סיבוב בגבעת שמואל – הגן הישראלי [3]

רשימה זו מהווה את חלקה השלישי של סדרת רשימות על גבעת שמואל והפרבר הישראלי. לחלק הראשון לחץ כאן, לחלק השני לחץ כאן.

כמו עוד הרבה גברים, גם אני אוהב להתבונן בחזיתות מגוונות, שופעות ומרובות בפרטים, ונמנע מפני האכזבה כשאני ניצב אל מול פסאדות שטוחות וחד-גוניות – והן אינן מעטות. לכן, אינני מבין מי הוא זה הבא לתכנן מרחב עירוני שטוח, חד-גוני וחסר עניין.

בתחילה, התבוננתי בגינה המרכזית בגבעת שמואל כמקרה קיצוני, אך אחרי מחשבה קצרה הבנתי שהדפוס הזה חוזר על עצמו בכל המרחב הציבורי בעשורים האחרונים. בלב השכונה החדשה בגבעת שמואל הוקמה ערב הבחירות המוניציפאליות הקודמות גינה שכונתית על שמו של האוסטרונאוט הישראלי, אלוף משנה אילן רמון ז”ל. רמון אמנם הצליח להמריא אל מחוץ לאטמוספירה,, אבל את הגינה שנקראה לכבודו אף אחד לא הצליח להרים. במשך לא מעט זמן, ניסיתי להבין מה הבעיה בגינה הזו ובכלל מה הבעיה בגינות החד מימדיות האלו שלא מצליחות לייצר את החוויה האמיתית של חופש, הנאה וגילוי במשחק ומנוחה.

 

 

עד לפני כעשור, שכן על השטח בו מצויה אותה גינה אחד מהפרדסים הרבים שנשתלו באזור זה בשנות ה-30 על ידי חלוצים עבריים. בין השאר אחד מאותם הפרדסים במקום היה בבעלותו של הצייר תושב תל אביב ראובן רובין, שנהג לבקר במקום ולרשום את הנוף החקלאי. עם הקמת השכונה, נעקרו העצים, הוחרבו מערכות המים עם הבריכות, המשאבות ואמות המים ואת מקומם תפסו אספלט, בטון והרבה מאד לבנים של חברת אקרשטיין – והכל תוך שנים ספורות בלבד.

בגבעת שמואל נעשו כל המאמצים למחוק את החיים שהיו במקום (גם האתר המקומי משתדל ללכת ברוח ריקנית זו), ובמקומם ליצור תפאורה לחיים מודרניים – כזו שתתאים למשפחות, או יותר נכון לאבי המשפחה השב בערב מעבודתו, וממכוניתו ישקיף על הפרחים העונתיים הגדלים במעגל התנועה, ובעצים הטרופיים הגדלים בגינה המרכזית וניבטים אליו מרחוק, ולבסוף כשיחנה את רכבו בחניון התת-קרקעי, יעלה במעלית אל דירתו שבקומה השמינית, יאכל ביצה וישתה ספרייט, יראה קצת ‘הישרדות’ וילך לישון.

כך נותרים הילדים להוות את הקורבן של אותה גינה. מתקני המשחק הסטנדרטיים, הריהוט הסטנדרטי, בצבעים הסטנדרטיים, מוקפים בדשא הסטנדרטי ובנשים המשוטטות עם בגדים סטנדרטיים. כשמבקשים לאתר את התמצית של כזה מרחב, מומלץ לחפש פרסומת לאחד מהפרויקטים של חברת אזורים: “מה בעצם מחפשים רוכשי דירות? מה ‘עושה להם את זה’ וגורם להם להתאהב בדירה מסוימת? מסתבר, שלא רק הדירה עצמה. סיבות חשובות לא פחות הן מה שמסביב: אזור מרכזי, קרוב לכל מה שצריך – ועם זאת שקט, ללא תנועה סואנת תחת הבית; נגישות טובה לעורקי התחבורה המרכזיים – ושוב, בלי לפגוע בשלוות החיים”.

עצם קריאת שמו של הפארק בעקבות אלוף משנה שנספה באסון ייחודי, הנו חלק מחרושת התרבות לה אנו נכנעים, בראש ובראשונה הודות לאותם אדריכלים שמעצבים את נוף חיינו מזה מספר עשורים. וכן, הכוונה לכל אותם בוגרי טכניון בני 65-50, בלי להזכיר שמות, שעכשיו גם דואגים לדכא דווקא את אלה האמורים להוציא את המרחב הישראלי מהבוץ אליו הוא שקע תודות להם ולצה”ל

חרושת התרבות הזו לא רק מופיעה בגינה השכונתית בגבעת שמואל, אלא בכל יישוב ויישוב, וכך עוקרים גינות ומתקנים ששימשו דורות של ילדים ועליהם נבנו דורות של דמיונות, ואת מקומם תופסים מתקנים אותם ניתן למצוא בכל גינה המשתלבים בצבע הדשא הירוק – עם אדום, כחול וצהוב, לא עוד שיחים מאחוריהם ניתן להסתתר, להתבודד, לחשש או סתם למזמז את החברה, אלא מרחב ממושטר, כך שכבר מהכביש אבא’לה החוזר מרמת החי”ל, יוכל להשקיף על הגן מאחורי ההגה עד הקצה השני של הגן.

כעת המתקנים אינם מעודדים תקשורת בין הילדים, ריבוי הגדרות והמחסומים מונע חופש פעולה, שימוש בדמיון והמצאת משחקים חדשים ויצירתיים, הטופוגרפיה הכמעט שטוחה לחלוטין המשתלבת עם צמחיה נמוכה ומחסור בעצי צל (הודות לריבוי עצי התמר הרומנטיים) – מחזקת את מישטור הגינה ומונעת פעילות שאינה הולמת. כך גם עודף התכנון אשר אינו מותיר ס”מ אחד פנוי לפיסת קרקע טבעית, וכיסויו בצמחיה שלא מהמקום הזה – לא נותנים למוח את השקט והמקום לחשיבה – שזהו אחד מהייעודים  ההכרחיים של שעות הפנאי לאדם החושב.

המשימה הגדולה העומדת בפני דור האדריכלים הצעירים, היא להתמודד עם כל אותם מרחבים שהפכו ללא כל סיבה מוצדקת למשעממים ומשמימים (כמו גבעת שמואל למשל) – חזרה למקומות אמיתיים עם חיים אמיתיים לאנשים אמיתיים.

כשהיינו סטודנטים התווכחנו איזה בניין בארץ ראוי להריסה ומחיקה (משום מה הייתה הסכמה על בניין הסינמטק בתל אביב), אבל היום אני חושב שהמקומות הראשונים שיש לשרוף ולהחריב הם הגינות הציבוריות שהקיסרים נתנו לנו כלחם שעשועים. אז יאללה, בואו נתחיל!!!!!!!!!!!!!!!!1

 

 
 
 
 
 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 31/05/2009 at 13:30

    דיכאון אטומי
    כל הסטנדרטיזציה שאתה כותב עליה ומראה אותה
    כמות הצל הלא קיימת, כמות העצים והירוק המעטה, המתקנים והתכנון הסטנדרטי והמשעמם, מחריד, ולרוב אכן אחראים בוגרי טכניון סטנדרטיים כי מתחילים שם ללמוד בפקולטה 80 איש ומסיימים 78, זאת הבעיה, צריכים לסיים 20 גג

  • מיכאל  On 31/05/2009 at 18:19

    אין ממי ללמוד שם אז גם אם יסיימו 20 המצב יהיה מחורבן

  • חיפאית  On 31/05/2009 at 19:06

    הללו. איזה חלום ישראלי משעמם….
    אבוי, זה מה שמלמדים שם בטכניון?

  • חיפאית  On 31/05/2009 at 19:10

    מעניינת יותר:
    http://www.atzuma.co.il/petition/pavner/3

  • גבעת שמואל  On 13/01/2010 at 14:10

    כמי שחי בגבעת שמואל קרוב לעשור, ההתפצחויות והתמורות שחלו בעיר זו, הן יוצאות דופן. ברור שיש מה לתקן וכתבות כמו אלו יכולות לעזור.

  • ניר  On 15/05/2016 at 19:53

    אני לא כל כך מסכים איתך לגבי ההשוואה עם הגנים בעבר. כמבוגר המסתכל על מה שהיה לנו בעבר, אני חושב שהגנים היום מעניינים יותר ונעדרי הזנחה. אנחנו חיינו בשכונה עם גן מוזנח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: