סיבוב במושבי השרון, בקדימה, חדרה וקיבוץ משמר השרון

היו לי תכניות ליום ששי, אבל אחרי שראיתי את הרשימה של שרון רז הכוללת ביקור בקדימה, יצר החמדנות שלי גבר על ההגיון. באחד התצלומים של בית ויצ"ו הנטוש שבמרכז היישוב – ניצפה שלט נהדר עם הלוגו הנצחי של ויצ"ו – בדיוק מה שמתאים לי בסלון!

התחנה הראשונה: כפר יעבץ

אז עלינו על המכונית וטסנו צפונה. בדרך, בחרנו לעצור בכמה מהמושבים המזרחים בשרון, שמעולם לא ביקרנו בהם (ונראה לי שאנחנו התיירים הראשונים במקום). בכפר יעבץ אין ממש מה לראות – יחד עם זאת, הודות לכפר יעבץ עבר הגבול הירוק עד 1967 בצמוד ליישוב, שעמד בקו הפסקת האש בקרבות תש"ח. אין לי מושג אם נותרו שרידים לאותו קו הגנה או גבול, אך זהו למעשה ייחודו של המקום – כפי שאני מצאתי.

התחנה השניה: עין ורד

במקור נקרא המושב על שם האגודה שהקימה אותו: "ארגון חקלאי תל אביב". בעקבות המיצאותו של מעיין בקרבת המקום ושמו הערבי "עין אל וארדת" שלמרות שפירושו 'מעיין היורדות [לשאוב מים]', החליטה הקק"ל לעברת את הצליל בלבד וכך נקבע השם עין ורד. ניתן ללמוד עוד על עברו של היישוב באתר המקומי.

המשכנו לעין ורד שם ניתקלנו בבית העם הענק והמרשים הניצב בלב היישוב, והניבט מרחוק.

לצערנו, המבנה היה סגור (ונראה גם נטוש), אבל שלט הסבר בכניסה (ויש כאלה לא מעט ביישוב – פעולה מבורכת שניתקלנו בה כבר בכמה וכמה יישובים קטנים), הסביר שמבנה בית העם, המזכיר מצודט טיגרט, נבנה בשנת 1937 ושימש לבד מבימת מופעים והתכנסויות, גם כספריה ומחסן נשק, ועל גגו ניצבה עמדת תצפית ואיתות. בשנת 1961 הורחב הבניין והוקם האולם, כך שהשילוב בין הארכיטקטורה של שנות ה-30 לזו של שנות ה-60 מרשימה ויפה.

מדובר באולם מופעים הגדול באופן משמעותי לגודלו של היישוב בו הוא ממוקם: 500 מושבים באולם בעל שני מפלסים כשרק היום לאחר כל ההרחבות שעבר מתגוררים ביישוב כולו 1,200 תושבים.

התחנה השלישית: עין שריד

בעין שריד ניתקלנו ביצירת מופת של שימוש בבטון חשוף – מגדל המים. לידו הוקם ממש לאחרונה מתנ"ס חסר טעם וחסר ייחודיות למקום שלא יכול להתחרות עם האיכויות שנוצקו במקום עשורים רבים קודם לכן. אין ספק שכאן הולכים אחורה.

התחנה הרביעית: קדימה

בקדימה, אם כן, אחרי שפתחנו דווקא בשוכנת שיכונים שהוקמה החל מראשית שנות ה-50 לשיכון פליטים מארצות ערב ומזרח אירופה – עברנו למה שנותר מהמושבה קדימה שהוקמה בשנות ה-30. היחסים הקשים בין הותיקים לבין העולים החדשים – היו על בסיס גזעני, ובמשך עשרות שנים חיו שתי הקבוצות בניפרד תחת שני ועדים ניפרדים, ורק לאחר שנים רבות הוקמה מועצה משותפת.

ניתן ללמוד על האתרים ההיסטורים ביישוב – באתר המוזיאון לתולדות קדימה.

לא הייתה לי מפה, אבל הסתדרתי מצוין ביישוב הותיק – אחרי הכל פעם תיכננו עם הגיון. מצד שני, כשאני ניכנס לאתן הרחבות פרבריות – שם אני מאבד את הצפון והולך לאיבוד. כך יצא, שבלי בעיה הגעתי למיכלי המים ההיסטורים שהוקמו בשולי היישוב ושימשו את המושבה בשעותיה הקשות בעת מלחמה עם שכניה הערבים. הבריכה הותיקה מבין השתיים הוקמה בשנת 1934, בנקודה הגבווה באזור ושימשה כעמדת שמירה ואיתות.

בצמוד לבריכת הבטון מצויה הוילה הלבנה, הריקה והשרופה – ששרון צילם לפני שבוע. החדרים הריקים, הקרקע עם החול טרם הנחת הריצוף – מקנים למבנה את ייחודו הקסום. גם בית הכנסת ששרון צילם ומצוי בלב היישוב ההיסטורי, בעל ייחוד מקומי, הוודת לכיפה  שבראשו ולצמחיה העוטפת אותו. מולו ניצבת דוממה  הממגורה שככל הנראה כבר שנים שאינה משמשת איש. תורה מול עבודה.

התחנה החמישית: קיבוץ העוגן

קפצנו אל קיבוץ העוגן (שם צילמתי עוד ממגורה) רק כדי לקחת את הגיליון האחרון של "הדף הירוק" ("העיר" של הקיבוצים) שם הופיעה תמונה שצילמתי בקיבוץ אחר. קיבוץ העוגן שווה סיור בפני עצמו, אבל היות ולפני פחות משנה ביקרתי בו עם שאול, לא חזרנו על זה היום. כמה מהתמונות שצילמתי בזמנו, העליתי לויקיפדיה. בין תושבי הקיבוץ, חשוב לציין את האמן שרגא וייל, שהיה חבר הקיבוץ עד למותו בגיל 91 לפני שנים ספורות. וייל שהיה צייר ריאליסט, אייר בין השאר את אגדת הקיבוץ הארצי הידועה, משנת 1956.

התחנה הששית: חדרה

התלבטנו אם להמשיך לנתניה או שמא לראות איך נראה פרויקט ההתחדשות העירונית בחדרה שהושלם לאחרונה. רוני הייתה בחדרה לפני כמה שבועות ואמרה לי שחוץ מצבעים, לא ממש עשו פה משהו. הביקורת הזו, הקפיצה אותי: הרי משקיעים מיליונים, עושים רעש – ובסוף גומרים עם כמה צבעים??? אז החלטנו שנראה מה קורה בחדרה.

הבטן אמרה את דברה, ובמקום לרוץ ולנחות בפרויקט, החנינו צמוד לתחנה המרכזית והלכנו לאכול חומוס. בהתחלה כשעוד הסתובבנו במושבי השרון, שרון התעקש למצוא מקום טוב של גבינות, אבל אני כבר השתוקקתי להניח את כפות רגלי בחדרה, וגבינות לא כל כך מצאנו, אז החומוס הייתה הבחירה המועדפת על שנינו.

על חומוס אבו סעיד נפלנו במקרה, בלי לדעת שלמקום יש שם שהגיע עד מעבר להרי השרון. אבו סעיד תושב בקעא אל גרביה, פתח עם אחיו את המקום שמתברר שזוכה מידי שנה לעסק נבחר באתר "מפה", ולא רקובצדק.

 

 

נראה כי פרויקט ההתחדשות העירונית התמקד בשלושה מתחמים (לא כולל הקניון הממקום בלב העיר – שהוא ההפך הגמור מהתחדשות עירונית). ראשית ניכנסנו לרחבה שעברה מתיחת פנים רצינית שבאה בעיקר לידי ביטוי ביצירת חלל מזמין ובהחלפת כביש האספלט במרצפות אקרשטיין בעלות גוון עכשווי. ברחבה שנוצרה התקהל המון, אותו עודדה בחורה צעירה ברמקול ומערכת הגברה שהוצב במקום ומשך קהל רב שהורכב ברובו מקשישים סיעודיים ומצעירים מבטיחים. השילוב הזה נראה מוצלח למדי, אך מה שמרתק היתה העובדה שהגוף שארגן את ההפנינג הזה (לו נילוו גם מספר לא מבוטל של דוכנים שניתן למצוא בכל הפנינג בימינו בישראל) – היה ארגון של צעירי חדרה המבקשים לפתח את העיר כמקום לצעירים.

הבחורה שרה לנו בראש איזה שיר ישראלי, שהזכיר לי שהשנה גם שאול ואני ניצטרף לנבחני האודישנים של "כוכב נולד". זה לא שאנחנו יודעים לשיר טוב (בטוח יותר טוב מהבחורה בחדרה), אבל בידור אנחנו יודעים לעשות. באחת מהרשימות הבאות אספר, איך שאול ואני ניסינו להשתלט בכל הרצינות על כדור הארץ…

לאחר החלל העירוני שנראה כמוצלח ביותר באותו בקר יום ששי, הרחוב החל להתפתח לרחוב מסחרי שוקק חיים ובתי קפה מלאים לגמרי. מזרקה גדולה בלב מעגל תנועה, סימנה את המרכז ובצידה השני ניצב פרויקט הדגל של ההתחדשות העירונית: שוק חדרה. אמנם על פי גלובס, פרויקט ההתחדשות אפילו לא מומש בחציו – היות ואמורים להשתלב במרכז העיר שטחי תעסוקה לא מבוטלים, אך בנתיים נחשפנו לשוק תוסס בעל חזית עירונית מלבבת. מתברר,שלפני לא הרבה זמן פורסמה כתבה על מתחם השוק בעיתון הארץ שלא כל כך החמיאה לציבעוניות של השוק, למרות שאני מאד מחבב את ריקרדו לגורטה – באתי לראות אם חוץ מצבעים יש פה עוד משהו. …אולי זה באמת מעין פרויקט סטייל לגורטה לעניים, כי נראה שהעיסוק בצבעים וצורות זכה לתשומת לב והשקעה גדולים יותר מהטיפול בתכנים… בכל מקרה עצם התופעה היא דבר המיטיב עם העיר, והפניית משאבים להתחדשות העירונית על פני הפרברים חסרי התועלת – היא צעד מבורך. יש עוד מה ללמוד ויש עוד הרבה מה לעשות.

את הפרויקט תכננו דרור גרשון ועירית סולסי, המציינים בראש האתר שלהם כי "אדריכלות עירונית במהותה היא יצירת מקומות בלתי נשכחים, המכבדים את הסביבה שלנו מעשירים את חיינו". אין לי מושג איך זה בא לידי ביטוי בפרויקט בחדרה, אבל אני כבר בדרך חזרה מהסיבוב שכחתי את חדרה. גם גן המייסדים שעבר לאחרונה מתיחת פנים רצינית תחת ידם של צמד הדינוזאורים דני קרווני וצבי דקל, לא השאיר בי ממש חותם, ושביל הבטון הארוך והישר יצר מצב בו אנשים מתהלכים אך ורק על השביל, בלי לרדת ממנו ובלי לשהות בגן עצמו. מה שכן הרשים בגן, זו העובדה שהגן למרות שנראה כאילו נחנך אתמול בבקר, הוא שוקם וחודש לפני כעשר שנים, כך שניתן לראות בגן – את הפרק הראשון בהתחדשותה העירונית של העיר.

שבוע הבא (13.05.09) אשמע באוניברסיטת תל אביב, הרצאה ביקורתית על פרויקט ההתחדשות העירונית בחדרה על ידי רוני, כך שאחריה אשתדל להוסיף לרשימה בוקסה שתכלול את התובנות שעלו ממחקרה.

אחרי ויכוח אם לנסוע כל כביש החוף או על כביש מס' 4, הוחלט על נסיעה בכביש 4 + ביקור באחד מהיישובים על הכביש. כך יצא, שכאשר ראינו את השלט המורה על קיבוץ משמר השרון, פנינו ימינה לקיבוץ.

התחנה השביעית: קיבוץ משמר השרון

משמר השרון אמנם עלתה על הקרקע בשנת 1933, אך כבר עשר שנים לפני כן התאגדה קבוצת צעירים חלוצים ברוסיה שקראו לעצמם "משמר". כך שכאשר התיישבה הקבוצה בשרון, הפך שמה ל"משמר השרון". השרון הוא מקום יפה ומעט מלנכולי, אך לי תמיד יש בו תחושה של מלחמה, דם וגופות – השם שרון מעלה בי תמיד אסוציאציות שליליות. עדיין היום שמעתי, שמתחת למיטה של אריק ישנה שלולית גדולה של דם, שלא מפסיק לנטוף מהידיים שלו.

אין ספק שכיום הדמות הידועה ביותר שיצאה ממשמר השרון, זה שר הביטחון שלנו אהוד ברק. חוץ מהגנרל הזה, מכאן יצאו גם אנשי רוח כדוגמת המלחין יעקב הולנדר (שהעניק לנו בין השאר את "אהבתיה" של שלמה ארצי) וגם המשורר הנשכח ינון נאמן.

הגענו בדיוק לשעת ארוחת הצהריים, אז הלכנו ישר לחדר האוכל לראות מה הולך. שמחנו לגלות שחדר האוכל פעיל ותוסס, שאול ניצל את ההזדמנות לכוס מים קרים, אני פניתי לבדוק את תיבות הדואר. נראה שהבניין עבר הרחבה ככל הנראה בשנות ה-70, והפך לקופסה סתמית. רק כשיצאנו והקפנו את הבניין נחשפה בפנינו הכניסה המקורית לחדר האוכל, אבל הארכיטקטורה פה היא ממש פונקציונאלית ללא כל השקעה משמעותית בתחום האסתטי, דבר שהוא יחסית נדיר בחדרי האוכל הקיבוציים.

עשינו סיבוב בקיבוץ התרשמנו שהמקום מטופח שמור היטב. ב'בלדה לעוזב הקיבוץ' השיר מסתיים בכך שהוא לא ישוב אבל כשבא אליו אחד מבני הקיבוץ הוא פותח לו שולחן ומעלה יחד איתו זיכרונות. חשבנו על ברק: במגדל הזכוכית האטום ברחוב פנקס בצפון תל אביב, הוא יישב עם אחד מבני הקיבוץ? רק ינסה אחד מהם להגיע לדירה ואיזה סוכן יירט אותו עוד לפני שהוא ילחץ על הפעמון. לפני שנים ספורות, סיפר לי אחד "מהעובדים" במשרד יסקי-סיון, שעם השלמת הפרויקט של "מגדלי צמרת", לאחר ששלושת המגדלים כבר אוכלסו (בין השאר על ידי ברק), נשלח צלם מקצועי מהמשרד לצילומים פירסומיים. הצלם הגיע לרחוב פנקס, העמיד את המצלמה המקצועית וביקש לתפוס זוית מחמיאה למגדלים. הוא לא הספיק ללחוץ על הכפתור, וכבר עצרה לידו GMC ענקית, ששלפה אותו אל תוככי הרכב האפל. יסקי עצמו היה צריך ללכת ולאשר שזה אכן צלם מקצועי שנשלח מטעם המשרד כדי לצלם את הבניין, ולא מדובר בטרוריסט צמא דם….

חזרנו למכונית והתנענו עוזבים מאחורינו את הקיבוץ, את השרון – חזרה לבטון ולעשן. נסיעה שקטה עם הרבה רמזורים, ברדיו מתנגן שיר ישן של זמר אהוב.

 

                                                            כפר יעבץ

 

                                                           עין ורד

 

_ _ _ _ – -_ _ _ _
לפני שממשיכים בתמונות, ברצוני להוסיף מספר משפטים
יוצא שכל ישוב שאני נכנס אליו – תמיד יש מה לראות וללמוד בו. בכל מקום קיימים אתרים בעלי ערךוטרם יצא לי להתקל ב"עוד סתם ישוב". אם היה איזה מדריך בצורת ספר או אתר אינטרנט אטרקטיבי, שמציג כל יישוב עם הערכים הייחודים למקום – זה היה דבר נפלא. התוצר של מדריך שכזה הנו עידוד כולנו לצאת ולהסתובב במקומות נהדרים שעד אז לא היינו חושבים לבקר בהם בחיים, כמו אותם מושבים בשרון בהם ביקרנו היום, ובכלל ביישובים השונים בארצנו, אז יאללה שמישהו יוריד את הכפפה
*

 עין שריד

קדימה

קיבוץ העוגן

חדרה

קיבוץ משמר השרון

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • המדייק  On 06/05/2009 at 7:42

    על התיעוד. בפרט הצילומי. וגם על הרגישות והלגיטימציה למקומות שאינם אולי 'יפים' במובן המיליונרי, אבל מייצגים מאמץ של בני אדם ופקידי ציבור (הכלולים בקטיגוריה 'בן אדם') לייפות ולטייב את סביבתם.

  • מושבניק  On 02/06/2009 at 13:52

    קודם כל, כתבות למופת. אבל בהנחה שאתה לא רוצה לראות עשרות מושבניקים רודפים אחריך עם קלשונים, אל נא תתאר אותנו כ"המושבים המזרחיים בעמק חפר". זה לא נכון. כל המושבים הללו הם חלק ממועצה איזורית לב השרון. הבדל של שמיים וארץ
    🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: