סיבוב במחנה העובדים הנטוש של מפעלי האשלג

בשנת ה-50 לתקומת מדינת ישראל, החליטה הממשלה בהחלטה מס' 4625 מיום 20.12.98 לאמץ את תכנית הקרן הקימת לישראל בשיתוף המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות "ולשקם 50 אתרים היסטוריים המהווים אבני דרך בשיבת העם היהודי לארצו".

"הממשלה רשמה לפניה את התחייבותה של הקרן הקיימת לישראל, לממן מחצית מעלותו הכוללת של המייזם, המוערכת בכ-75 מיליון ש"ח על פני שלוש שנים. התכנית שהוגשה לראש הממשלה, מר בנימין נתניהו ואומצה על ידו, עברה ועדת שרים שאימצה גם היא את התכנית והטילה על ועדת מנכ"ל הקק"ל, יצחק אלישיב, להקים ועדה שתכין את רשימות האתרים, תלווה ותטפל בקידום הפרויקט" (מתוך אתר המועצה לשימור אתרים).

בארי הישנה, בית אשל, בצלאל, בת שלמה, גדרה, הגן הבוטנאי בהר הצופים, נגבה, שער הגיא ומחנה סדום – הינם רק חלק מאותה רשימת 50 אתרים שנותרו גם למעלה מעשור לאחר התחייבות הממשלה – נטושים ומתפוררים. לאחרונה האתר בבית אשל אף נהרס, וגם מבני מחנה סדום שלא זכו לטיפול למעלה מ-60 שנה מראים סימנים של מחיקה.

 

השלט ושרידי המחנה מעבר לגדר תייל

באותו יום שעשיתי סיבוב בסביבות סדום עם אסף מדמוני, הגענו גם למחנה סדום השוכן צפונית למפעלי ים המלח. על המפעלים והקמתם כבר כתבתי ברשימה שעסקה ב"מערת הקולנוע" ששימשה את עובדי המפעל ופעלה בסמיכות למחנה. רשימה נוספת עסקה במערכת המים שהובילה מי מעינות למחנה ולמפעל, ורשימה שלישית עסקה בחידוש ההתישבות באזור והקמתו של היישוב נאות הכיכר.

התמונה הראשונה כאן מציגה את מראה המפעל מהכביש, וכבר בצמוד לה ניתן לאתר קבור מתחת להררי פוספטים ושאר מיני מינראלים את גג סככת המטוסים – שריד אחרון לשדה התעופה שנחנך באתר בשנת 1937 ושיפר את הקשר אל המחנה והמפעל המרוחק ממרכז היישוב היהודי.

אסף מדמוני הוא זה שחשף בפני כאמור את המקום ועל כך תודתי לו. בטקסט שכתב לפני שנים ספורות, זועק מדמוני לא רק כתושב נאות הכיכר המבקש לשמור את נכסי המקום, אלא כאדם המבקש לשמור את ערכי האומה הישראלית ההולכים ונשכחים ונדרסים מתחת לבורות וטפשות: "שינוי הזמן, הזלזול, דלות הידע וחוסר האכפתיות נוגסים במבנה והוא מתפרק והולך, נמוג ובמראהו העלוב מוחה כנגד מזלזליו וכמו אומר: אחריתכם – כמו מר גורלי".

מדמוני מספר שבחודש יולי 1948 המריא מהמקום בחצות הלילה מטוס מסוג "איירובן" ובו שמונה נוסעים בדרכם לשדה התעופה "שדה דב" בתל אביב. בעקבות תקלה לא ברורה ביצע הטייס נחיתת אונס בקרבת נבי רובין, ושניים מנוסעי הטיסה יצאו רגלית לבת ים לבקש עזרה. בבוקר הגיע כח הצלה אל החבורה, אך ארבעה מהנוסעים (חנה אברך – חברת קיבוץ בית הערבה, מוטקה גליקסון – לוחם פלמ"ח חבר קיבוץ בית הערבה, אמנון ונטיק – מ"כ בפלמ"ח ופסח אוקראיניץ – עובד חברת האשלג בסדום) והטייס (בוב לויד ספנסר) נוצרי-אמריקאי שהתנדב לסייע לכוחות העבריים נמצאו שחוטים. רק צבי גלזר חבר קיבוץ מעגן מיכאל שעשה עצמו מת – נותר בחיים.

מבני מחנה הפועלים תוכננו בהתאם לאקלים המקומי ועל כך אני משער שניתן לכתוב לא רק רשימה שלימה אלא ספר – אך לא זו הבמה.

 

 

סככת המטוסים הקבורה

 

בשנת 1935 הגיע למקום הקולונל מייג'ור טולוק – קצין הנדסה אנגלי שהיה שותפו של משה נובומייסקי בקבלת הזיכיון להפעלת מפעלי האשלג. הקולונל גילה כי למרות שבאזור המשיק למצוקי הסלע הקרינה היא החזקה ביותר, הרי שדווקא קרינה זו מביאה ליניקת אוויר קר מבטן ההר ויוצרת בריזה קרירה ונעימה. בעקבות זאת, הציב את מגוריו באתר שחלקו היה מערה וחלקו נבנה בצמוד לדופן הסלע – ועד היום נותרו לוחות העץ שחיפו את מגוריו וכן מערכת החשמל המקורית. המערה עצמה קרסה לפני שנים.

 

וכעת למחנה עצמו, או יותר נכון – מה שנותר ממנו:

ראוי לציין כי כיום האתר מגודר ואין גישה חופשית אליו, ולכן כל ביקור במקום דורש תיאום עם הנהלת מפעלי ים המלח. אני לא מאלה שמתאמים.

 

אותי עניינה חזית המבנה, וכשחזרתי ועיינתי בתמונות מצאתי ששרון רז צילם תמונה מזוית שונה של אותו מבנה בו הענפים המתים ניצבים בחזית התצלום. 

מקלחות עם דוד חימום

 

 

אפילו צינור המים במקלחת נותר על מקומו

 

שירותים

 

אלה היו הרגעים האחרונים של סנדלי הטבע שלי. רגע אחרי והם נקרעו בדרך לא ברורה ונאלצתי להסתובב יחף עד סוף היום

 

 

 

בניין חדר האוכל והמטבח

 

אולם האוכל

 

 

חדר האוכל משמאל ובית הביטחון מימין

 

בית הביטחון

 

 

 

כספות לנשקים בבית הביטחון

 

 

 

 

 

זהו להיום

היה בסדר

?