סיבוב ביפו: הנמל המשתפץ עם "פסטיבל כחול", שוק הפשפשים ( והטיילת החדשה בעג'מי (88 תמונות)

בתקופה האחרונה אני עוסק לא מעט בתחום "אדריכלות הנוף", ובשל כך נאלץ להתמודד ולהחשף לעבודות של אדריכלי נוף מקומיים שאולי עדיף היה לדלג עליהם.

מכל מקום, יותר מידי קטלו את הפארק שממשיך את הטיילת של תל אביב ליפו ולשכונת עג'מי – כך שכדי לבחון את הפרויקט, החלטתי שלא לקבל את חוות הדעת של המלומדים, ולהסתובב שם בעצמי ועם שאול כמובן.

 

 

היות והיייתה זו שעת בוקר מוקדמת, ושנינו לא טעמנו דבר מאז הערב, עצרנו אצל  אבו חסן למנה הקבועה. עם בטן מלאה – ההרגשה הרבה יותר טובה, ועם השלמת התענוג, המשכנו אל תוך הרחוב המשתפץ המוביל אל הנמל המשתפץ… אבל זה לא מה שאני מבקש להתמקד בו כאן. גם לא בשוק הפשפשים ובתערוכה של אמניות ישראליות המוצגת במבנה שתכנן יוסף טישלר עבור זליג רבינוביץ' (שזה סיפור אחר הראוי לרשימה נפרדת), המטרה כאן זה פארק מדרון יפו.

על עג'מי כבר כתבתי רשימה: החללית הקרויה "מרכז פרס לשלום" נחתה בשכונה, ועם שאול ביקרתי באתר הבנייה הבלתי נגמרת שם. מה שכן נגמר שם זה הכסף. 

פרויקט מדרון יפו שתוכנן על ידי צמד אדריכליות הנוף עליזה ברוידא ורות מעוז. השתיים הן אדריכליות נוף ותיקות, שברזומה המרשים שלהן מצויים קטעים נכבדים מהטיילת החדשה שלאורך חופי תל אביב. בין הקטעים שתכננו ניתן למנות את רצועת חוף תל-ברוך, שפך הירקון וטיילת רדינג המסקרנת שטרם נפתחה לקהל.

קטע הטיילת בו כבר ביקרתי והתרשמתי מיכולות התכנון שלהן, הוא קטע הפארק על שמו של צ'רלי קלור שנפתח ממש לאחרונה ומחבר את הטיילת של תל אביב עם זו של יפו. הגעתי לשם עם עמית אחרי הביקור בתחנת הרכבת העות'מאנית שאכלסה באותו סופ"ש פסטיבל אמנות, וניסינו שנינו להבין מה השתנה בפארק הזה, כי במבט ראשון – הכל נשאר אותו הדבר. אבל, אחרי שתי דקות עלינו על מה שהתרחש פה: מפרצי הישיבה שהיו במעין חצי גורן והורכבו מאבני כורכר בהן שולבה צמחיה מקומית – נמחקו והושטחו והצטרפו לחלק רציף של המדשאות. סוללת הספסלים החדשה שהוצבה בפארק – מפנה את גבה אל הים ופונה אל החניון והכביש הסואן, הריהוט רחוב החדש בעל המראה ההיי-טקי כבש את המקום וכו וכו'.

טלי חתוקה בשני מאמריה על המקום, כבר ציינה את העובדה שהעירייה לא רוחשת חיבה יתירה לאורחי הפארק הקבועים. את הפארק הזה היושב בחיבור שבין תל אביב ליפו, מאכלסת בעיקרה אוכלוסיה הדחויה על הממסד: ערבים הבאים מיפו וערים שכנות ועובדים זרים. כך למשל, העירייה הייתה מפעילה את הממטרות הרבות הפזורות בפארק, בדיוק בשעות בהן אוכלס המקום על ידי אותם מבקרים…

כנראה שזה לא עבד והם לא ברחו, אז העירייה החליטה למחוק כל זכר למרחב השהייה שהיה במקום, וליצור מרחב של מעבר. בחולדאי ניתקלתי לא פעם צועד להנאתו כולו מחוייך עם איזה חבר לאורך הטיילת, צועד – אך לא יושב, לא שוהה, לא פוצח בשיחה עם תושב אלמוני, אלא תמיד בתנועה – הולך וחוזר.

היות ואני עוסק כיום בין השאר בפארקים, אז שמעתי ביקורות רבות על המשכה של אותה טיילת שתוכננה ממש על ידי אותן אדריכליות, במורדות יפו. צור שיזף, שחוץ מזה שהוא מטייל הרבה בעולם הוא גם פעיל חברתי ביפו שנאבק להקמת אותו הפארק, התלונן על המדשאות והעצים כבר לפני שנתיים, ולאחרונה שמעתי את אותה ביקורת מעוד כמה אנשים. גם ברשימות של יודן רופא, הוענקה במה לאדריכלית הפרויקט להגן על תכנונה, דבר שהגביר את ההד לנושא.

בקיצור, הגעתי עם שאול כשאנו באים לראות מי העז לשתול דשא ליד הים, והופתענו ממציאות אחרת.

הביקורות על הדשא והעצים לעניות דעתי אינן במקומן. המראה המרהיב הזה של המפגש בין הים הכחול לדשא הירוק יצרו תחושה של רוגע שלווה ונעימות. ייתכן שהעלות הכספית לאחזקת מדשאות שכאלה ליד הים היא גבוהה באופן מוגזם, אבל בביקור שלי זה עבד וזה נראה מאד מוצלח. גם מתוך השיחות שערכנו על הדרך עם תושבים מקומיים שביקרו בפארק, עלתה תחושה של שביעות רצון וציפייה לקראת השלמת הפארק. אולי זו חרושת התרבות או שסתם אני חובב מרחבים מטמטמים – באותו רגע זה מצא חן בעיני מאד.

לכן – אני דוחה את הביקורת. אך יחד עם זאת כאן נגמר הצד החיובי בסיפור הזה, כי מה שברוידא עשתה בגן צ'רלי קלור – היא עשתה גם כאן! זהו מרחב חסר תוכן, ומתוך כך הוא מרחב של מעבר, ובשום פנים ואופן לא מרחב של שהייה: הקמת אמפיתיאטרון שלא משרת איש ובטח לא כאשר האקוסטיקה והרוחות דופקים הכל – זהו לא מקום לשהייה. בכלל איפה השירותים במקום – הפיתרון היה על גזע של עץ צעיר וצמא, אבל מה יעשו נשים, נכים וסתם צנועים? גם לא משולשי ההצללה שלא ברור על מה הם מצלילים (ראו תמונה בהמשך) נראים מזמינים לשהייה במקום, ואני מאד מקווה שלא מתוכננים לקום שם ספספלים כי איש לא ישב כך עם הגב לים וכו' וכו'. אולי עם השלמת הפארק – אגלה כי חששותי הינן לשווא, ואני מאד מקווה שכך.

ָָָָָ

להרוס הישראלים יודעים מצוין. בדרך חזרה באוטו הרגשתי את החומוס יורד.

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
-8
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 28/06/2009 at 9:33

    אתה בטוח שזה פארק מדרון יפו ולא השיפוץ החדש של גן העצמאות?…

    החומוס, אם כי אני מעדיף רק מסבחה ולא משולשת,
    האייקונים של האנשים המתאפקים בכתום על הדלת, הילד שמתקן את הדלת והטיח עם העצים, אלו, ורק אלו, בשבילי, ואגב, גם אני לא הבנתי אלו הצללות עושות בדיוק הסככות המשולשות הקטנטנות והמגוחכות הללו

  • מיכאל  On 28/06/2009 at 10:40

    ואם כבר אני מגיב לתגובה, זה מעניין שבעוד שקו החוף של תל אביב עוצב במשך עשורים רבים על ידי אדריכלים גברים, הרי שכיום כל קו החוף מתוכנן על ידי אדריכליות נוף: יעל מוריה שמתכננת קטעים בטיילת וגם את בריכת גורדון, והצמד ברוידא -מעוז מתכנן מיפו ועד תל ברוך, ובנמל ת"א הייתה עד לא מזמן האדר' אנג'ל.

  • שרון הר פז  On 28/06/2009 at 10:59

    אני אוהבת את יפו, את היחודיות שלה, שבה. חבל שפיתוח ושימור נקבעים לפי היחס לאוכלוסיה ולא לפי הצרכים. הטיילת בנתניה, מטבע היותה עיר תיירות, תוכננה לתנועה ולישיבה ולהנאה בה. טיילת יפהפיה.

  • אלישבע זלצר  On 01/07/2009 at 23:42

    חברי לאתר האדריכלים והמשוטטים
    חוף עליה הוא החוף המועדף עלי וגם הדרך אליו המתפתלת בעג'מי. יפו בשבילי היא החוצלארץ של ת"א ואני מקווה שמוצא הטיילת מהחוף הייחודי הזה, לא יפגע בו.
    גם אני הסתובבתי בצ'ארלס קלור לפני שבוע ולא הצלחתי לזכור מה היה שם קודם לפני היות "הדשא הגדול"
    וקשה היה לי להבין את אופיו ומהותו של המרחב המוזר הזה.
    בכל אופן בשבילי, מרחב לא קיים ללא מימד הזמן, ואבדוק שוב את תחושתי שם.

  • מיכאל י.  On 01/07/2009 at 23:59

    ראשית אלישבע נהניתי לגלוש בשיטוטיך בתל אביב.
    ולגבי תחושת החוצלארץ: הישראלים מאד אוהבים "להרגיש כמו בחו"ל", ודבר זה משכיח מהם את המציאות. דווקא ביפו ובטח שבשכונת עג'מי הייתי מחפש את המרכיבים המקומיים ולא בורח לחו"ל – כי בשביל זה יש לי רבע שעה משם טיסה כל חמש דקות.
    זה מזכיר לי שלפני שנתיים עשיתי סיור בכפרים הבדווים בנגב. התכנסנו קבוצה של יפי נפש באוטובוס שיצא ממסוף רכבת מרכז בתל אביב ואיך שהגענו לרהט עלה המדריך הבדווי לאוטובוס וסגר את המזגן. כשהחבר'ה התרעמו, הוא ענה להם: כאן זה כאן, אם לא נוח לכם תחזרו לשם.

  • אלישבע זלצר  On 02/07/2009 at 0:11

    צדקת בכל מילה, אך אל תשכח כי המציאות שלנו מחייבת אותנו בעל כורחנו לשכוח אותה. וטוב שכך. למזלי, אני יכולה לנסוע מתל אביב ליפו מבלי לחשוב מחשבות פוליטיות או ערכיות אחרות ולהנות מהצבעוניות שלה. המרכיבים המקומיים קיימים בשטח – רואים ושומעים אותם- ואנו המבקרים מחליטים לאן נפנה את רגשותינו. האם נרגיש את העוול של משטחי הדשא הסתמיים והפול ווליום הבוקע מרדיו של מכוניות המנגליסטים הפיליפינים והערבים, או נבחר לבקר אותם בצורה שכלתנית.
    תודה שאתה משוטט במקומותי, אולי נשוטט פעם יחד?

  • מיכאל  On 02/07/2009 at 7:54

    הנה: ביום ששי האחרון הייתה למי שרוצה הזדמנות להצטרף לסיבוב פתוח בנווה שאנן ושכונת שפירא. רשימה מהסיבוב תעלה בימים הקרובים.

  • אלעד  On 17/07/2009 at 1:04

    אחלה תמונות, אחלה חומוס
    תודה על המחמאות ותודה על האזכור.
    אם אתה מגיע לירושלים בשבועיים הקרובים אתה יותר ממוזמן לקפוץ לתערוכת הסיום של בצלאל בה אני מציג.
    בלוג יפה

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: