סיבוב ליד בית הספר היפה בארץ (כך לפי דעתי עכשיו)

את שולי הכרתי כבר בתיכון, היא הייתה  הנערה שלי ושל עוד כמה, כך שאני ממש לא יכול להפריד בזיכרון שלי בין התיכון לבין שולי. חוץ ממנה אני לא זוכר כלום מהתיכון, בקושי למדתי שם כי פשוט לא היה מה וממי ללמוד. בית הספר עצמו היה מורכב מקופסאות בלוקים מצופים בטיח שפריץ, מה שמחזיר אותי שוב לזיכרון על שולי. הכל הסתובב סביב שולי, ומזלי הטוב הוא שעדיין גם היום אני יכול להסתובב סביבה. שולי עדיין זמינה לכולם ממש כמו שהייתה.

בית הספר המקיף על שם ש"י עגנון בנתניה – זה סיפור אחר. הודות למרכיבי מיקום ותכנון מושכל שהתייחס להמצאותו של אחד מעורקי התחבורה הראשיים בישראל (כביש ת"א-חיפה), הפך בית הספר לאיקונה ייחודית שעשתה כך נדמה רק טוב לעיר.

לו היו פרנסי העיר נתניה משכילים להבין ולהפנים את האפקט התדמיתי של מבנה זה על העיר כולה – הם לבטח היו ממשיכים ומפתחים בהתאם את המערך הפיסי של מבני החינוך בעיר (הותיקים והחדשים). במקום להשקיע את כל הונה של העיר (פשוטו כמשמעו) באיצטדיון של חוליגנים, ראוי היה כי נתניה תשקיע את הונה ומירצה בחינוך, במבני החינוך ובכלל בנוער הגדל בה ומהווה את עתידה של העיר.

כל מי שחולף על כביש החוף ומתעלם מנוף השיכונים ההולכים ומתפוררים של נתניה, לא יכול שלא להתייחס לקמפוס החינוך הענק, המורכב מאוסף מאורגן של מבנים הטבולים בירק ומתאפיינים בקווים אלכסוניים, ציבעוניות ידידותית, פתיחות וחופש. כשהאדריכל אברהם קוריאל ניגש לתכנן את הקמפוס הזה באמצע שנות ה-90, הוא הגדיר לעצמו שכאן יהיה בית ספר שטוב ללמוד בו, וכאן לא ישוכפל עוד בית ספר טיפוסי וצפוי מבוגר טכניון בן 60, ולצערנו הזבל הזה רק גואה וגועה.

 

 

את שרון אני מכיר כבר כמה שנים טובות, ברגע שהוא העלה את האתר שלו על מבנים נטושים נדלקתי, נחשפתי והושפעתי (על האתר שמעתי בזמנו מהאדריכל אמיר שוהם). שרון כותב היום גם ב"רשימות", אך לצערי בתדירות נמוכה ולא תמיד על מבנים נטושים. כמו כן, הוא ממשיך באינטנסיביות לצלם את מה שנשאר.

הבוקר הסתובבנו יחד בנתניה, המטרה הייתה לראות מה קורה בתוך בית קולנוע שרון.

הצלחנו בדרך לא דרך לחדור אל המגרש של הקולנוע, אך הפתחים במבנה עצמו נאטמו באופן הרמטי בבלוקים – דבר אשר מנע משרון לצלם את חדר המקרין וממני לשדוד כל מה שנותר.

מאוכזבים מאי השגת המטרה, המשכנו לאום ח'אלד – אל שרידי הכפר הערבי שעליו נבנתה העיר נתניה. מאום ח'אלד נותרו לא מעט שרידים, לא בעלי ערך ארכיטקטוני אלא מבנים בעלי ערך אורבני ותרבותי וכן צמחים בעלי ערכי טבע (כגון עץ שקמה ענק ועתיק). מסגד הכפר למשל הפך למשרדי תלמוד תורה… (רשימה על הביקור במקום, ניתן למצוא כאן)

שרון נראה היה לי שהתאכזב גם כאן, והמשיך לאיצטדיון הקופסה שבמרכז העיר שייהרס בקרוב לטובת האיצטדיון החדש (שבנתיים בניתו הופסקה) שמחוץ לעיר.

 

אני המשכתי לבית ספר ש"י עגנון, במטרה להשלים תמונות של הקמפוס, היות והתמונות הקודמות שצילמתי בו ביום שרב, סבלו משמיים אפורים וממחסור בתלמידים בגלל השעה.

הפעם השמיים היו בעזרי, אז השילוב של הכחול עם הציבעוניות הבית ספרית היה מוצלח , והאינטרקציה עם התלמידים היבולי לתמונות טובות. התלמידים התלהבו באופן מוזר מכך שצילמתי, וביקשו ללא הפסק שאצלם אותם. למרות שזמני היה קצר (הייתי צריך לנצל הפסקת לימודים קצרצרה כדי להספיק את שילוב התלמידים בתמונות המבנים) – ביצעתי כמה תמונות מחזור – קבוצות קבוצות פשוט התמקמו מול המצלמה לצילום קבוצתי.

מכל מקום אחרי שסיימתי את ההשלמות שרונן ביקש, החלטתי להמשיך את הראש של שרון ולצלם את בית הספר בהקשר של המושג 'נטוש'. נראה לי שכאן שרון הפסיד.

הכותרת של הרשימה טוענת שכאן תגיע הבשורה על בית הספר היפה בארץ, ובאמת כך חשבתי שבזה אעסוק. אבל הרשימה משכה לכיוון לגמרי אחר, אז הלכתי אחריה אך הותרתי את הכותרת על מכונה. בסדר?

היות ועל במה אחרת תפורסם רשימה על הבניין עצמו ועל ההתנהלות בו בפועל, החלטתי שכאן אפרסם רשימה נגטיבית. הכוונה כאן לא לרשימה שלילית, אולי אפילו ההיפך: במקום להתמקד במערך הפנימי של הקמפוס והתנהלות התלמידים והסגל – מתוך מבט מתאים, כאן אסתובב במרחבים המקיפים את בית הספר.

מסתבר שאל מול הסדר הבית ספרי המורכב בין השאר ממערך של צורות וצבעים, מתקיים מבט אל המרחבים הפרועים שמחוץ לכתלי בית הספר והמקיפים אותו מכל עבר. המבט מהחוץ אל בית הספר הוא מבט אחר, כזה המביט מתוך התוהו-ובוהו הנשכח אל בניין בית הספר המאורגן והמסודר.

זה המבט כאן.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

לפני שבועיים למרות השרב הכבד, ביקרתי עם שאול בבית הספר, במהלך הביקור שאול פגש חבר ותיק אותו הוא לא ראה שנים. את השם הוא לא זכר, אבל אחרי הכל – חברים נשארים חברים.

 

 
 
 
 
 
 
 
בית הספר ש"י עגנון, נתניה
אדריכל: אברהם קוריאל, 2004-1995
-ולבנתיים, אתר עשיר בחומרים ועידכונים בתחום העיצוב העירוני-

 

:להנאתכם רשימות נוספות בתחום מוסדות החינוך בישראל
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צליל  On 05/05/2009 at 0:41

    מבנה חריג למדי בנוף, תמיד מעורר תהיות
    אשמח אם תכתוב עוד עליו מבחינה אדריכלית ועל הרציונל מאחורי התכנון שלו, מעניין למה התכוון המשורר

  • אסתי  On 24/05/2009 at 9:23

    ובהיותי בת נתניה באמת תמהתי לא פעם מה זה המבנים האלו שנראו לי כעשויים במיוחד ללב"ב.
    חריג בטירוף על רקע הנוף. צחיח. חום. נראה כמו גושי בטון שהורמו ונפלו בצורה אקראית… בקיצור כל דבר מלבד בית ספר.
    (האמת שבפעמים הראשונות הייתי משוכנעת שזהו בית סוהר חדש. כשהבנתי שזה בית ספר לא התפלאתי. בכל העולם מה שנראה כמו בית סוהר זה בית ספר)

    אז נכון שיופי זה דבר יחסי ונמצא בעינו של המתבונן (בעיני זה הכיעור בהתגלמותו) אבל יש כאן שאלות אחרות.
    האם בניה לא צריכה להשתלב בנוף המקומי (מבחינת עיצוב) האם בניה לא צריכה לחשוב קודם כל על המשתמש (מבחינת נוחות אבל גם מבחינת מה שהיא משדרת) האם היא פונקצויונלית?

    אז לגבי שתי השאלות הראשונות נראה לי שהתשובות הן לא אלו המבוקשות. המבנה הזה חריג, בולט, זויתי וצחיח בתוך אזור שהוא כולו גבעות ומישורים רכים זהובים ירוקים.
    והמבנה הזה נראה (כאמור לי) כאזור המיועד ללב"ב. כתלמידה לא הייתי מתקרבת למקום המנוכר והנוקשה הזה.
    אם היה תיכון שהיה יפה בעיני, ששידר אהבה לתלמידים (במראהו) ושהיה ידידותי ולא נתן תחושה של בית סוהר היה תיכון שרת של ילדותי ונעורי, על מרחבי הדשא שלו והעצים והתחושה הכפרית.

    לפעמים לא צריך להיות מקורי, גם לא נועז. צריך לחשוב על המטרה אותה הארכיטקט הולך לשרת. והמטרה הזו היא אנושית. בעיקר במקרה דנן שזה לא רק אנושי, אלא אנושים צעירים, שנפשם עדיין רכה והם זקוקים לחום ואהבה ולא לניכור, זויות חדות, ובניינים אלימים.

  • אמיתי סנדי  On 24/05/2009 at 9:55

    ידעתי לאיזה בצפר אתה מתכוון.

  • נועם  On 24/05/2009 at 11:39

    בעיני הבעיה העיקרית היא שאין חיבור בין המבנה המעניין ובין הסביבה, והכול מוזנח ומדכא מסביב למבנה בית הספר. זו צרה כללית אצלנו. מעבר לגדר זו כבר בעיה של מישהו אחר וכולי. אין תפיסה מקיפה של שילוב מבני ציבור בסביבתם. כאן אין אפילו גינון מינימלי מסביב למבנה, המוקף קוצים.

  • שרון רז  On 24/05/2009 at 12:03

    שרון, אינעל דינו, שרון…
    צר לי על ה"תדירות" הנמוכה לדעתך, אבל נאמר שפעם בשבועיים זו תדירות סבירה ביותר בעיניי
    הבעיה היא זמן, יו נו, בין עבודה, ילדים וחיים… אבל אשתדל קצת יותר…
    תודה על המילים, נהניתי מאוד בקופסא, כלומר מחוץ לקופסא, אין ספק שזה האיצטדיון המכוער ביותר שראיתי, האורווה בפ"ת נראית כמו הקאמפ נואו בברצלונה לידו

    בית הספר הזה בהחלט ייחודי, וגם לי הוא תופס כל פעם את העין, אין לי דעה נחרצת עליו אבל נראה לי שהושקעו מאמצים לתכנן אותו טוב ונעים
    בעיניי טוב ונעים זה איך הכיתות, איך המסדרונות וכמה צל יש בין לבין

    הבנתי אותך עם הקטע של כאילו נטוש, אך אני לא יכול "לעבוד" על עצמי כמוך, חדש, גם אם נראה כמו מבצר מבחוץ ולא רואים בו אנשים, הוא עדיין חדש, ובית ספר פעיל אינו נטוש, אבל מוכן לקבל לרגע את ההסתכלות הכאילו מופשטת על זה

    צילום הקסדה משעשע, עושה קונוטציות של סרטים של סקרוסזה ועל הטבעת אנשים בבטון באתרי בנייה

    ותגיד, שאול הלז, הוא בכוונה בא כל פעם עם אותה חולצה ?…

  • מיכאל  On 24/05/2009 at 12:19

    מרז לשרון. שאול אוהב את החולצה עם הפסים ולכן הוא תמיד איתה. חוצמזה שככה קל יותר לזהות אותו בתוך ההמון.

  • אסתי  On 24/05/2009 at 12:29

    ברור לי שאתה בא להציג נקודת מבט אחרת. עצם העובדה שהבאת את המבצר הזה ואתה מציג אותו כבית הספר היפה בארץ זו כבר נקודת הסתכלות אחרת.
    עד כאן אני איתך לגמרי.
    רק מנסה להבין למה הוא כל כך נפלא בעיניך.
    הכל שלמת בטון ומלט, בניה אלימה, לא מתאימה לתנאי השטח (מילא אם זה היה במדבר והקירות האלו שלא מובילים לשום מקום, היו נועדים להגן מהחולות הנודדים. אבל כאן זה מרכז השרון על פרדסיו, על חולות הזהב שנשארו, ועל הים הכחול והשדות הירוקים בחורף, איך זה משתלב כאן?

    ונעזוב את העזובה המזעזעת מסביב, למה אין פיסת דשא אחת במרחב, צל, רכות, משהו?
    אפילו בבאר שבע עיר נעורי היה נסיון ליצר סביבה רכה ונעימה יותר למשתמש. אני מסתכלת בתמונות ומתמלאת חרדה שמה אחד הילדים יפול וירסק את עצמותיו על רצפת הבטון.

    אני חוזרת לתמונות שלך שוב ושוב ונחרדת, כי לבד מהצבעוניות (התמוהה והחריגה והבולטת מכל הסיבות הלא נכונות) זה די נראה לי כמו מה שנשאר אחרי החורבן של קורמאק מקארתי בספרו "הדרך".

    וזה שהילדים אוהבים את המקום – מאוד משמח, אבל יכול להיות גם שזה בגלל המנהלים והמורים שמקנים להם גאוות יחידה. זה בטח לא מה שהופך את הבחירה הארכיטקטונית לנכונה.

    ועל יופי אני לא מדברת. כאמור – זה בעיני המתבונן. וזו גם לא המטרה של יצירה ארכיטקטונית.

  • יהודי גרמני  On 24/05/2009 at 12:53

    חותם על רוב התיאורים שלה את הבנין הזה. עזוב, אלים, חד, צחיח, מדברי.
    אולי בעצם זה דווקא מה שנכון בו – מתאים למדינת ישראל, מהפרדסים בשרון ממילא לא נשאר כמעט כלום – הכל הופך לפרויקטים נדלניים כאלה או אחרים עם שלטים גדולים של "נווה סביוני רבין הצעירה" או משהו כזה.. כמו שלטי הענק על בית הספר האומלל הזה – שוב ושוב "בית ספר ש"י עגנון נתניה" כמו ריבוי הדגלים הרסר"י בימי עצמאות, שמחפה על חוסר בטחון, כמו הפרסומות על האיילון, רק מכוער יותר, מוזנח יותר. (וכאילו שלא יודעים שנמצאים בנתניה…)
    ובעצם, גם סביבתו הקרובה של בית הספר – עזובה צחיחה ושיכונים מתפוררים. לא פרדסים מוריקים וריחניים.

    ומיכאל, לא תזיק גם קצת קוהרנטיות – מוזר לשים כותרת "בית הספר היפה ביותר בארץ" ואז לכתוב שאתה "לא מתעסק באסתטיקה" (והאמירה אודות האופנה לחלוטין אינה ברורה לי – מה הקשר של אופנה לכאן – האם לדעתך אסתטיקה הינה תורת האופנה?)

    כל זה מזכיר לי קצת שבתיכון בו למדתי, ששמו המלא היה "בית הספר המקיף על שם האומה הנערצת של דנמרק", בירושלים, בקטמונים, בלב שיכונים מכוערים למדי (אבל עם נוף לא רע מהחלונות) החצר המרכזית עוצבה על-ידי דני קרוון. בזמנו נדמה לי שאפילו שלט לא היה שם לציין את זה… אבל ספסלי האבן היו אכן בעלי זויות מוזרות, המדרגות, מוזרות גם הן, והיה איזה כדור ברזל חתוך נדמה לי שבצבעים אדום וכחול, שנראה היה פשוט מאוד מוזר, לא מתאים ולא רלבנטי.
    הכל היה לא ממש שימושי, ועל איזו חוויה של התעלות אסתטית לא חושב שאפשר היה לדבר שם

  • מיכאל  On 24/05/2009 at 12:58

    בפעם הבאה אשלים את החסר. חשבתי פשוט שאם כבר השגתי מבט אלים, ריק ודורסני אין כבר כל טעם לעסוק בערכים החיוביים או בכל ערך אחר המצוי בתוך הבניין. הכותרת נותרה על מקומה והרשימה הלכה לכיוון אחר.

  • ש. מאלני  On 24/05/2009 at 14:31

    שכל השכונות החדשות בשרון מקבלות שמות כמו "נוה סביונים" או "נוף הדרים" או "שמורת האירוסים" וכוליי.

    ורק שוכחים שבשביל לבנות את כל השכונות האלה היו צריך להרוס קודם את הסביונים ההדרים והאירוסים.

  • אחת  On 24/05/2009 at 21:09

    הזוועה העיקרית בסביבתו היא השלט עם שמו.
    לא כל פינה בו יפה או הרמונית, אך יש נועם רב גם בצבעו העיקרי וגם בצורותיו ובהשתלבותן זו בזו.
    החלונות נראים מוצלחים במיוחד והרושם הוא כי הכיתות שטופות אור.

    על טיב הפנים שלו והתאמתו לפונקציות שהוא אמור למלא אין להסיק מן התמונות הללו, אבל בעיני אפשר ללמוד הרבה ממבנה זה.

  • ערן  On 24/05/2009 at 23:24

    אתה מכיר את בית הספר האדום של גרובמן גיל בנתניה? לדעתי הוא לא נופל ואולי אף עולה על בית הספר של אמר-קוריאל.

    אגב בנתניה יש עוד כמה בתי-ספר לאורך כביש החוף אם כי הם קטנים יותר ומרשימים פחות.

    נושא הפיתוח בבתי-ספר הוא תמיד נושא כאוב. העדר תקציבים לתחזוקה מחד, והפחד להשאיר אזורים לא 'מטופלים' מאידך, יוצרים חצרות בית-ספר שהן מדבריות של אקרשטיין.

  • לירון  On 24/05/2009 at 23:25

    אתה תעלה לכאן גם את הרשימה על פנים בית הספר כדי להשלים את התמונה?
    ובאותה הזדמנות תרחיב קצת על שולי?

  • מיכאל  On 24/05/2009 at 23:31

    אחת מהבעיות של התכנון בישראל הוא עודף התכנון. אני דווקא מצאתי במרכיב של המרחבים הלא מטופלים כר נירחב לדורות הבאים ובכלל מקום פרוע העומד כנגד הסדר הבית ספרי: זוהי פירצה.
    הרשימה הזו היא הפשטה של הנושא.
    לגבי בתי ספר בנתניה: אם כבר בית ספר אחר בו הייתי מעוניין לעסוק, זה היה בית הספר אורט שתיכנן מרדכי בן חורין (יש לו ערך בויקיפדיה) לפני עשרות שנים ובנתיים עבר שינויים שפגעו בו מאד.
    בית הספר הבא בו אטפל יהיה בית הספר היסודי בו למדתי בתל אביב שהיה גם הוא אקספרימנטאלי ולא עבר שום שינוי מאז שנבנה בשנות ה-60 המוקדמות.

  • הוגה  On 25/05/2009 at 16:10

    שהדורות הבאים ינקו את פסולת הבטונים מסביב, ושהדורות הבאים ישמרו על הנקיון.

    שהדורות הבאים ינטעו עצים סביב השטח המופצץ בבטון.

    כי באמת בשביל מה המציאו את הדורות הבאים אם לא בשביל שנסיר דאגה על מה שאנחנו משאירים לדורות הבאים?!

  • לולההה  On 15/08/2009 at 19:51

    אני לומדת שםD:
    חרא בצפר, מעורר חלחלה
    והילדים שהצטלמו איתך?XD
    אני מכירה אותם
    אויש שיהיו בריאים:P
    שני סתומיים

  • חסוי  On 16/10/2009 at 19:50

    אני תלמידהה בעגנוןן זהה בהחלטט בית ספר יפהה אבלל כלל החלונותת ש הביניינים שבוריםם יש קקי של יונים בבניין תהילה למטהה האוכלוסיהה לאא משהוו בקיצוורר הוא לא מהה שעושיםם ממנוו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: