סיבוב לילי במוזיאון תל אביב ובדיזינגוף

הבקר התקשר אלי גיל, והזמין אותי למפגש של חברים במוזיאון תל אביב. מייד התקשרתי לשולי שתתלווה אלי, כי ללכת לבד זה לא העניין. לא היה מענה במשך כמה שעות, אבל בסוף בשעות הצהריים שולי ענתה. בזמן האחרון נראה לי שהיא קצת מנסה להתחמק, מאז שלישי שעבר לא פגשתי אותה וזה די הלחיץ אותי ואף הכניס אותי לרגע של דיכאון.

שולי וגיל לא ממש מכירים, ולמרות זאת, היא לא כל כך אהבה את הרעיון ללכת בערב למוזיאון. חוץ מזה, היא גם די תהתה ממתי הולכים בלילה למוזיאון? שולי לא כל כך מבקרת במוזיאונים, וזה למרות שהתאמצתי להסביר לה שמדובר בחברים ולא במוזיאון, ומוזיאון תל אביב זה לא כמו המוזיאון האחרון בו היא ביקרה וממנו היא יצאה מפוחדת (זה היה מאדם טוסו בלונדון).

בניסיון הרדוד האחרון שלי, ניסיתי לגרות לה את המחשבה שמוזיאון מורכב…. אבל זה רק הרגיז אותה והיא ניתקה.

ניסיתי אז את חלי, אך גם חלי די הפתיעה אותי בסירובה לבוא, והיות ומייד אחרי שנותקה לי השיחה השניה, התקשר מירון – אז הצעתי לו לבא, והוא מצידו לאחר שבדק שיום העבודה שלו לא יסתיים בשתיים לפנות בקר, כפי שארע לו בימים האחרונים, אישר סופית את בואו!

 

אז קבענו בכניסה למוזיאון בשמונה, וכך היה. אני חושב שהגיעו למקום חצי מבוגרי בצלאל בעשור האחרון, ולכן היה מפוצץ. האמת שדי נלחצתי, ולכן גם לא צילמתי. במקום זה, פרשנו מהר מההמולה, ועלינו למעלה לתערוכה של אלימה.

אחת משלושת האמניות הישראליות האהובות עלי, היא יותר אמנית של אמנים מאשר כזו שמציגה באופן עקבי וחשוף תערוכה מוזיאלית או בגלריה. אף על פי כן, אלימה ריטה זכתה לפני כמה שבועות בפתיחת תערוכה רטרוספקטיבית באצירת יניב שפירא, במוזיאון תל אביב לאמנות.

לכן, לאחר תקופת חרם ארוכה על המוזיאון, עברתי את סף הכניסה להיכל הזקן והשמרן (שנראה ממש כמו זה שמנהל אותו) – והלכתי לבקר את התערוכה המדוברת. חוץ מזה, ממילא כבר הייתי במוזיאון, אז למה שלא ננצל את הביקור במקום.

סמדר שפי על התערוכה של אלימה, מתוך מגזין גלריה של עיתון הארץ (גם בעכבר העיר)

בפעם הראשונה שניתקלתי בעבודה של אלימה, הייתה בביקור באוסף ההדפסים של מוזיאון ישראל שערכה לי ולעוד כמה סטודנטים שוש ישראלי לפני כמה שנים. אז כבר נדלקתי על הטכניקה והמסר שבעבודותיה, וגם השם הזה 'אלימה' די סיקרן אותי.

לפני שלוש שנים, ניתקלתי בה בפעם השניה, בעת שהציגה תערוכה צנועה של מבחר עבודות בגלריה המדרשה. במקרה או שלא, באותה הזדמנות הסתובבתי גם אז עם מירון, וגם אלימה הייתה באותה העת בגלריה. אמרתי לה שאני מאד אוהב את העבודות שלה, ואני סקרן לדעת מה משמעות שמה שמעלה קונוטציות של אלימות… אלימה די נעלבה מההקשר והסבירה לטמבל שמשמעות שמה הוא כח, כמו און (מהמוזיאון). שנה לאחר מכן ניפגשתי שוב עם אלימה אבל זה כבר סיפור אחר וארוך שלא כאן המקום להאריך בו.

אלימה – בין מסגרת לחלון:

הקטלוג המצוין המלווה את תערוכתה הרטרוספקטיבית של אלימה, נמכר עכשיו לקראת פסח בחנות המוזיאון ב-20% הנחה, ומחירו הוא 64 ש"ח בלבד, וזה יותר מכדאי או מומלץ. גם אם תפספסו את ההנחה שיש עכשיו, מחירו לא כזה גבוה והוא עומד על 80 ש"ח.

הטקסטים בקטלוג הם מאת אותר התערוכה יניב שפירא, שיחה בין שרון פוליאקין ובין אסנת רכטר השווה, וטקסט מתורגם מאת פיט מונדריאן שנכתב בשנת 1919. 

מאז פגישתנו האחרונה, ציפיתי וחיכיתי בלי הרבה סבלנות לתערוכה עליה היא עבדה כמה שנים טובות, ומאד הייתי מעוניין לראות את העבודות שלה במקבץ אחד, ותערוכה רטרוספקטיבית היא הפתרון המושלם לסיפוק התשוקה.

האמת שדי התאכזבתי במוזיאון… חשבתי שאמנית בסדר גודל של אלימה תקבל את האולם הגדול שנתפס על ידי איזה בן של גנרל אפוקליפטי. לעניות דעתי, אלימה היא ברמה של רפי לביא ומשה קופפרמן, שזכו כל אחד לתערוכה מרשימה ביותר בתחילת העשור במוזיאון ישראל.

לבד מאיכות  ההדפס היוצא תחת ידיה, ולבד מחלוקת הצבעים והצורות, המרכיב המרכזי  שמצליח כל כך למשוך אותי בעבודותיה, הוא הנושא בו היא עוסקת וזה המרחב הישראלי. את מרחבי השדות המעובדים שהקיפו את קריית חיים – חזרה אלימה ותיארה אין ספור פעמים בעבודותיה במהלך השנים, והמסגרת שהחלה להופיע בעבודותיה רק שיכללו והעמיקו את תפיסת המקום ביצירתה. בכך, שוכללה הבנתה לגבי המצב המדיני המקומי, בו הגבולות המוכרים שלצידם היא גדלה, נפרצו כמעט באחת כתוצאה ממלחמת ששת הימים. עם ראשיתה של ההתישבות החלוצית בשטחים הכבושים, חשה אלימה (כמו עוד אזרחים בישראל), שביתם נפרץ והפך לפתוח לכל עבר. המסגור של המרחב – אליו היא מורה ואליו היא שואפת לשוב, בא לידי ביטוי בעבודותיה באופן שמצליח לשקף לא רק תקופה, אלא רוח אידאית ומשפיעה בישראל.

אני לא ניכנס לשאלה האם זה נכון או לא נכון – מה שכן נכון זו הדרך בא הדבר בא לידי ביטוי בעבודותיה באופן כל כך מוצלח והרמוני (או אולי דיסהרמוני). נכון שהמסגרת מופיעה גם אצל קופפרמן, זריצקי ושטרייכמן – אבל אצל אלימה ההפשטה והמינימאליזם בשילוב הצבעוניות החיה באים לידי ביטוי על גבי הזירה הדו ממדית באופן המוצלח והנקי ביותר. נראה לי שנתן זך ביטא את תחושותי באופן הבהיר ביותר: "…הדרך שבה היא מניחה זה ליד זה כתמים חמים ורוויים, או קודרים ואפלים, מעוררת אמון. יש כאן איפוק אך לא אינטנסיביות. מראה-עין נעים אך לא דקורטיביות. ומה שחשוב לא פחות: גם מידה לא מבוטלת של העזה שאינה נגררת לניסויים גרידא" (זך, משא, 1960).

אני לא אומר שהתערוכה היתה לא טובה – ההיפך היא היתה תענוג צרוף, אבל הכמות לא הייתה מספקת. מצד שני אצירת התערוכה היא מלאכת מחשבת, והיא נעה על שני ערוצים מקבילים: הערוץ הראשון הנו ליניארי, ומתמקד בהצגת עבודותיה באופן כרנולוגי החל מעבודותיה המוקדמות ועד לסדרת עבודות שנעשו לקראת הצגת התערוכה. הערוץ השני הנו מעגלי, ומתמקד ביחסים בין הרישום, הציור וההדפס ביצירתה.

את הנחמה בהיקץ המצומצם יחסית של התערוכה, מצאתי בקטלוג המשובח המלווה את התערוכה, שלבד מהרפרודוקציות הרבות הכלולות בו, ושחלקן לא הוצג בתערוכה, הוא כולל גם טקסטים מצוינים (ראו מסגרת משמאל).

אחרי שחזרנו למטה כדי להפרד מכמה חברים, יצאנו חזרה לרחוב הרטוב ופנינו לדיזינגוף סנטר, שם רציתי לראות את המיזם הפירסומי של קפה עלית. בבית קפה שהוקם למשך כמה ימים בלבד, הוצגו תצלומים שצולמו במשרדנו במטרה לקשט את קירות בית הקפה וללוות את המסע הפירסומי של המקום.

עובדי המשרד התלהבו בזמנו להשתתף בסט הצילומים, ולמרות שעמדתי על כך שנקבל עותקים של התצלומים לאתר האינטרנט שאני מקים למשרד – התמונות עדיין לא הגיעו לידי.

מהסנטר המשכנו לקיורטוש בדיזינגוף, ובדרך מירון רצה להראות לי את חנות הגרפיקה של המעצב הגרפי גיא סבג בפסג' הוד. החנות הייחודית מוכרת חולצות, תמונות, שעונים ועוד כל מיני – כשכולם מעוטרים באיורים אורבנים מדליקים, שאמנם קצת מנותקים מההוויה המקומית, אבל עדיין עשויים ביד אמן וברמה גבוהה. היופי בעבודה הזו, היא שהחנות יצאה מגבולותיה, וגם במרחב הציבורי של הפסג' שולבו עבודות הגרפיקה על הקירות באופן די מוצלח, מה שעורר אותי לשלב את הרעיון באחד מהפרויקטים בו אני משתתף.

בסניף הקיורטוש בדיזינגוף, יש לבעלי המקום איזו חיבה מיוחדת להעמיד מוכרות מדליקות שמותירות אותי תמיד מוקסם מענוגותן. זה לא שהן יפות, חתיכות או מתלבשות באופן מרהיב – יש בהן לכלן משהו אחר, שפשוט גורם לי להעדיף את המקום הזה על פני שאר המקומות. קניתי קיורטוש אחד לעצמי, ואחד בשביל שולי (אולי היא תרצה אותו מחר). ניפרדתי ממירון שגר ליד, וחזרתי ברגל לבד.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלון  On 29/03/2009 at 7:02

    בזה זה נגמר?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: