סיבוב בקיבוץ גינוסר / הקיבוץ של יגאל אלון

אז מה נשאר לנו מפייקוביץ?

שנה שעברה ביקרתי במה שנותר מקיבוץ גינוסר ונחשפתי לקיבוץ שככל הנראה חטף את אחת מהמכות הקשות ביותר מבין הקיבוצים שעברו הפרטה וביקרתי בהם.

קיבוץ גינוסר הוא גן עדן, לא רק לאנתרפולוגים אלא גם לאדריכלים. גלריית הארכיטקטורה המצויה בקיבוץ מרשימה ביותר בכל קנה מידה של ישוב. הלכתי לראות את חדר האוכל, מהגדולים שהוקמו בתנועה הקיבוצית, בהתחלה הייתי אופטימי וחשבתי שחדר האוכל יהיה פעיל ואפשר יהיה לאכול משהו. כשהגעתי אליו הוא היה נראה נטוש ונתון לגזלני פרטי בניין. חתולים הסתובבו באולם בקומת הקרקע, הברזים לשטיפת ידי החברים היו מפורקים, בשירותים לא היה נייר לנגב את התחת, לא אופניים, לא ריח מאכלים, לא נפש חיה (חוץ מהחתולים כמובן).

עוד אני מתרשם מהמצב בתחתית הבניין, שמעתי לחשושים במעלה המדרגות. מופתע עליתי למעלה – לאולם חדר האוכל עצמו. האולם בעל המפתח הענק היה ריק משולחנות או כיסאות שהייתי מצפה למצוא בחדר אוכל, רק שולחן אחד וסביבו הצטופפו ששה גברים, מחציתם קשישים באים בימים ומחציתם בשנות ה-50 לחייהם. מופתעים הם שאלו למעשי במקום, עניתי שבאתי לראות את חדר האוכל בקיבוץ. הצעיר בחבורה ענה בנימה של התנצלות: "זה חדר האוכל. זה הקיבוץ. זה מה שנשאר מהקיבוץ: ששייתנו"…

.

.

הנה כאן תמונה של בניין חדר האוכל שתוכנן על ידי האדריכלית חנן הברון, מהבולטים והטובים שבאדריכלי הקיבוצים בישראל, אבל בדומה לבינוי ערים בקיבוצים – מה שחשוב כאן זה לא המבנים כי אם המרחבים הפתוחים, והחלק הזה מתוכנן בפרופורציות הנכונות.

אפשר להצטער ואפשר לכעוס על מה שקרה בתנועה הקיבוצית, אבל הביקור בקיבוץ גינוסר הוא קורע לב. המצב הפיסי של המקום מדורדר באופן חריג ואפילו קיבוץ תל יוסף לא הגיע למצב הזה. דווקא המדשאה המרכזית ירוקה ממש כמו בימים הטובים (אחרי הכל קרובים כאן לצלחת), אבל שאר הצמחיה באזורי המגורים מוזנחת וכמעט שנעלמה (וכאן לא מתקבל התירוץ של חיסכון במים, כי לדוגמא בקיבוץ קלי"ה ששקוע בצמחיה עשירה – כל הצמחיה חוסכת מים).

הפעם הביקור בקיבוץ לא היה לשעה קלה, אלא ליומיים, במהלכם הייתי צריך להשלים ולסגור את הצעת המחקר שלי לאוניברסיטה. הייתי צריך שקט, ים ומזון זמין ונראה היה לי שיהיה מציאותי להשתכן על שפת ים כנרת במה שנותר מהקיבוץ של יגאל אלון.

אז לפני שאני ניכנס לסקירה ארכיטקטונית של מבני הקיבוץ הבולטים, אני כבר יכול להמליץ לכם על המקום. מלון "נוף גינוסר" זה אמנם לא הילטון (שתוכנן ממש באותן שנים, בראשית שנות ה-60), אבל האוכל סביר בהחלט, החדרים בחלקם משופצים, מאובזרים ומאד נוחים, יש בריכה צמודה עם תיירות וחוף נקי המצוייד באסדה בלב הכינרת עליה ניתן לשכב ולהנות מהשקט.

אמנם, הייתי משוחד בגלל הארכיטקטורה של הבניין המרכזי של המלון שתוכנן על ידי זיוה ארמוני – בחורה מחוננת שלצערינו לא יצרה מספיק, ולא מימשה את היכולות שלה באופן המירבי, אחרי הכל הגברים שולטים וראינו לאן כל העסק הוביל אותנו. מכל מקום זיוה ארמוני לא תצא מהעולם בידיים ריקות, במהלך הקריירה שלה היא תכננה כמה מהמבנים האיקונים של האדריכלות הישראלית, ומהמוצלחים שבהם: הספרייה הלאומית בגבעת רם (עם חבר אדריכלים) ובית הקיבוץ המאוחד (עם חנן הברון) ברחוב סוטין בתל אביב שנהרס עד היסוד לפני שבועות ספורים ואת מקומו יתפוס מגדל שתוכנן כמובן על ידי גברבר, אבל היוזמה היא של נקבה. המחיר היה מאד נוח, והקהל לא היה מורכב מאליזבת טיילור אלא ממשפחות שהורכבו מהורים הרוסים עם ילדים פעילים, תיירים אירופאים, זוגות צעירים, קשישים, אני והחתול – ובקיצור הכל.

קיבוצניקים משחקים עם ילדיהם במדשאה כמו אצל יוחנן סימון? לא תמצאו כאן. מה שהזכיר לי את המיני סדרה תמרות עשן, בה יום אחד נעלמים כל חברי קיבוץ ברמת הגולן ונפתחת חקירה בנושא.

.

יגאל אלון מארח חברה ללורד תומפסון, פסח 1969, צילום: משה מילנר, מקור: לשכת העיתונות הממשלתית
יגאל אלון על אופניו בסמוך למלון "נוף גינוסר", 1976, צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית
את מלון נוף גינוסר תיכננה המחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד ששכנה בקומה העליונה של בית הקיבוץ המאוחד ז"ל ברחוב סוטין 29-27. על הפרויקט הייתה אחראית כאמור זיוה ארמוני שתוך זמן קצר מאד (1962) השלימה את עבודת התכנון. ארמוני ידעה לשלב בין הבטון לבין הזכוכית באופן המדגיש את קשרי העין ומעשיר את החיבור בין החללים השונים בבניין ובין הבניין למרחב הפתוח הסובב אותו.
קיבוץ גינוסר כולל מספר יצירות אמנות ארכיטקטוניות המעניקות חוויה למבקר בהן, לגינוסר יש את זה, אך מה עושים עם זה? לבית המלון אין כל קשר פיסי עם הקיבוץ (כל העובדים בהם אני ניתקלתי הגיעו מכפרים ערבים בסביבה או מטבריה), אבל שאר היצירות הפזורות בקיבוץ נותרות היום עם סימן שאלה גדול המאיים על שלימותם. בניין אולם הספורט המצולם כאן למטה, הוא קובית בטון, שניתן בקלות לחלוף על פניו ללא יחס מיוחד. אך התמקדות בפרטי החזית וסידור הפתחים במבנה חושפים תיכנון מוקפד, יצירתי, צנוע ומאופק הניצב איתן הרחק מהפורנוגרפיה של אולמות הספורט שהקים מפעל הפיס עם צינורות צבעוניים וצעקניים (כמו זה שנחת ברחוב הארבעה מאחורי בניין הסינימטק)

שבילי ההליכה הסדוקים משקפים את המצב המקומי, לצד הגינון הקיבוצי שפינה את מקומו להזנחה ולחרבה. אם זה יימשך ככה, אז עוד כמה עשורים המדבר יחזור ויכה שורש במקום, כאילו לא היה כאן אדם.

יגאל אלון היה חבר טוב של חנן הברון (שהיה בעצמו חבר קיבוץ – קיבוץ רעים), וייתכן שבשל כך נבחר דווקא הברון מבין עשרות עובדי מחלקת התכנון של הקיבוץ המאוחד לתכנן את שיאו של קיבוץ גינוסר – חדר האוכל. התוצאה שנחנכה בשנת 1966 מצדיקה את הבחירה המוצלחת.

לאחר מותו של הברון, הוציאה לזכרו המשפחה הוחברים את הספר "בקו נקי" (הוצאת מערכת, קיבוץ דליה, 2003). מתוך שמות פרקי הספר ניתן ללמוד על הברון ועבודתו: 'חדר האוכל, הלב הפועם של הקיבוץ', 'מעומדי התווך של התכנון הקיבוצי', 'תבנית נוף מולדתנו', 'האסתטיקה של הפשטות', 'תרבות הבטון החשוף', 'פשטות הליכות וסגפנות עקשנית' ועוד – ונראה לי שכבר מכותרות אלה ניתן לסכם את בניין חדר האוכל של קיבוץ גינוסר הניצב היום כמעט נטוש בלב הקיבוץ.

הברון בהחלט ראוי לספר ולתערוכה מקיפה, וספר זה מהווה את הספתח. כך למשל, לבד מהיותו אדריכל היה הברון רשם מעולה שהותיר אחריו מאות רישומים המתארים את ההווי והנוף הקיבוצי. בזמנו שעבדתי על אחד מבנייניו של הברון, נחשפתי לאוצר רישומיו וניסיתי להקים תערוכה על בית הקיבוץ המאוחד ולחשוף בה את רישומיו לציבור הרחב –  גליה בר אור מהמשכן לאמנות בעין חרוד התלהבה מהרעיון והסכימה להעמיד לצורך הנושא את חלל המשכן וההפקה, אך היות ולא הצלחתי בסופו של הדבר לאתר תקציב לתערוכה – כל העסק ירד מהפרק.

הברון תיכנן במהלך קריירה רבת שנים, עוד מספר חדרי אוכל בתנועה הקיבוצית ובהם בקיבוצים: רעים, דפנה, צובה, וכן את אחד מחדרי האוכל שהוקמו בתנועה בקיבוץ בית רימון.

 

שני הרישומים מימין לקוחים מתוך ספר שצייר הברון לבנו בן השנתיים, ומשמאל מוצגת כריכת הספר "בקו נקי" המסכם על קצה המזלג את עבודתו ואישיותו של אדר' חנן הברון.

המבנה החשוב השלישי המצוי בתחומי הקיבוץ, ומהווה חלק ממערך מבני הציבור בליבו של קיבוץ גינוסר הוא בית התרבות המשמש כיום כמבנה ספרייה.

המבנה תוכנן על ידי האדריכל מיכאל קון (1990-1913) – עליו נכתב טקסט כלשהו המתעד ומציג את פועלו ככותב וכאדריכל. קון שנולד ברוסיה ועלה עם משפחתו לארץ ישראל בגיל חמש, התחנך בבית חינוך שברחוב טשרנחובסקי בתל אביב יחד עם כמה מהדמויות שמאוחר יותר הקימו יחד את קיבוץ גינוסר. לבד מיגאל אלון, גם שולקה וינצ'ה לופן למדו עימו והם שהזמינו אותו לתכנן את בית התרבות. המבנה תוכנן בשולי שנות ה-50 הצנועות, ומשקף היטב את איכות עבודתו של קון ורגישותו ליחסי החלל והמסה המורכבים. במזכירות הקיבוץ טעו ואמרו לי שאת המבנה תכנן שלמה גלעד, אך מדובר בטעות כפי שאישרה לי בתו של מיכאל קון.

המבנה שתכנן בגינוסר, הוקם בתרומתן של שתי משפחות שבניהן נהרגו במלחמת העצמאות. המבנה עצמו תוכנן כך שהוא מתייחס לקו של מצוק הארבל ומצד שני לנופה של הכנרת. קיימת התייחסות לאקלים המקומי והודות לכך החזית הצפונית מורכבת מקיר מסך זכוכית, בעוד החזית הדרומית אטומה כמעט לגמרי. הבניין בנוי על מדרון, כך שהמפלס הנמוך ביותר הנו קומת עמודים מפולשת המאפשרת את זרימת אחד משבילי הקיבוץ המרכזיים המחברים את חלקו הדרומי עם זה הצפוני, בעוד שבמפלס העליון קיימת רחבה פתוחה ומרוצפת המדגישה את חשיבותו של המבנה במערך המבנים בקיבוץ. בעת ביקורי היה המבנה סגור, ולכן נאלצתי להנות ממנו רק מבחוץ.

בית התרבות / אדריכל מיכאל קון

הבניין האחרון בו רציתי להתמקד, אבל רק בקצרה, הוא בית יגאל אלון שתוכנן על ידי חנן הברון לאחר מותו של אלון, בשנת 1981.

מבנה זה ששוכן בקצה הקיבוץ, ממש על שפת הכינרת המתייבשת תוכנן כבר בתקופה בה האדריכלות הישראלית הייתה רחוקה ממונחים כדוגמת "צניעות", "אנושיות", "מקומיות" – ובניין זה על אף פשטותו הצורנית, חורג מגבול הטעם הטוב וקירות הבזלת האטומים המטפסים לגבהים בלתי הגיוניים בלי כל ניסיון להתשלב בנוף מזכירים לי היטב אחרי סיבוב שכזה בקיבוץ – איפה היינו ולאן הגענו. שנים ספורות לאחר תכנון בית יגאל אלון, העתיק הברון את צורת המבנה לאנדרטה לחללי הנח"ל בפרדס חנה, שמייצגת את אותו רעיון.

היום קיבוץ גינוסר הוא מקום ששוטטות בו איננה מהחוויות הנעימות שחוויתי. זה בא הודות לשלטים הענקיים והמאיימים על ביקור בקיבוץ לאלה שאינם חברים בו, השבילים הסדוקים, הגינון שנעלם (למעט המדשאה המרכזית והשוממה), וההזנחה הפיסית החמורה של מבני הציבור וגם של מבני המגורים שנראים היו לי בחלקם נטושים (למרות שככל הנראה היו כלם מאוכלסים).

תהליך הריפוי שהמקום צריך לעבור עדיין לא נראה באופק, לפחות לא בשטח. מה שכן, זה נראה שמדובר בתהליך שלא יעשה חסד עם המקום ונכסיו. בנתיים, קיבוץ גינוסר פצוע קשה לא יודעים מה יש לו.

שני משפטים לסיום: כל פעם שאני מבקר בקיבוץ בפעם הראשונה, אני מופתע ממבני הציבור שהיום כבר לא בונים כמוהם. למרות הפרוגרמה הזהה הם תמיד שונים ומתקשרים באופן אחר עם המרחב הסובב אותם וזה מה שכל כך מפתיע בהם. הם גדולים ועצומים אבל בכל זאת מעניקים תחושה אינטימית ואנושית ולכן קל להתאהב בהם. בדרך כלל מדובר על חדר האוכל ובית התרבות, אבל לפעמים גם מדובר בהרבה מעבר. בקיבוץ גינוסר יש יותר מזה
כל התמונות צולמו ב-8/09 וכמה מהן גם ב-4/08
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • .  On 13/08/2009 at 13:03

    קיבוץ של מפאיניקי"ם שסחטו את המדינה ושדדו את כספה.
    באותו זמן בנו שיכונים בקרית גת, קרית מלאכי, טבריה, חיפה ועוד, שיכונים שהכילו דירות למשפחות ברוכות ילדים, בשטח של 45 מ"ר.

  • ערן  On 13/08/2009 at 13:54

    שאפו

  • אורי  On 13/08/2009 at 14:21

    כשהייתי ילד להורים שלי היו חברים טובים בגינוסר. כמעט בכל חופשה בילינו שם. הפוסט הזה החזיר את הריחות והטעמים מהביקורים שם.

  • שרון רז  On 13/08/2009 at 15:22

    אהבתי את בית התרבות, בניין יפה וצנוע
    פוסט שבהחלט מעורר עצב ומלנכוליה

    "החבר'ה כאן קיבלו קרקע במתנה, בהתחלה הם הצדיקו את המתנה אבל היום נראה לי שהגיע הזמן לבדוק מחדש את זכאותם לבעלות על הקרקע".

    המשפט הזה מאוד פרובוקטיבי וקשה אבל גם מעורר מחשבה

  • AP  On 13/08/2009 at 21:11

    למרות שהכותב שונא קיבוצניקים. זה חלק מהעסקה, כנראה.

  • מיכאל  On 13/08/2009 at 21:33

    אני אוהב קיבוצניקים ובעיקר קיבוצניקיות!!!! אלה אנשים שעוברים תהליך לא קל, אך יחד עם זאת יש להם הרבה מזל שהם חיים בסביבת מגורים מאד מוצלחת. הבעיה היא שעל פי רוב הם לא השכילו להתאים את המרחב הפיסי לשינויים האידיאולוגים שעברו עליהם במהלך השנים. אין כאן שום דבר נגדם, אלא נגד השאננות שהשכיחה מהם את המרחב היקר בו הם חיים. מרחב שראוי שיהיה להם יקר באופן אישי אך לנו הוא יקר בשל הערכים התרבותיים המצויים בו.

  • AP  On 13/08/2009 at 21:51

    עלוקות מוצצות דם, לגלות את פרצופם האמיתי, החבר'ה כאן קיבלו קרקע במתנה, יש לבדוק מחדש את זכאותם על הקרקע. וגם התמיכה שלך בתגובה הראשונה.
    מילות אהבה הן לא, זה בטוח.

  • מיכאל  On 13/08/2009 at 21:59

    שרון: אתה בעצם סוגר את מה שהמגיב הראשון פתח בו. העולם הזה הוא הפוך על הפוך. זה לא נעים שמה שגדלנו עליו, הורגלנו בו – הוא בעצם ממש לא מה שחשבנו. הבית הוא לא בית, העץ הוא לא עץ זה לא פשוט, הנסתר מרובה מן הגלוי ושינוי התפיסה הוא לא קל לאיש.
    אני מזמין אותך לראות ולשמוע שיחה שנערכה עם ד"ר ענבל פרלמוטר בעקבות רצח רבין:

    AP: היות והדברים לא ברורים, עדיף להסיר את אותם משפטים ולהשאר כך

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 28/08/2009 at 8:42

    לכל המגיבים מי אתם בכלל??? אף אחד לא מקבל קרקע במתנה כולם יצטרכו לשלם עליה סכום כזה או אחר.
    דבר שני מי זה הבחור שצילם את התמונות ומי אתה
    שתגיד שהקיבוץ שלי מת הנוי לא יפה והכל שומם???
    אני נולדתי שם גדלתי ונשארתי כי זה המקום הכי יפה בארץ!
    הדשא לא ירוק כי מי שגר ליד הכנרת יודע לא להשקות עכשיו כי אין מים בכינרת!!!!!!
    תחשוב לפני שאתה כותב ונותר מזה תסתכל סביבך יש אנשים שאיכפת להם מהכנרת.
    וזה גם מאוד קל להעביר ביקורת. מי פגע בך שפתאום הכל שומם ומת בקיבוץ שלי?!

    • אדוה  On 17/06/2011 at 10:50

      אתם הקיבוצניקים מגנוסר עשקתם וגנבתם מהחברים אשר חיו בתוככם. את הגניבות למרות שהתגלו, הסתרתם ובמקום לגשת למשטרה להגיש תלונה לבירור העניין, העדפתם לעצום עיניים (מכירת יבולי הדייג, קבלת עבודות פרטיות לתיקון טרקטורים לחקלאי הסביבה) הפסדים תמידיים במזנון של המלון, ועוד מינים רבים של מחדלים שפחדתם לברר את אמיתותם ולבוא היום בהתרסה שמי אנחנו שנבקר אתכם. זה יותר מצביעות.

  • גם אני גרה בקיבוץ  On 30/08/2009 at 20:28

    המצב החברתי הוא נורא ואיום ומתחת לשטח מתקיימות התלחששויות ונרקמות מזימות שמפוררות עוד ועוד חברה שהייתה בעברה חזקה, מאוחדת ואיתנה. המצב של הבתים, השבילים והנוי שאינו מלבב כלל וכלל ולא רק בשל חוסר ההשקיה המצטדק שטוענת קודמתי האנונימית משקף בדיוק את מה שקורה פה.
    כל הכבוד על הכתבה המציאותית!

  • רוני  On 26/09/2009 at 11:45

    הקיבוצניקים חיו על חשבון העם כמו מיגזרים שונים היום הכל פוליטי
    והם ניראים כך מפנישאין מי שיעביר להם כספים כמו אז ולכן הם ממורמרים…

  • ברכה  On 02/10/2009 at 10:49

    אדון יעקובסון, באיזה זכות אתה משמיץ ביד גסה ישוב שבו חיים אנשים. אנשים שבנו והפריחו בזעה ובדם את המקום הזה שהיה שומם אלפי שנים! ושקנו בכסף המועט שהיה להם את האדמות (יש לי בארכיון הקיבוץ מסמכים של חוזי חכירה על אדמות גנוסר) אם אתה באמת אדריכל תתעסק באדריכלות ואגב יש עוד מבנה מיוחד- המקלחת הציבורית שהוכרזה כאתר משומר. הקיבוץ שלנו אומנם מופרט אבל עדיין חי ותוסס עם הטוב והרע שיש בכל מקום.הדשאים לא מושקים כי אנו רואים את הכנרת המתייבשת ומנסים לחסוך במים. כן, אנחנו משלמים על המים, מאיפה הבאת שהמים שלנו חינם? יפה שמצאת משהו טוב בקיבוץ- "נוף גנוסר" שגם שם טעית והטעתה המלון לא מנותק מהקיבוץ והוא בבעלותו הבלעדית, בו עובדים יותר מ-40 חברים ואגב, רוב מנהלי המחלקות הן חברות המשק.
    צילמת את מגדל המים "המוזנח" מדוע לא צילמת אותו בחזית שם הוא מצוייר בציורי קיבוץ, פרוייקט שנעשה בחג המשק ע"י כל האוכלוסיה. נראה לי שמי שפצוע קשה הוא אתה, איש שרואה רק את השחור ורע. אני מזמינה אותך עוד פעם לסיור בקיבוץ שלנו, תדבר עם האנשים הנכונים ונראה לך גם את היפה והטוב שיש כאן- והם רבים.
    אגב הצילומים שלך יפים
    ברכה
    ארכיון גנוסר

  • ברכה  On 02/10/2009 at 11:35

    ההתלהמות על הקיבוצים ש"סחטו" את המדינה ו"גנבו" את אדמותיה אינה במקומה ולא נכונה, גם המשפט של מר יעקובסון שלקיבוצים יש מזל שהם גרים בסביבה מוצלחת אינה לענין, שהחלוצים הקימו את הקיבוצים הסביבה לא הייתה מוצלחת- הקדחת והאדמות השוממות מזה מאות או אלפי שנים היו בכל, הם בתנאים לא תנאים הפריחו את השממה וכבשו את הארץ וקבעו את גבולותיה, הם קנו את אדמותיה ועיבדו אותן בזעת אפיים
    במקום להגיד תודה אתם עם רגשי הנחיתות מתלהמים. די כבר!! י

  • אדון יעקובסון  On 02/10/2009 at 11:37

    תודה על תגובתך. …אך עלי להבין היכן הקיבוץ בדיוק חי ותוסס? בבית הקברות המפואר שלכם שם באמת קבורים כמה מראשי החברה הישראלית בשנותיה הראשונות?
    ממה שאני ראיתי המצב היה לא טוב, ואני מסתובב בלא מעט קיבוצים ומרבה לתפוס גם שיחה עם חברים, כפי שארע לי בחדר האוכל שלכם, שם בכו (כמעט ממש) על כתפי בעקבות שאלתי איפה הקיבוץ.
    האם אני הרב עובדיה יוסף שאת מפרשת לפי רצונך את דברי? לא השמצתי את היישוב ובטח שלא בגסות, לא את אלה שבנו והפריחו וגם לא את אלה שהזניחו – אני עפר ואפר לרגלם אין אף מילה של זילזול או השמצה כנגדם!
    המדשאות לא היו מוזנחות, אלא היו מושקות וירוקות, מה שהוזנח (וזה כתוב במפורש בגוף הרשימה) היו הגינות שבתוככי הקיבוץ. ובעיית המים זה תירוץ לחיסכון ולא להזנחה ולכן כפי שכתבתי אני ממליץ לפנות לקיבוץ קלי"ה וללמוד מהם איך מפתחים גינון מירבי בשילוב מיזעור הוצאות של מים.
    כמעט עם כל מלצר ועובד במלון דברתי וכולם אמרו שהמלון היום לא רק שלא שייך לקיבוץ אלא שקיים נתק בין השניים. בכל מקרה לאור דבריך שיניתי את גוף הטקסט במקום זה (ובעוד כמה נקודות).
    אכן פספסתי את בניין המקלחות, אך בעקבות הרשימה הזו נודע לי שבאוניברסיטת תל אביב במחלקה לארכיטקטורה יש כבר סטודנט שהתלהב מהמראות ומתכונן לכתוב עבודת מחקר מקיפה על בניין בית העם של אדר' שלמה גלעד.
    אשמח אם כן בהזמדנות הראשונה שאהיה בסביבתכם לעשות סיבוב בקיבוץ ולהחשף לפנים אחרות מאלה שלהם אני נחשפתי בביקורי במקום. אני מאחל לך חג שמח.

  • .  On 02/10/2009 at 12:19

    מה אתם רוצים מגינוסר? אין קשר בין מה שהיה פעם למה שהיום. גינוסר היום זה כבר לא קיבוץ בכלל וגם כולם שם מצביעים למפלגות שמונהגות על ידי האלפיון העליון. על פי אתר הכנסת מרבית תושבי הכפר גינוסר הצביעו לקדימה של ציפי ליבני שגרה בוילה בצהלה, וקודמה בתקפיד חשוד שקיבל כסף מכל מי שנתן לו (יענו זונה), ולא נדבר על מי שהיה לפניו ששוכב עכשיו עם לשון בחוץ על מיטה. וחלק גדול מאד מתושבי כפר גינוסר הצביעו לעבודה ששם הבוס גר במגדל של מיליונרים מסריחים בתל אביב. זה לא קיבוץ ולא פייקוביץ. חלאס זה באמת מת.
    http://www.knesset.gov.il/elections18/heb/results/ballot_results.aspx?city=262

  • יוסף  On 08/10/2009 at 11:48

    נראה שהכותב ראה יותר מדי תמרות עשן

  • זיו קורן  On 08/10/2009 at 12:23

    מיכאל שלום

    אינני תושב גינוסר ואינני מעורב רגשית כמו מרבית המגיבים כאן, אך למרות זאת, התעצבתי מאד לקרוא את מאמרך, לאו דווקא מהסיבות להן כיוונת

    אני מאמין שלכל אדם יש את הזכות להביע את דעתו ומאמין שמה שכתבת משקף את מה שהרגשת, יחד עם זאת במאמרך זה התנהגת כ"אחרון הטוקבקיסטים" אשר מביא חצי אמיתות בצורה נטולת חמלה ואינטגריטי.פגעת וברחת.

    כקורא סקרן חשתי שפגעת לא רק בתושבי הקיבוץ הטובים וההגונים אשר זהו ביתם ומפעל חייהם, אלא גם במחקרך המסקרן שהפן המקצועי והתמונות הנלוות אליו מצויינות.
    טוב היה לו היית נמנע מ"אגדות אורבניות" (כשמן כן הן, אגדות של בני עיר בורים אודות הקיבוצניקים הגזלנים והנצלנים) ומשימוש בקלישאות שחוקות על "הקיבוץ לאן", קלישאות אשר פשטו את הרגל כמעט כמו הרעיון הקיבוצי עצמו

    נכון, אומנם ישנן מדרכות שבורות, אך בתל אביב בה אתה ואני חיים, אין כלל דרך לדעת מה מצב המדרכות היות ובכל שעות היממה חונים עליהן טוסטוסים ומכוניות. נכון, הגינות חלקן מצהיבות, אך האם לא היה זה נפלא אם בקרבת ביתנו היתה איזושהי פיסה ירוקה שתצהיב. נכון, חדר האוכל נטוש, אך לפחות הזקנים שם לא ננטשים ולא רעבים, דבר שכלל איננו מובן מאליו בארצנו כיום.

    תיארת את גינוסר כ"פצוע קשה לא יודעים מה יש לו". אם כך הדבר, אז על המדינה שמסביב לקיבוץ כבר מזמן היה צריך לומר קדיש. אגב במקרה זה סיבת המוות דווקא ידועה: אוויר מזוהם, חינוך גרוע, שחיתות, אלימות או פגע וברח..

    אני מאחל לך שהצעת המחקר שלך באוניברסיטה תתקבל, שכן הוא מעניין וחשוב וגם יאפשר לך לחזור למקום ולתקן את המעוות

  • אחת שיודעת  On 12/10/2009 at 17:15

    למרות דברי המחבר הנכבד, שלא ברור על מה הוא מבסס את דבריו, ההפרטה זה הדבר הכי טוב שקרה לגנוסר. נכון, התקציבים הציבוריים נפגעו וכתוצאה מזה הנוי והתרבות לא מה שהיו פעם (מה כבר היה פעם?), אבל מבחינה חברתית זה היה מהלך בלתי נמנע אשר מאפשר לזקני הקיבוץ ומקימיו להזדקן בכבוד. היחידים שנפגעו מההפרטה הם העלוקות שרגילים לחיות ע"ח הקהילה ופתאום צריכים לדאוג לפרנסתם והפלא ופלא: דווקא אותם פגש מר יעקובסון בביקורו בחדר האוכל…
    זה חוכמה קטנה מאד להסתכל מבחוץ ולבקר את אורחות הקיבוץ, אבל מי שגר בפנים יודע שהקדמה היא בלתי נמנעת וחיונית לצורך המשך הקיום של המקום, ראו כמה בנים חוזרים לקיבוץ!
    נכון, זה לא הקיבוץ שהיה פעם, אבל מי רוצה לחיות בקיבוץ של פעם?

  • מטייל בישראל  On 16/08/2010 at 10:12

    לא ברור לי בכלל על מה הוא מבסס את דבריו, באמת ההפרטה היא דבר מבורך.
    אין מה לעשות, הזמן עובר ויש שינויים שקשה לאנשים להסתגל אליהם.
    אף אחד לא אוהב לעבוד, אבל צריך לעבוד וכולם עושים זאת. יש אנשים שלא אוהבים להתאמץ וזה מה שמפריע להם.
    ההיסטוריה חשובה, אבל תמיד תישאר בעבר,אנחנו לא חיים בפעם אנחנו חיים בעכשיו.

  • אגיד (קייטרינג ברמה)  On 09/01/2011 at 0:05

    ברצוני לומר שחי הקיבוץ הם חיים נפלאים וגם טיפוס האוכלוסיה הוא מאוד מרשים וזה מתבטא ע"י אורח החיים שלהם ואני מאוד מצטער שטיפוס זה הולך ונעלם בך שחי השותפות אפשר לחוות רק שם ואך ורק חיים מסוג זה הולמים את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית . בברכה אגיד

    • מיכאל יעקובסון  On 09/01/2011 at 0:48

      שכחת לציין שחיי הקיבוץ הם חיים נפלאים בתנאי שהמדינה מוכנה לכסות את החובות של החגיגה הזו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: