פול דוידוף: הגנה ופלורליזם בתכנון (תקציר הרצאה חלוצית בנושא שיתוף הציבור בפני תלמידים משנת 1965)

פול דוידוף (1930-1984) היה בהכשרתו עו"ד ומתכנן ערים, אשר משנת 1958 החל לעסוק במקביל גם בהוראה במספר מוסדות וכן בכתיבה. מאז שנת 1961 השתלב במערך רשויות התכנון של המגזר הציבורי בארה"ב, ויחד עם זאת המשיך לעסוק בהוראה ותיאוריה של תכנון.

את התקציר שלהלן, תרגמתי כחלק ממטלות הקורס 'אוטופיות כמתודולוגיה של חשיבה ותכנון', המועבר על ידי ד"ר טלי חתוקה, במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב.

המאמר מייצג את ראשיתו של מיסוד מהלך דמוקרטי מבורך, שכיום הנו מובן מאליו, אך בשעתו היה צורך להאבק בכדי להוציאו אל הפועל.

את הצד האוטופי שבדברים, ניתן למצוא בפנייה אל המתכננים, ליצירתו של סדר תכנוני חדש, בו הופך המתכנן לאיש הרנסאנס המביא לשינוי.

 * * *

התקווה לעתיד התכנון, טמונה בכך שננהג באופן פתוח ומזמין כלפי בחינתם מחדש של ערכים פוליטיים וחברתיים. קבלתה של עמדה זו, תביא לכך שהמתכנן יפסיק לפעול באיטיות של טכנאי מעבדה ויתחיל לפעול כאדם המשרת את הלקוח. כיום, מקובל שהמתכנן נועד להעשיר את המידע למקבלי ההחלטות, וזאת על חשבון עמדות של מטרות, חזון ואידיאלים.

החברה מורכבת מקבוצות רבות, ועל המתכנן להתייחס לאותן קבוצות הקשורות לתכנית, היות ולכל אחת מהקבוצות רצונות משלה, אשר חייבות למצוא את ביטוין בתכנית. במידה והתכנית לא תתייחס לכל הכוחות המניעים את העיר, תהיה התכנית חסרה והמתכנן יימצא כבוגד ברצון הלקוח. תכנית המתייחסת לכל אחת מהקבוצות, מממשת למעשה עקרונות דמוקרטיים בסיסיים, המאפשרים לכל אדם להשפיע על הסביבה בה הוא חי ופועל.

 

                            שיתוף תושבים בתכנית האב האסטרטגית בכפר-סבא, 2008

תפקיד זה המוטל על המתכנן, מחייב אותו לדעת ליצור שיווי משקל ואיזון בין הכוחות השונים ובכלל זה בין הקבוצות השונות ובין הממסד. באמצעות דרך זו, ניתן יהיה למממש את השאיפה להגיע לאמת בתכנית, בדיוק כפי שמבקש זאת החוק.
שיתוף הציבור חייב להיעשות בדרך אשר תאפשר קשר ישיר ורציף בין המתכנן לבין הציבור. במהלך זה, על המתכנן לשמוע את הציבור ולהסביר לציבור בלשונו את חלופות התכנון ומשמעותן. בנוסף, המצב הנוכחי בו קיימת רשות אחת בלבד המכינה תכניות – הנו מצב הפוגע במגוון הרעיונות והקולות היכולים לעלות במידה והיו מוצעות תכניות או חלופות נוספות על ידי הציבור. צעד כזה, אשר יעודד תכנון על ידי גופים שאינם ממסדיים, מביא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר את המונח 'תכנון פלורליסטי'. כמו כן, יש לעודד את כל אותם גורמים המבקרים ללא הפסק את התכנון הממסדי – להצטרף ולהעלות הצעות תכנון אלטרנטיביות לאלו המוצעות על ידי הממסד.
מבנה התכנון הנובע מאינטרס של קבוצות,  צריך להתייחס לכל הקבוצות הנוגעות לתכנית ובכך להפוך את הציבור ממגיב ליוזם. העובדה כי עד היום, הציבור כמעט ואינו מעורב וכל שכן אינו יוזם תכניות – הינה דבר מביש ומחפיר לחברה שלנו.
הארגונים שצריכים ליזום תכניות, בראש ובראשונה הינן התנועות הפוליטיות. אכן, כיום התנועות הפוליטיות אינן בנויות להתמודד עם תכנון תכניות, אך צעד זה הנו אידיאלי וראוי כי יפותח ויעלה על הפרק בפני ראשי התנועות. כמו כן, משימה זו ראויה להתממש על ידי ארגונים המייצגים אינטרסים ציבוריים, והתארגנויות מחאה היוזמות על פי רב עצומות שבכוחן לגייס הון אנושי.
המימון לתכניות הללו צריך לבוא ממשאבים עצמיים של אותם ארגונים, מקרנות או באמצעות הממסד, כשהמצב האידיאלי הוא שקרנות מסוימות יפעלו באופן ייעודי בתחום זה. יחד עם זאת, נראה כי מימון ממסדי הנו הדרך הטובה והבטוחה ביותר לקידום ומימוש הרעיון.

דוידוף נחשב למייסדה של התנועה לתכנון תומך (The Advocacy Planning Movement ). במסגרת זו, ראה את תהליך התכנון כמורכב משלושה חלקים: מבחר של מטרות ויעדים, חלופות תכנון והשתוקקות לתוצרים.

ברשת האינטרנט קשה למצוא חומר על דוידוף ופועלו, אך דברי הערכה רבים מפוזרים באתרי תכנון ברשת. ועדת הפרס שנקבע על שמו, סיכמה את אישיותו באופן המחמיא כי: "פול דוידוף היה אדם עקשן לצדק, הגינות בתכנון…".

כיום, עם התקדמותם של תהליך ההפרטה, מוצאות תכניות מידי הממסד ונמסרות לידי המגזר הפרטי, דבר אשר מחליש במידת מה את התכנון הממסדי. לצרוך כך נוצר מצב בו ועדות התכנון הינן הגוף האחראי על פיקוח ואישור התכניות, אך גוף זה אינו מייצג את רצונותיו השונים של הציבור, ומהווה גוף לא דמוקרטי בעליל בקבלת ההחלטות. גוף זה צריך להיות חלק מהזרוע המבצעת או הזרוע המחוקקת, או בשילוב של השתיים. חייבים אם כן, לפעול בדרך דמוקרטית בבדיקת תכניות בניין עיר.
מתכנן הערים החדש צריך לערב את מרכיבי התכנון הפיסי, עם התכנון הכלכלי והחברתי, וזאת ללא התערבות מתמדת של רצון ראש הרשות וחברי המועצה. לכן על המתכנן להוות סנגור בפני הממסד, ולשמש כיועץ הרואה בטובת העיר, ובכך לשכנע את הממסד בדרכה ומטרותיה של התכנית. באופן זה, התכנון לא רק יהיה יותר יעיל ויהווה כלי עבודה לרשות, אלא יביא לכך שיתקיים המפגש המיוחל בין התכנית הנושאת נושאים כה חשובים אל התושבים.
בנוגע לחינוך המתכננים: עליהם להיות לא רק בקיאים בתחום כזה או אחר, אלא עליהם לשאוף ללמוד ולהיחשף לכמה שיותר תחומים (ובהם: פילוסופיה עכשווית, סוציולוגיה, משפטים, מדעי החברה ועיצוב עירוני), כל זאת בכדי שהמתכנן יהיה בעל יכולת לזהות לנתח ולהבין תופעות. בסופו של דבר, המטרה העליונה היא להעמיד דור חדש של מתכננים אשר ייגש לתכנון העירוני מתוך נקודת מבט פתוחה ורחבה ככל הניתן בכדי להעניק לנו סביבת חיים יפה, מרתקת ומאתגרת יותר.

* * *

בבלוג המרתק של רוד גודספיד (חוקר ב-Boston Metroplitan Area Planning Council – המייצגת 101 רשויות מקומיות המצויות במטרופולין בוסטון), מצוין כי כבר בשנת 1909 בשיקגו נערך צעד ראשון וחלוצי בתחום שיתוף הציבור. יחד עם זאת, רק בשנות ה-60 החלו להשמע קולות, הקוראים למסד את הנושא כחלק מהליך קבוע. ( ;

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: