סיבוב בבי"ס מנשר ובתחנה המרכזית הישנה / תערוכת סטודנטים מפתיעה והנכבה של רונה סלע

אחת מהמורות שהשפיעו על החשיבה וקריאת המרחב האישית שלי, ובכך תרמה רבות להתפתחות תפיסת עולמי הייתה רונה סלע.

סלע ביקשה בקורס היחיד שעברתי אצלה, לקטלג באופן כרונולגי את תולדות הצילום המקומי החל מהמאה ה-19 ועד ימינו אלה. לצערי, היה לא מעט ברדק במהלך הקורס, ומספר המפגשים היה מצומצם באופן ניכר – אך למרות כל אלה הצלחתי לצאת מהקורס עם מטען גדול ומשמעותי אותו אני נושא עימי, וחלקים ממנו מוצאים את ביטויים ברשימות אלה. 

התערוכה המוצגת כעת במנשר (חכמי 18, ת"א) "לעיון הציבור" באצירתה של סלע (עליה עבדה שלוש שנים) גרמה לי מייד לשנות את הלו"ז ולדאוג לבקר בתערוכה כמה שיותר מהר. את הרכב החנתי במסילת ישרים בסוף יום העבודה מסיבות קולינריות וספורטיביות, כך שהייתה לי הזדמנות בדרך לתערוכה שעוסקת בסיכסוך מקומי לחצות מרחב מסוכסך נוסף. 

 

 

הדיון על גירוש העובדים הזרים פשט בכל כלי התקשורת, אך בנוה שאנן ניתן לו כלי ביטוי נוסף והפעם על קירות הבתים.

באחת הכתובות שככל הנראה רוססה על ידי אדם שאינו אוהד את אלה שמנקים אחריו, נקבע בחדות ופסקנות: לגרש! … מעניין אם אותו בחור הגיע משבות רחל ולפני כמה שבועות ריסס צעירים שבכלל לא הכיר, או פיצץ דירה של פרופסור ואולי הכל ביחד. אבל מה שבא כאן לידי ביטוי זו העובדה שהשנאה פה היא לא עסק חדש או זר, זה היה פה תמיד וכל פעם כוון למטרה אחרת ולפעמים גם במקביל. לפעמים השנאה הזו גם מוחקת מבנים, כמו במקרה התחנה המרכזית הישנה שתוכננה על ידי ויטקובר (בשיתוף זלקינד), שתכנן גם את אוניברסיטת תל אביב בה אני לומד היום, על שרידי כפר שתושביו גורשו. יש כאן בומרנג שחוזר.

 

 
 
 
 

 

סלע הוציאה עד היום שני ספרים חשובים שליוו שתי תערוכות: "צילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוזיאון הרצליה לאמנות, 2000) ו"שישה ימים ועוד ארבעים שנה" (מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2007). כעת מלווה את התערוכה במנשר הספר השלישי "לעיון הציבור" המורכב משני כרכים (120 ש"ח מחירו בעת התערוכה) שהאחד מורכב מטקסטים שבעיקרם מתארים את מסע תהליך העבודה לאיתור התצלומים בארכיוני משרד הביטחון והכרך השני מוקדש לתצלומים.

התערוכה למעשה מחזירה אותי לאחד מהערכים אותם לימדה אותי סלע, להתבונן אחרת על מה שנראה מוכר וברור ובכך לחשוף צד נוסף המקרב אל האמת. אין כאן עניין של שמאל או ימין, כי אם הכרה במבט האחר שאינו מתבסס על האתוס עליו גדלנו והתחנכנו. או כפי שסלע בעצמה פותחת את הקטלוג: ההיסטוריה הישראלית נלמדת בבתי הספר הערביים בישראל, ואילו ההיסטוריה הערבית – הכתובה והחזותית – אינה נלמדת כמעט בבתי הספר הישראליים ומרבית הישראלים עיוורים כלפיה.

במסגרת זו, איתרה סלע תצלומים אשר צולמו על ידי מסתערבים שהצליחו להסתנן אל הכוחות הערביים ולצלם אותם בפעולה, או אלבומי תמונות שנלקחו שלל ונבזזו מבתים, או ש"הושאלו" ממשרדי שלטונות המנדאט הבריטי וכדומה. מתוך אותם תצלומים היסטורים עולה ונחשף לראשונה מבט אחר על הצד השני שעל פי רב לא מתפרסם באלבומי הניצחון וספרי ההסיטוריה שלנו. במקביל, עוסק הספר בפרקטיקות העומדות בבסיס הארכיונים הצבאיים ואת אופן חשיפת ושמירת הידע האצור בפני הציבור – פרק מרתק לכשעצמו הזוכה לפירוט רב בכרך הראשון של הספר. פרק זה מלמד על מניעת האפשרות לעיין באוצרות התרבות של המקום ובשליטה בזיכרון ובכתיבת ההיסטוריה והמורשת של האחר.

צריך להיות שמרן או סתם מפגר כדי לסרב ולראות את המבט האחר ובכלל זה ללמוד את האחר, שהוא למעשה השכן עימו אנו אמורים להתמודד יום יום ולא רק מפני שהוא ומשפחתו נאלצים להתמודד עם כוחותינו שעה שעה.

את השם לתערוכה "לעיון הציבור" העניק עו"ד המשמש כיועץ משפטי למערכת הביטחון, במיכתבו לסלע המסתיים במשפט: "…אין באפשרותנו למסור את החומר דנן לעיון הציבור בשלב זה" (המיכתב במלואו מתפרסם כנספח בסוף הכרך הראשון, עמ' 123).

לאחרונה התמסדה סלע ולבד מאתר אינטרנט אישי המהווה בסיס לאצירת חומרים לעיון הציבור (וכבר עכשיו מכיל מאמרים, הרצאות ותצלומים רבים), מציג את הוצאת הספרים החדשה שהקימה על שם אימה הלנה והספר "לעיון הציבור" הנו הראשון שיצא בהוצאה זו. את העיצוב המינימאלי והנקי של שני הכרכים, עיצבו יעל בורשטיין ונדב שלו.

בכל מקרה, הביקור בתערוכה במנשר מזכה את המבקר גם להחשף לעבודה רחבת היקף של הסטודנטים בחדר המדרגות של הבניין – ועל כך בהמשך.

 

 
 
 
 
 
 

חדר המדרגות של בית הספר לאמנות מנשר, הוא חדר מדרגות סטנדרטי, קטן וחסר תאורה טבעית – מרכיבים שאינם מזמינים איש לעשות בו שימוש ובשל כך מעודדים את השימוש במעלית. אך יוזמה פנימית הביאה את התלמידים למלא את קירות החלל הורטיקלי בשלל איורים משעשעים ובעלי קו אחיד, דבר שהופך את השימוש בחלל לחוויה ייחודית.

כאן למעשה (אחרי הביקור בתערוכה של סלע כמובן), ניתן ללמוד פרק כיצד להפוך חלל משעמם, אפל ומטומטם ברמה כזו שהפונקציונאליות החד גונית שלו מעקרת אותו מייעודו, להפוך אותו למקום מזמין. מחלל של מעבר לחלל של שהייה – זה ההישג הגדול אותו השיגו יוזמי הרעיון ומבצעיו, ולכן אני ממליץ לבקר בעבודה הורטיקלית הזו כל עוד היא מצויה על קירות חדר המדרגות.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 20/10/2009 at 9:33

    תודה
    יפה שהצילומים תלויים כך בפשטות על הקירות, חד וחלק, בלי התחכמויות
    נחמד מאוד גם מה שהסטודנטים עשו על הקירות

  • יורם  On 20/10/2009 at 10:52

    אכן יש כאן בומרנג שחוזר.
    אלא שמדובר באותה יד שגרשה את הפלסטינים מכפריהם והשמידה את הכפרים ולימים ניתבה את קהילת הפליטים ומהגרי העבודה אל שכונות הדרום שם יושבו פליטים ומהגרים ממדינות ערב והאיסלם
    שנותבו לשם כדי לנגב אחרי אחרי היד הנעלמה.
    מה שאתה עושה זאת הטעיית הציבור.
    התושבים מוחים מול הרשויות לא נגד הזרים אלא נגד העובדה שא. כולם מרוכזים בדרום העיר.
    ב. מהגרי העבודה תופסים את משרותיהם בנקיון ובשירותים. ג. מעמדם הארעי מכרסם ביציבות הקהילה הותיקה וגוזל ממשאביה.
    קל מאוד למי שאינו ילידי ובא מן המרכז או הפריפרייה הנחשבת (קיבוצים למשל) להסתובב עם מצלמה בדרום העיר וללכוד גרפיטי מהסוג הזה, או אפילו לקבוע את מושבו בשכונות ולהטיף למקומיים. אחרי הכל הוא מרופד ומוגן בכל ההון הסמלי והפריבילגיות שהקנתו לו מוצאו האתני וסביבתו המקורית. שלא לדבר על ההון החומרי בהרבה מן המקרים.

  • מיכאל  On 20/10/2009 at 10:58

    איזו קהילה מקומית בדיוק יש בנוה שאנן? גברת לוין ובניה כבר מזמן לא מתגוררים במקום. כל מי שיכל ברח. ריכוז עובדים זרים במתחם אחד הוא דבר מקובל בכל העולם (ראה מקרה צ'ינה טאון) רק שאם גם כאן היה למישהו שכל היו הופכים את האזור מבעיה לעיר לאתגר, אבל במקום זה בחרו למחוק את התופעה כמו שהיה כאן ב-48.

  • יורם  On 20/10/2009 at 11:28

    לתחום את מרחב הגירוש והקיפוח רק בגבולותיה של שכונת נוה שאנן זו היתתמות במקרה הטוב והטעיה במקרה הפחות מוצלח.
    מה עם כל התושבים המקוריים שנותרו בנוה שאנן ובסביבות אותו רחוב עם עבר מפואר של ריכוז בתי כנסיות בו החנת את רכבך במסעך האחרון?
    אם כל מה שאתה יודע על נוה שאנן זה להצביע על הבית של משפחת לוין ברור לי מאיפה אתה מגייס את האמפטיה לפליטים ולמהגרי העבדות.

  • מיכאל  On 20/10/2009 at 11:33

    לא רק לוין. אני מכיר כל בית בנוה שאנן, אין פרט (אמנם פיסי) שלא עברתי עליו בשכונה.

  • אמיתי סנדי  On 20/10/2009 at 12:20

    אויר ע"י עמית טריינין, ראש המחלקה לתקשורת חזותית במנשר, וירון צור, בוגר המחלקה.

    • yaronimus  On 05/05/2015 at 23:06

      תודה רבה אמיתי! אני כתבתי את כתובות ״המשך התערוכה״, אבל היוזמה והאיורים וכל השאר שייכים לעמית טריינין 🙂

  • יורם  On 20/10/2009 at 12:52

    אכן מדובר בנכסים של ממש.
    כל הפרטים בסצנת המדוברת הם נכסים לרבות הסמליים/תרבותיים דוגמת ביתו של 'אותו הנער עם אותה פרוסת לחם'
    שנווה שאנן היא תפאורת מחזותיו, שיריו וכתביו כולם.
    אבל היו עוד רבים וטובים ועדיין ישנם, שעבור המיינסטרים מטעניהם התרבותיים אינם נחשבים נכסים, ונכסיהם הממשיים נסרקים כיום בידי הקארטוגרפים הביקורתיים המתייגים באופן סלקטיבי את הממצאים ומותחים קו מכפר סלמה לחנוך לוין ובחזרה.
    ראה מקרה בית הכנסת 'בית ישעיהו' ברחוב צ'לנוב

  • דניאל ונטורה  On 20/10/2009 at 14:37

    אבקש להעתיק את 3 התמונות של התחנה המרכזית
    הישנה בתל אביב

    לכאן בתנאים המקובלים

    http://he.danielventura.wikia.com/wiki/%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%A0%D7%94_%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%AA%D7%9C_%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91

  • יורם  On 20/10/2009 at 17:56

    מנשר,התחנה המרכזית הישנה, ג'נטריפיקציה, והלבנת המרחב אפשר לקרוא כאן:
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1023,209,35840,.aspx

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: