוחמים" (דיין בולט במרכז) במדורה אחרת – ערוץ 2 עם ארץ נהדרת ואילנה דיין. כאן אף אחד לא יוצא שמח ממה שנותר מאותה מדורה שהולכת ונכבת. אמנם אין עוד הרוח מנפנפת את הדגל, אך הוא עדיין מונף אל על.

 

 

הפעם החזאים ידעו מה שהם אומרים ובאמת ירד גשם, דבר שהקשה עלינו לראות את שלל העבודות המפוזרות על הגג. הגשם היה חזק אז בחרנו להצטופף בחדר הצר, ממש מתחת לאנטנות החוזרות ומופיעות בעבודותיו של סנד (על קירות, גדרות וארונות חשמל אפורים).

 

 
 
 
 
 
 
 
 

 

הפעם סיקרן אותי לראות איך זה נעשה, איך נראות השבלונות עימן הוא עובד. לאחרונה החל סנד לרסס על לוחות של מחשבים (כמו העבודה שבראש הרשימה הזו) ומדובר בעבודות שלא נעשות למרחב הציבורי אלא לכיוון חדש של מכירה לאזרחים מן השורה. הנושאים ממשיכים לקחת את עולמו של סנד למחוזות חדשים, ואולי כמו על גדרות הבתים גם על המחשב הקר והלא אישי, מחפשים הקופסונים את האינטימיות, בדיוק כמו שנעם רותם זועק "אני צריך חום אנושי. אני צריך חום אנושי. אני צריך חום אנושי".

 

 
 
 

 

תפסנו את עדי רגע לפני שיצא מהבית לסיבוב גלריות, אז היות וג'ולי מ. שוכנת כמה עשרות מטרים מהממלכה שלו, אז הצטרפנו אליו לפתיחה של אלמה שנאור שזכתה השנה בפרס לאמן צעיר ממשרד התרבות. סנד אהב את עבודות הצילום, אבל הדומיננטיות של עבודות הוידאו בחלל משכו יותר את תשומת ליבי, ונדמה לי ששאר המבקרים אהב גם הם את העבודות ורותקו אליהן.

אחר כך המשכתי אני עם רוני צפונה, מרים מערבה ועדי דרומה. אבל שבוע הבא נחזור כולנו וניפגש שוב.

 

 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: