אתמול התקשר אלי שמוליק. לא דברנו שנים אבל אתמול הוא נזכר בי, אחרי שגיגל את שמו באינטרנט ונפל על אחת מהרשימות שכתבתי ובה הוא מוזכר (סיבוב בבית לחם). היות ואת ימי שלישי אני מקדיש לאקדמיה – מקום שגורם לי לאחרונה סלידה, בחרתי לצאת מהעיר ולהדרים אל עירו של שמוליק לביקור. את מה שראיתי וחוויתי בקרית גת אציג בסדרת רשימות נפרדת, ועד אז אתעכב על עצירה קצרה על הדרך.
החלטתי להכנס ליישוב עשרת ולראות מה נותר מההיסטוריה שהמקום הזה מקפל בתוכו. ציפיתי לראות שריד אחרון מהכפר הפלסטיני בשית, שעל חורבותיו הוקם היישוב הישראלי, אך להפתעתי המרובה לצד החורבה הפלסטינית שכנה לה החורבה הציונית – בית העם שתכננו האדריכלים אנדרי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן.
.
גם הפעם צולם סרטון קצרצר בן 2 דקות, במטרה להבין איפה כל הדברים עומדים וגם כדי לשמוע את צרחות העטלפים.
מתכנני הישוב עשרת בחרו להקים את היישוב הישראלי מסביב לשטח הכפר הערבי – שבתיו נסרקו במסרקות של ברזל, למעט מבנה הקבר והצמחיה, ולהותיר חלל מוזר בלב היישוב. וכך, נותר לו במרכז היישוב עשרת מעין טבע עירוני פראי העומד בניגוד גמור ליישוב המסודר והמאורגן המקיף אותו. תל חרב המהווה פצע חי ומדמם בלב יישוב שחי לו את חייו בשלווה עם חלב במקרר, דשא מוריק בגינה הפרטית והמגודרת ובריכת שחיה עם מגרש כדורסל ליד. אבל כמובן שאין זה מקרה יחידאי לעשרת, כי אם מציאות ישראלית בה כולנו חיים.
תהיתי, האם לתושבי עשרת לא מציקה השאלה לאן נעלמה כל האוכלוסיה האזרחית שחיה ופעלה כאן במשך מאות של שנים? איפה הם ישנים? מה הם מדברים? האם הם זוכרים את בתיהם? האם הם רוצים לחזור? לבקר? לגור? לעבד את אדמתם?
על פי עדותו של תושב המקום, אין בעשרת ילד שאינו מכיר את ההיסטוריה של המקום. אך על פי רוב אלו הן שאלות שאינן מציקות לתושבי ישראל, כי אחרי שעשינו את זה ליושבי הארץ ולשכנינו, באנו ועשינו את זה גם לבני עמינו – תחילה בחצי האי סיני ואחר כך גם בגוש קטיף ובצפון השומרון. ניתן לדחות את הטענה, בכך שהמתנחלים הם משיגי גבול, אך עצם האלימות שבגירוש אוכלוסיה אזרחית על ידי ארגון צבאי היא פעולה המנוגדת לכל תפיסה אנושית הגיונית. מבחינתי, הכתבה השבת על ההקדמה של ס' יזהר ל"חירבת חיזעה", פורסמה בדיוק בזמן.
החברה הישראלית מעדיפה לטאטא את הזבל אל מתחת לשטיח ולהעביר דף בעיתון, ולחשוב שהזמן ירפא את הכל. אחר כך זה מתפוצץ בפנים והגנרלים מאשימים איזה שר או ראש ממשלה אזרחי שמואשם אל מול האויב "האלים והפרוע". אבל, בנתיים כאזרח אני משתדל ללמוד את מה שהיה, ודווקא בעשרת אני חושב שניתן לראות כיצד ההתנהלות הישראלית אל מול מה שנותר מתושביה הקודמים של הארץ משתכפלת באופן אמנם פחות מודע – כלפי הנכסים שהנכיחו את המדינה הישראלית הצעירה והחדשנית.
בבשית התגוררו על פי מפקד שנערך בכפר על ידי הבריטים ערב מלחמת העצמאות כ-1,800 תושבים שאכלסו כ-560 מבנים, שכולם למעט אחד הוחרבו עד היסוד. ב-13 למאי 1948 גורש אחרון תושבי בשית מהמקום.
הכפר בשית, נקרא היה כך בעקבות מסורת קדומה כי בתחומי הכפר קבור שת בן נח. בכמה מקורות מוזכר כי הבניין ששרד מהכפר הוא בניין הקבר. היות ולא יכולתי להכנס אליו בשל מאות העטלפים ששרצו על כיפותיו וערימות הצואה שלהם – לא יכולתי לראות ממה מורכבים החללים הפנימיים שם מצוי המחראב או מצבת הקבר. מה שבטוח הוא שמדובר במבנה ציבור מרשים, בעל שלוש כיפות אבן וחצר רחבת ידיים שנועדה להתכנסות התושבים.
הגעתי למרכז עשרת ואל בניין הקבר באינטואיציה אישית, אחרי הכל – מתכנני היישוב הבינו משהו בבינוי ערים וכך נותר ההגיון במערך האורבני של היישוב (מה שלא כל כך מתקיים היום השכונות וביישובים החדשים). מאות העטלפים שצרחו לקראת בואי למקום חיזקו את האווירה במקום. הבור בחצר המסגד היה ריק, אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו..
אז אחרי שיורדים מהתל ונתקלים גם בשלט המעיד על כיבוש המקום, אז מגלים שלא רק הכפר הוחרב, אלא גם בית העם של היישוב. לקיבוצים היו חדרי אוכל שהיוו את גולת מרכז החיים של היישוב ולמושבים היה את בית העם. הקיבוצים נפלו ועימם גם חדרי האוכל (לא כולם) וכך גם המושבים, בעשרת העסק נפל. זה לא אומר שעשרת היא מושב נכשל ודועך – כי ההפך הוא הנכון. עשרת מלאה בבתים פרטיים מאד מטופחים והאנשים שנתקלתי בהם, בעיקר אמהות עם פעוטות בדרך לגן – נראו אנשים נחמדים ושטוב להם בחיים. הבעיה היא איך מתייחסים אל העבר ומה מאחד את האנשים האלה היום.
את התשובה לכך אין לי, כמו שאין לי את התשובה לשאלה האם הם תוהים היכן חיים האנשים שבשטחם הם יושבים היום…
בית העם בעשרת שכיום הוא חורבה הניצבת לצד החורבה הפלסטינית, הוא מבתי העם המרשימים ביותר שנתקלתי בהם. זו בהחלט הייתה חוויה מרגשת לבקר בו ולחזות במצבו המשקף היטב את מצבה של החברה והתרבות הישראלית. נראה שבית עם זה תוכנן על ידי אחד מהאדריכלים המובילים בישראל של שנות ה-50 ואם מישהו מכם יודע משהו – פרטים טכניים או סיפורים אישיים – אשמח לדעת (בארכיון מחלקת ההנדסה של המועצה אין כל זכר לתכניות המקוריות של המבנה, למעט תכניות הרחבה שבוצעו בשנת 1978 בחלקו האחורי של האולם על ידי מחלקת התכנון של תנועת המושבים. מה שכן ידוע לי כי חברת "רסקו" הייתה החברה שהקימה את הבניין שהוקדש לכבודו של פעיל ציוני ד"ר גיאורג לנדאואר, וחנוכתו התרחשה בשנת 1960, והסרט הראשון שהוקרן בו היה "זוהר בדשא" בכיכובו של וורן בייטי).
היישוב עשרת קרוי על שם עשרת הבילויים שהקימו את המושבה גדרה הסמוכה, כיום מתגוררות בה 258 משפחות ועוד 59 משפחות בדיור מוגן וכולם גרים בבתים צמודי קרקע – חלקם חדשים וחלקם ותיקים. מביקורי במקום, נראה כי עשרת היא מיקרוקוסמוס של המציאות הישראלית, ובשל כך המורכבת עמוקה בהרבה מהדברים שהוצגו ברשימה זו.
לגבי זהותו של מתכנן בית העם בעשרת – אני מקווה שבהמשך אקבל תשובה ואעלה אותה לכאן. ובינתיים אני מאחל לכם שנה טובה ומוצלחת!
חלון אחורי 
תגובות
איפה החומוס?
את השמאל המשתפ"י אנחנו כבר מכירים.
אלה חיות הנמצאות בסכנת הכחדה בארצנו – ורוב המינים מועילים לאדם, מכיוון שהם אוכלים חרקים.
בוגד בעם שלו ובדרך מקדם באינטרנט את הקליפים המסריחים של חבר שלו.
הליכלוך שראית בעשרת הוא כלום לעומת הליכלוך שאתם יוצרים באינטרנט.
ראשית – תודה על תגובתך וברשותך אגיב מייד: יתכן והנך סובל מחולשה מסוימת בהבנת הנקרא ויתכן שאתה פשוט אידיוט. במידה ואינך בור ועם הארץ אז ככל הנראה לא באמת קראת בעיון את מה שכתבתי, ולכן אחרוג ממנהגי ואסביר את הרשימה:
בכל עניין שבעולם ישנם שני צדדים המייצגים יחדיו רעיון אחד שלם. אני עוסק ברעיון הזה כמעט בכל הרשימות ויש לברר אותו היטב. כל הסתכלות על דבר חשוב חייבת להיות בשתיים, ואם אין זה דבר חשוב, אז בכלל לא כדאי לעסוק בו וחבל על הזמן. אז הנה לך קצה חוט, ועכשיו אתה צריך שאחשוף לפניך הכל חתיכת טמבל?
קבלתי תגובה המתייחסת לרשימה שאני מעוניין לפרסמה כאן:
הי מיכאל
שמי שחר ואני תושב עשרת ויליד עשרת דור שני.
אבי לקח חלק בהקמת המבנה אך הוא אינו זוכר את שם האדריכל שתיכנן..
מה שכן, הוא די בטוח שאותו אדם נשכר על ידי חברת רסקו..
לגבי סופו של בית העם:
בית העם שימש להצגות קולנוע ואף הועלו בו מחזות תיאטרון על ידי ילדי האיזור עד סוף שנות השמונים.
הסיבה לנטישתו נעוצה בכך שהוא לא שימש אך ורק את תושבי האיזור אלא אף את כל תושבי הסביבה וניסגר לבסוף לאחר שנעשה קטן מדי מכדי להמשיך לשרת כמות גדלה והולכת של אנשים.. מה גם, שהוא ממוקם בלב איזור מגורים ורעש של אנשים ורכבים יכול להוות מטרד בכל מקום כשהזמן הוא שישי בלילה.. רכבים חסמו חניות פרטיות ובני נוער עשו רעש ולעיתים אף נזק לרכוש התושבים..
כמוך כמוני – גם אני מצר על מצבו של המבנה שבו העברתי חלק ניכר מילדותי..
בשנות התישעים נעשו מספר נסיונות לשקמו, אך תגובות השכנים מנעו את הפעלתו מחדש של המבנה..
בית העם בעשרת משופץ בימים אלה וכאשר יסתיים השיפוץ יחזור לשמש את תושבי גדרות כמו בימים עברו.
כיף לשמוע כזו בשורה!
תודה מיכאל על רשימה מרתקת. אני תושב האיזור וזוכר סרטים והצגות שראיתי בבית העם כילד. אבי סיפר לי שהמקום נסגר לא משום שנעשה קטן מדי, כמו שציין אחד המגיבים, אלא להפך – משום מיעוט המבקרים שלא הצדיק את המשך אחזקתו. נשמע הגיוני יותר, לא?
אני שמח מאוד על השיפוץ ואני מסכים איתך שלמרבה הצער הקהילתיות פסה מן העולם. אני מקוה שבית העם יחזיר לנו משהו מן הקהילתיות האבודה. ותודה לך על שתיעדת את המבנה כפי שהוא זכור לי, שהרי המבנה החדש לא יראה כך.
השיפוץ של בית העם הסתיים והוא יפתח חגיגית בפסח הקרוב (עוד שבועיים). הכפר בשית שנכבש היה ריק מתושביו שברחו לפני כן מהאזור. להבדיל מהערבים ישראל לא הרסה את קבר השייח וגם הגבעה נשארה כמו שהיא למעט ניסיון לשתול צימחיה חדשה ולגדר את השטח באבנים גדולות על מנת לשמור על הגבעה
שלום מיכאל ומתעניינים נוספים,
באיחור מה לפוסט, יש בידי מידע בנוגע לאדריכלי הבניין. מדובר במשרד התל אביבי לייטרסדורף את בלזיצמן, שכבר ציינת בפוסטים קודמים. הבניין תוכנן בסוף שנות החמישים ויש בידינו שרטוטים שונים וגם פרספקטיבות.
במידה ומעניין, מוזמן ליצור קשר.
ישי
יש לך את גוגל כדי שיעזור לך למצוא את הסיבות (והנרצחים) שבגינן ברחו הבדואים והערבים מפני צבא העם היהודי. האזרחים שהתיישבו במישור החוף הדרומי על קרקעות שנרכשו כחוק אינם קולוניליאסטים אלא חקלאיים שהגיעו עם טוריה להפריח את השממה ולנטוע פרדסים הרחק מתל אביב הבטוחה. גם אדמות תל אביב שבה נולדת ובה את מתפרנס נרכשה מערבים. ביקורת טובה כדי להראות בפני חבריך מי אתה אבל אם אתה רוצה כבוד אידיאולוג עדיף שתראה דוגמא אישית ותעזוב למקום שבו הקולוניאליסט היהודי טרם טימא במגפיו.