סיבוב בתערוכת סופשנה בבצלאל בהר הצופים (133 תמונות)

אחרי שסיימתי עוד יום עבודה עליתי לירושלים עיר הקודש למשכן בצלאל בהר הצופים לתערוכת סופשנה. מירון אמר שהתערוכות האלה מאכזבות אותו כל פעם מחדש, שאול בברצלונה ומשולי חוצמזה שאמנות מעניינת לה את התחת, יהיה לי מספיק בסופ"ש הקרוב בצימר בצפון. הכי הייתי רוצה ללכת עם רוני כדי לשמוע מה יש לה לומר על היצירות העמוקות – אבל משום מה לא הצעתי לה לבא איתי, אז הלכתי לבד.

 

 

רובם המוחלט של התלמידים בבצלאל מתעלמים ממיקומו הבלתי נסבל של המוסד בו הם לומדים. מיקום שהבעייתיות בשהייה בו בולטת באופן קיצוני עם הקמתה של גדר ההפרדה שקשה שלא לראות אותה מכל חלון, והיא ממש לא מבקשת להשתלב בנוף.

בשיעור הראשון ברישום שהיה לי בבצלאל עם אסף בן צבי, והתקיים באחד החללים בהר הצופים, סיפר אסף על אי הנוחות שגורם לו המקום. אז לא כל כך קלטתי מהי אותה אי נוחות, אבל לקח לי פחות משנתיים לקלוט איפה אני נמצא.

מכל מקום, באתי לראות את התערוכה, אך מידי פעם הצצתי החוצה – לכפרים שמסביב ולבניין עצמו שתכנן גרשון צפור ועליו כתבתי עבודת סמינר גדולה עם הילה לוטן – סטונדטית שלמדה שנתיים מתחתיי.

אולי זה המקום להביא קטע מראיון שנערך בשבוע בו נטש בצלאל את מרכז העיר בשנת 1990, ובו רואיין אחד מתלמידי הארכיטקטורה, שלימים כיהן גם כמרצה במחלקה: "אין ספק שבצלאל נעשה היום שותף פעיל בהפיכתו של הר הצופים למגדל שן, והמעבר הזה [ממרכז העיר אל ההר] מהווה נקודה קריטית בהיסטוריה של המוסד – הן בבחינת הקשר לחיי העיר והן בהפיכת האקדמיה היחידה לאמנות ועיצוב בארץ, למבצר אפל".

בהשוואה לשנים קודמות (אי אפשר בלי השוואה) אז התערוכה השנה טובה מאד. שנה שעברה היו אולי שתי עבודות שמשכו את תשומת ליבי, והפעם היו הרבה יותר ולא סתם הגעתי ליותר מ-130 תמונות שצילמתי השנה, לעומת לא יותר מ-15 שצילמתי שנה שעברה.

בהחלט יש דברים טובים לראות במחלקות לאמנות, צילום, אנימציה ותקשורת חזותית – והעסק שווה נסיעה לירושלים. ואם תיכנסו לאתר של בצלאל ותדפיסו את ההזמנה לתערוכה, אז גם תהיה לכם כניסה עם המכונית דרך שער בצלאל, ממש עד הכניסה לבניין.

 

 

אז אחרי הקדמה קצרה, ניכנסתי לתערוכה בקומה 5, ישר לזין של אורי נועם. למרות העבודה הזאת שהייתה הראשונה שראיתי בסיבוב, חלה ירידה חדה במספר הגופות החשופים הניבטים מעבודות הסטודנטים. כנראה שעברו כאן שלב אחד הלאה.

מירון אמר לי שכדאי לי לנסות לפזר את הטקסט בין התמונות, כי זה יעודד אנשים לקרוא את מה שאני רושם כאן. אז הפעם הקשבתי להצעתו, וחילקתי את הדברים בהתאם לתמונות. זה באמת מעודד?

 

 
 
 
 
 
 

באמת שרציתי להיות ילד טוב ולקחתי איתי נייר כדי לכתוב את שמות האמנים שצילמתי, אבל את העט שכחתי במכונית, כך שאני ממש מתנצל על החסרת השמות מרובן של העבודות. מכל מקום, העבודה השניה שניתקלתי בה הייתה משותפת למורן סומר ולמיכל אבולעפיה ובמרכזה הוצג סט של סרט אנימציה. אבל לא הסט היה מעניין, כי אם סט מיניאטורי של שולחן עבודה טיפוסי ככל הנראה לסטודנטים בבצלאל ללא הבדל מין ומחלקה.

קומה מתחת מוצגות העבודות של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, שבה מציגים תמיד את אותן עבודות והשנה דווקא היה כאן חלש. למרות זאת, תמיד נעים לי לראות את האגף הזה בבניין, שהיה האגף היחיד מבין המחלקות שזכה לתיכנון איכותי ומוקפד וזאת הודות לראש המחלקה באותה העת ציונה שמשי, שהחזיקה את האדריכל ואת שאר ראשי המחלקות בביצים וכך קיבלה את מה שרצתה.

במחלקה לעיצוב קרמי יש בעיקר בנות, וכל מחזור יש בקושי שני בנים שנרשמים. עובדה זו, היא שהביאה אותי לקחת פעמיים קורסים במחלקה הזו, וללמוד לעומק על החומרים מהם עשוי עולמנו.

 

 
 
 
 

כששאלתי את צפור, מאיפה הוא הגיע לצבע האדום הזה שאיתו הוא צבע את כל המשקופים, אז צפור ענה שהוא עמד על ההר והשקיף על ירושלים. הוא השקיף ושאל את עצמו 'איזה צבע חסר בעיר הזו', …וכך הגיע לו האדום אל משקופי בצלאל.

כל שנה מארגני התערוכה נאלצים להדפיס מפת הדרכה למבקרים בתערוכה, בניסיון לפשט את מערכת הקומות והחללים שיש בבניין. השנה כבר מהרגע הראשון, ניתן להבחין שלקחו את הנושא ביתר רצינות. מי שעומד מאחורי פרויקט ההכוונה הוא סטונדט מהמחלקה לתקשורת חזותית – אלקנה בלומנטל, שהיה זה לו פרויקט הגמר – ועל כך בהמשך.

מכל מקום איך שניכנסים למפלס 3 של המחלקה לאמנות, מוצגת אחת מסדרות העבודות המרשימות והטובות בתערוכה כולה. חבל שלא כתבתי לעצמי מה השם של הבחורה שעשתה את העבודה, כי יהיה מעניין לראות לאן היא תתפתח מכאן. בדימיוני ראיתי איזו בחורה רוסיה עם לק שחור ושיער סגול שמסתיר את העיניים ורק סיגריה משתלשלת לה בצד הפה.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

כבר כמה פעמים שרועי אמר לי שאני חייב לבקר באחת מהשכונות החדשות בבאר שבע, שם הציבו מטוס קרב באמצע מעגל התנועה. אני לא יודע אם העבודה הזו עוסקת באותו מעגל תנועה, אבל מה שכן הסדרה הזו בהחלט עוסקת במליטריזציה ובטימטום של המרחב האזרחי, עליהם כבר כתבתי רשימה קצרה. אני מקווה שבשבועות הקרובים אגיע לבאר שבע ואקפוץ לראות את השכונה הזו, בה מוצב אותו מטוס.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
והנה עבודות של אלעד רוזן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

רואן אבו אלהווא לקחה חלל אותו פתח באופן מכוון אל הנוף של מדבר יהודה, הכפרים, ההתנחלויות והגדר. הציורים פשוטים אך בשונה מהעבודות שראיתי בתערוכה, הייתה זו סדרת העבודות היחידה בה האמן היה מחובר לכאן ועכשיו ובגלל זה אהבתי אותה.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

אחד מהמרכיבים המרשימים ביותר בבניין בצלאל, בו השקיע האדריכל את מירב מאמציו – היה האולם המרכזי שאליו התנקזו במקור כל מחלקות בית הספר. החלל מתאפיין בקיר מסך גדול הפונה לכיוון הר הבית שכיום נחבא אל מאחורי צמרות העצים.

את החלל חוצה גרם מדרגות המלווה את הבניין מהקומה התחתונה ועד למפלס הכניסה מכיוון הר הצופים. בראיון שערכתי עם האדריכל גרשון צפור שתכנן את הבניין, הוא סיפר עלהמקור לאותם מדרגות:

"המדרגות האלה מייצגות את "שביל החמורים". שביל זה ישב אצלי עמוק בראש עוד מצעירותי, מתקופת לימודיי בטכניון ומגורי בחיפה על הכרמל. השביל הזה למעשה לא צמח מהארכיטקטורה, אלא שאז הייתה לי חברה שגרה במרומי הכרמל, בעוד שאני התגוררתי בסמוך לטכניון ב'הדר', בעמק הזיתים. בין שני הבתים קישר שביל חמורים ומהשביל הזה הייתי יורד חזרה מביתה לחדרי (את העליות הייתי עושה באוטובוס). זיכרון ההליכה בשביל הזה, בבוץ הרטוב בחורף או תחת השמש הלוהטת בקיץ נותר אצלי מאז. החיים בעיר הררית לימדו אותי את השילוב של הבניה בתוך הטופוגרפיה ועם הטופוגרפיה".

את מה שאני חושב על הבניין הזה אשאיר בנתיים לעצמי…

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

במחלקה לצילום השתחררו סופית משאלות של מגדר, וחזרו אל הנוף הישראלי המורכב והפרוע.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

העבודות שהוצגו במחלקה לתקשורת חזותית בקומה העליונה, הצליחו לנער את האבק מהעבודות הצפויות שהוצגו מידי שנה באותם חללים. עבודות הויטראז' שהופיעו אצל כמה מהאמנים עסקו כלם בקשר שבין דת לכלכלה ומסחר.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

בשונה משנים קודמות, המחלקה לארכיטקטורה מציגה השנה בקמפוס בהר הצופים, אך יחד עם זאת העבודות נזרקו לחממה הממוקמת מחוץ לבצלאל, ולכן העניין בה היה חלש. הייתי היחיד במקום.

אסתי זנדברג ששימשה ככתבת סביבה בעיתון העיר, פירסמה בעת חנוכת הבניין בשנת 1990 את המאמר "בסוף הם יתרגלו", ובו התייחסה לתלונות הסטונדטים כנגד משכן בצלאל החדש. בסופה של אותה כתבה סיכמה: "הסטודנטים יצטרכו לעמול הרבה כדי לכופף לבניין המבצרי החדש שקיבלו את היד […] וכן, כן, בסוף הלוא מתרגלים".

בתור אחד ששהה במשך חמש שנים לא מעט בבניין הזה, אני יכול להגיד שחללי העבודה בו באמת היו בלתי נסבלים ברמה כזו שלא ניתן היה להתרגל אליהם או להתמודד עימם. אבל על כל זה מכסה האיכות הגבוהה של התלמידים, התלמידות וסגל המורים. הרי אחרי הכל באנו לכאן להנות, ואני נהניתי מאד.  

 

 
 
לפני שנפרדים משפט אחרון בגדר המלצה חברותית
אם גם אתם רוצים חולצה של אמן מבצלאל, אז עכשיו זה נגיש מתמיד
הנה, אני לפני חמש דקות הזמנתי כזו עם ציצים
 
 
 
 
 
 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 22/07/2009 at 8:10

    מעניין כמה שונות התערוכות שראינו, וכמה קשורות.
    יש לך עוד תמונות? אולי מקרמיקה וזכוכית? היו שם דברים שאני רוצה לראות שוב.

    שמת לב למיצב שהציבה בצילום סטודנטית בשם תו?

  • מיכאל  On 22/07/2009 at 8:17

    יש לי עוד תמונות אבל לא משמעותיות, ובקרמיקה הציגו את אותו הדבר כמו כל שנה ואל שמתי לב לשיפור כל שהוא (אם את מתכוונת למיצב הצומח – גם את זה ראיתי ולא טרחתי להציג כאן). איזה מיצב הציבה תו? עם לוחות הפלזמה הקטנים?

  • רוני  On 22/07/2009 at 8:19

    כן, עם הפלזמות והאוכל. חיבבתי את הקשר שעשתה בין שירה, צילום, וידאו ואוכל. היא היתה הכי שאפתנית, ניסתה להביא משהו.

  • מיכאל  On 22/07/2009 at 8:23

    העבודות השאפתניות היו בסוף העשור הקודם ובתחילת הנוכחי. בשנים האחרונות העבודות הרבה יותר צנועות ונדמה שהסטודנטים חוזרים לבסיס ויוצאים למסע חדש. השאפתנות הזו לא מצליחה להתחרות עם עבודות משנים קודמות ולכן לא הבאתי אותה. זה גם עיניין של טעם, שעלי זה לא עבד. העבודות שבעיקר מעניינות אותי הן אלה שמתייחסות לבניין בצלאל עצמו או אל המרחב הישראלי.

  • יונתן  On 22/07/2009 at 9:09

    רק הערה: רואן אבו אלהווא היא בחורה ולא בחור.

  • שרון רז  On 22/07/2009 at 11:45

    העיגול עם הבלוקים המחוררים

    והעצים של רואן

    אבל יש דברים מאוד מעניינים, תודה על הדיווח
    כרגיל הרבה יותר מדי צילומים
    הבניין הזה נוראי בעיניי

  • מלתוס  On 22/07/2009 at 14:52

    כל שנה מישהו מציג עבודה שהמהות שלה תמונות עירום או עירום בוידאו.
    אני מבין זה נפסק…

  • רוני  On 22/07/2009 at 19:52

    לא מבינה את פשר ההתלהבות מהבניין. לא נוח, לא ברור איך להתמצא, לא מטופל היטב וגם לא יפה.
    הר הצופים קלאסי.

  • בוריס שץ  On 22/07/2009 at 22:07

    ולא של גיל נעמתי

  • מיכאל  On 22/07/2009 at 22:14

    העבודה האחרונה שהכנתי במסגרת לימודיי בבצלאל נוצרה בשיתוף הילה לוטן, ובה ביקשנו לנתח את הבניין ולבדוק למה באמת כלם כל כך שונאים אותו. אולי בהזדמנות אעלה לכאן חלקים מאותה עבודה ומהסקר שערכנו בקרב 50 סטונדטים לגבי הבניין.
    ובוריס: תודה על התיקון.

  • סטודנט  On 28/07/2009 at 19:10

    מיכאל, בתור ארכיטקט – למה לא כתבת על שום פרויקט במחלקה לארכיטקטורה?

  • מיכאל  On 28/07/2009 at 19:48

    הצגת פרויקטים ארכיטקטונים ועוד כאלה תיאורטים היא פרויקט בפני עצמו, שלא ניתן לצפות מהסטודנט הממוצע שיבצע גם אותה.
    הפרויקט האקדמי עשיר ברבדים ובתהליך ארוך ומורכב שקשה מאד לצפות ממבקר בתערוכה כה גדולה, לעצור ולהתמקד, ללמוד ולהבין את האיכויות השונות בפרויקטים. לי אישית זה קשה ולכן אני רק חולף על המחלקה לארכיטקטורה. אין זה אומר שהעבודות משעממות או חלשות, אלא ההיפך – מהיכרותי עם המחלקה והתערוכה, הסטודנטים מעדיפים להשקיע בתהליך ולא בתוצר. וטוב שכך.

  • שאול  On 29/07/2009 at 22:26

    נדבר מחר–ש.ר

  • מיכאל  On 29/07/2009 at 22:31

    אהלן שאול, פעם ראשונה שאתה מגיב כאן… מה אתה אומר יום ששי נלך לים באזור קיסריה ואחר כך נלך לראות את המבנים הנטושים של בית הספר לקציני ים בשדות ים שתכנן מסטצ'קין? דברתי היום עם אלמנתו שאמרה לי שזה הפרויקט המרתק ביותר שלו וחבל שהוא נשכח. ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: