סיבוב בכיכר סדום ועמורה

כיכר סדום היא אחד מהמקומות היפים והרגועים ביותר, שנתקלתי בהם בפלנטה שלנו. ולכן אני לא יכול להמשיך ולהציג את שאר ההיבטים הארכיטקטונים המצויים במקום מבלי להתייחס לטבע המרהיב המצוי בסביבה.

 

הנוף הרגוע והלכאורה שומם הניבט מכל עבר בכיכר סדום משרה אווירה שתוך רגעים ספורים היא בולעת את המבקר ומשיבה את נפשו אל השקט הפנימי, הרחק מחרושת התרבות בה האדם העירוני כלוא. אני לא כל כך מתחבר לכל העסק הרוחני שרץ היום בשוק, אבל בפעם היחידה שלקחתי חלק באשרם במדבר, הייתי בטוח שמשם אני לא יוצא ולא עוזב ובאשרם אני אשאר לעד ואמות. אבל אחרי שאחרונת הכוסיות עזבה חזרה לביתה, הבנתי שאני מעדיף את האינטנסיביות והנגישות הגבוהה בעיר – ועזבתי מבלי שוב.

עברו מאז כבר שנתיים או שלוש, והביקור הזה בכיכר הירדן עורר בי שוב את הגעגועים (וההורמונים) למדבר. אין פלא שגם טיפוסים כמו מיכאל גרוס ואורי ריזמן התחרמנו מהשקט המופשט הזה. יש כאן משהו נהדר…

אחד מהספרים שניכתבו על ים המלח וסביבתו הוא "ים המלח וחופו הישראלי" שהוציא זאב וילנאי בשנת 1964באמצעות המועצה האזורית תמר. הכריכה של הספר היא אחת מהכריכות היפות ביותר שניתקלתי בהן, ומשקפת היטב את הרוח שנשבה כאן באותן שנים, וגם היום עדיין ניתן לזהות אותה. לצערי, לא מופיע בספר קרדיט למעצב או מצייר האיור של גבי הכריכה.

חשבתי שאני מחזיק בספרייתי את כל כתבי וילנאי, אך אסף מדמוני – שאירח אותי בנאות הכיכר והוא זה שגילה לי את כל מכמני המקום, לא רק שגילה לי על קיומו של הספר, אלא אף העניק לי עותק ממנו הודות לעובדה כי החזיק בספרייתו יותר מעותק אחד. כך שתודתי למדמוני הינה כפולה: גם על גילוי המכמנים וגל על הספר היקר. אסף: תודה!

כריכת הספר "ים המלח וחופו הישראלי" מאת זאב וילנאי. בסוף היום עצרתי באוהל הבדווי שעל אם הדרך לפיתה עם לבנה וכך הזדמן לי לראשונה באותו יום לעיין בספר. עוד על אורחן דחלאן ראו רשימה זו

בכל מקרה אני הגעתי לאזור כדי לראות מרכזיית טלפונים שתכנן בתחילת שנות ה-60 האדר' שמואל מסטצ'קין ומאד סיקרן אותי לראות איך בוגר הבאוהאוס מתכנן מבנה כל כך פונקציונאלי. בסוף יצא שראיתי הרבה הרבה הרבה יותר ממרכזיית טלפונים, ובכדי להציג חלק מהדברים יהיה עלי להעלות לכאן כמה רשימות נפרדות (שאחת מהן כבר העליתי ובה הצגתי את המצודה שתוכננה בנאות הכיכר על ידי האדר' נחום זולוטוב). הרשימה הזו מבין הרביעיה תעסוק בטבע, והיות והטבע מדבר בעד עצמו, לא ארחיב בדיבור אלא אם כן יהיה לי מה לומר.

מפת הסביבה משנת 1964 מתוך הספר "ים המלח וחופו הישראלי" מאת זאב וילנאי

מערת קבורה

תצלום המערה משנת 1932 מתוך הספר "ים המלח וחופו הישראלי" מאת זאב וילנאי. המערה שימשה בתקופה מסוימת ככנסיה ועל קירותיה נמצאו צלבים. החדרון שבקצה המערה שימש לשמירת חפצי הקודש של המקום

המבט מתוך המערה משקיף על הנוף הקדום הנחצה על ידי עמוד חשמל

בהתחלה הייתי בטוח שהלוחות הלבנים שהיו פזורים בשטח הם סוג של פסולת בניין, אך מסתבר שזה הסלע המקומי שמתפרק ככה, זו בהחלט אטרקציה ששווה רק בשבילה לעצור כאן וללמוד על המינרלים המרכיבים את הסלע המקומי

כשמפעלי האשלג הוקמו עלה בשנת 1934 הצורך באיתור פיתרון להספקה סדירה של מים לעובדי המפעל. לצורך כך אותרה קבוצת מעיינות מספר קילומטרים דרומית לשטח המפעל, ובין המפעל לבין המעינות הוקמה רשת של תעלות בטון. המעין המרכזי באזור היה עין ערוס (מעין הכלה) ואגדות שונות ומשונות נקשרו בשמו, וכיום המעיין ניצב בלב חורשת עצי תמר עזוב ונשכח.

בתצלומים ההיסטורים נראה המקום כמו מפעל חלוצי הקם מן המדבר, התעלות שנחפרו בקרקע היו מדופנות בבטון, ובחלקן הורכבו מלוחות עץ (ראו שלושת התמונות בשחור לבן שלמטה). אסף מדמוני מספר שבחורף 1939 פסקו יום אחד המים מלזרום, ולמקום נשלחו שלושה חברים לבדוק את פשר התקלה (המהנדס שמואל ברנשטיין, איש האחזקה מיכאל בלום והנהג הארי לוביאנוב). עם הגיעם למקום נפתחה על החבורה אש ממארב, והשלושה נהרגו.

בשנת 1955 יובאו לארץ עשרות אלפי נצרי תמר, וחלק מהם נשתלו בסביבת המעיין, נקלטו באדמה והניבו פרי. בהמשך, נשתלו שאר ירקות בסביבת המעיין והביאו לפריחה מקומית.

עם השנים פסק השימוש במערכת התעלות שהביאו את מי המעיינות למפעלי ים המלח והמקום נשכח והתעלות נהרסו ונקסרו מתחת לאדמה. לאחרונה החל מדמוני לגייס צעירים ותלמידים במטרה לחשוף ולשקם חלקים מהתעלות – ואת הישגי הפעולה ניתן לראות כבר היום בשטח.

מקור התמונות: אוסף אסף מדמוני

המעיין היפה ביותר המצוי במקום וגם הנגישות אליו היא קלה ונוחה הוא "מעיין האהבה" המצוי ממש לצד הכביש המוביל לנאות הכיכר. המים נקיים אך מליחים, ומוצלים בצמחיה יפיפיה המורכבת העיקרה מעצי תמר. אסף הראה לי את המקום וגם צייד אותי בשקית תמרים מעץ התמר שבחצרו שבנאות הכיכר הסמוכה. אז אחרי שנפרדתי מאסף שעשה לי סיבוב במעיין, חזרתי למקום לבדי וירדתי למעיין כדי לסיים את היום בנחת.

כשאני צף לי במים השקטים, נוגס בתמרים שקבלתי מאסף, ובעזרת השקט והיופי שבמקום חושב מה צופן לו העתיד העברתי את השעתיים הנעימות ביותר מזה זמן רב.