סיבוב בכפרי הגליל הערבים שנחרבו ב-1948

לפני כמה ימים פנו אלי מגורם ממשלתי בשאלה מה לעשות עם שאריות הכפרים הערבים שנותרו ריקים מאז שתושביהם גורשו או/ו ברחו משטחי מדינת ישראל הצעירה שהוקמה באותה העת, בהיותה תחת מצב מלחמה. לקח לי בדיוק דקה לנסח תשובה ברורה: שאריות הכפרים הערבים שנותרו אינם ריקים. אכן, התושבים, הריהוט ומרבית הבתים אינם עוד כאן. מרבית הבתים אם לא כולם נחרבו בידי אדם וזמן במהלך 61 השנים שחלפו, אך נותרו ערכים רבים ועשירים באותם מרחבים – אותם ניתן לחשוף גם לעיניי כלו, ובכך להעשיר את החוויה המקומית ומעל לכל לעשות צדק עם המקום.

 

הצלם מיקי קרצמן במסע צילום בין חורבות הכפר לוביה, היום: יער לביא (בין צומת גולני לטבריה)

מאז ראשית העשור הנוכחי, חל שינוי מהותי בחברה הישראלית בהכרה בהתרחשות שהייתה כאן במקביל למלחמת העצמאות. כיום, אמנם המונח "נכבה" מרתיע רבים ובצדק, הודות למילה הערבית הממשיכה לזרות אימה. אך המהות העומדת מאחוריה, והכוונה לאסון שפקד את האוכלוסיה האזרחית שאולצה לעזוב את שטח מחייתה בעת מלחמה, ולשנות את מעמדה לפליטים, המפוזרים עד היום על פני העולם כולו – מובנת ומוכרת על כל חלקיה של האומה הישראלית, ובכלל זה פלגים לאומנים.

הודות לכך, ניתן לומר שאין עוד צורך לברוח מהתעסקות בנושא שרידי הכפרים הערבים. החברה הישראלית התבגרה והכרתה נתחדדה, וזאת על אף מאמצי התקשורת והפוליטיקאים להכהות את חושיה. קשה לי להאמין שמישהו בר-דעת יחלוק על כך שכאן בוצע טיהור אתני.

….

אז לאחר שפסקתי ביהירות היגד לא נעים, הנשמע כהיגד שששששששמאלני המנותק מהמציאות, והפכתי חצי מהמדינה לאידיוטים, להלן ההגדרה מתוך ויקיפדיה האנציקלופדיה העברית: טיהור אתני הוא גירוש של אנשים בכח, שמטרתו ליצור הומוגניות אתנית בטריטוריה מוגדרת, ובכך למחוק את המציאות האתנית הקודמת של אותה טריטוריה.

 ( ;

אני לא מדבר כאן על השבת הפליטים, וזה נושא שאמנם נוגע ישירות באותם אתרים, אך אינני מוצא בו מרכיב חיוני ביחס לשרידי הכפרים כמעט לחלוטין, אלא אני רואה פה כמרכיב מרכזי את הזכות למקום. בדומה לתפיסה שחידש הסוציולוג אנרי לפבר, הגורסת כי למרחב יש זכות בקביעת החלטות הנוגעות אליו. כך למשל, בעת תכנון אתר יש להתייחס לא רק לטובת היזם או הלקוחות הישירים, אלא גם למרכיבים שבמבט ראשון אינם קשורים לגבולות המוגדרים שלהאתר ובכלל זה השכנים, הדורות הבאים, בעלי החיים, הצמחיה, וגם ההיסטוריה של המקום. ההיסטוריה יכולה להיות בעלת קונוטציה חיובית כמו "החלוצים", אך גם שלילית – כדוגמת הצלבנים או הערבים שהתעללו לא מעט בעם הסגולה.

המרחב מורכב כמו אתר ארכיאולוגי מרבדים-רבדים, מחיקתו של רובד אחד מבין הרבדים יוצרת עוול ופוגעת ברב גוניותו של המקום. כולנו בני חלוף, הקרקע היא זו שנותרת, ולמעט העובדה כי היא אוספת אל חיקה את שאריות גופותינו – היא נושאת את שרידי מעשינו וחיינו, בין השאר בצורת מבנים, רחובות, עצים ומנהרות – ועליהם יש לשמור. תפקיד השומר נובע מכך שלמעשה איננו בעלי המקום או אדני הארץ, היות והארץ ניתנה לבני האדם – לכולם, ולכן היחס והשימוש בה חייב להעשות בקנה מידה הרבה יותר רחב מההכרה המצומצמת של אני-עצמי כאן ועכשיו (את זה נשאיר לאברהם הירשזון ושאר חבריו).

אנחנו כבר לא חיים בעולם של שחור לבן, שמאל ימין, יפה מכוער – אלא בעולם מורכב, בו האדם מסוגל ללמוד להנות מהעושר הקיים במציאות. וכך, גם מרכיבים המייצגים עמדות המנוגדות לעמדותיו, ניתן באמצעות הכרה נכונה, ללמוד מהם ולהעשיר את המרחב שלנו ברבדים נוספים, הגורמים לנו לחשוב על המציאות במבט נוסף. יש כאן אחלה חומר נפץ, ובתור אחד שאוהב מאד לשחק באש – אני מוצא כאן הזדמנות פז להפוך פצצה לפרח. זה אתגר שניתן להפוך לבעיה ולטאטא אותה מתחת לשטיח, וניתן כאמור להפוך לאתגר אותו ניתן למנף.

בכוחנו למחוק מרחבים המנוגדים לעמדותינו (וכמובן שהשאלה היא מי הוא זה הקובע את מדיניותינו), ולהפוך לרובוטים שאינם שואלים שאלות ואינם מעלים טענות. אני בטוח ששרי אריסון, הנהלת הסופר-פארם או ראשי תנועת קדימה היו מאד מרוצים אם זה היה אכן מתרחש (כך הם יוכלו למצוץ את דמינו ביתר קלות), אבל לא כך מתנהלים הדברים. או לפחות כך אני מקווה….

התמונות המלוות, הן מסיבוב היכרות עם שרידי כפרים ערביים בגליל. מרובם לא נותר דבר, מחלקם נותר מבנה ציבור בודד בנוף, על פי רב מסגד הכפר, ומחלקם נותר גם מקבץ של מבנים.השיפוט לגבי עתידם – לא אמור לבא מנקודת מבט ארכיטקטונית-אסתטית, כי אם מנקודת מבט אורבנית-חברתית-חינוכית. בין התמונות, תוכלו למצוא את הצמד מיקי קרצמן-גדעון לוי שהצטרפו גם הם לסיבוב (כתבה שסיקרה את הסיור הופיעה באיזור הדמדומים).

 

מגדל אגד והתחנה המרכזית (הלא פעילה) של חיפה. לכאן הגעתי באמצעות הרכבת. בבית אמיל תומא חיכה האוטובוס וכולם יחד נסעו למסע בין כפרי הגליל

 

סג'רה 01

 

סג'רה 02

 

לוביה (היום יער לביא) 01

 

לוביה 02

 

לוביה 03

 

לוביה 04

 

אזור הדמדומים: מיקי קרצמן (מוסתר מאחורי העץ) ועיתונאי

 

חטין 01

 

חטין 02

 

חטין 03

 

חטין 03: הצלם מיקי קרצמן בדרכו למסגד

 

חטין 04

 

חטין 05: צריח מסגד הכפר

 

חטין 06

 

חטין 07

 

חטין 08

 

לטין 09: המשטרה באה להפסיק את הביקור

 

אל בסה 01 - נותר דווקא לא מעט

 

 
 
 
 
 

                

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בית יעקב  On 12/03/2009 at 13:34

    וזה כלום לעומת הטיהור שנבצע בעתיד. את שרידי הכפרים יש למחות ומי שיעלה לרגל צריך להישלח לכלא בעוון בגידה
    גם אם הכותב לא מבין באיזה חומר נפץ הוא משתעשע אחרים מבינים

  • אסף  On 12/03/2009 at 13:45

    ותהיה בטוח שאם מלחמת השחרור היתה מסתיימת אחרת
    לא היית רואה הרבה שרידים
    אנושים או אדריכליים

    ראה מקרה גוש עציון

  • אזרח.  On 12/03/2009 at 14:13

    המגיב הטרחן שכתב את שתי התגובות הראשונות.הוא באמת חושב שהרס מה שנשאר מהכפרים זה מה שיעזור למחוק את רעיון השיבה הפ'לסטיני? הלא הכפרים והיישובים הערבים כבר אינם,הזקנים ברובם עברו לעולמם,אבל הצעירים עדיין ממשיכים להלחם ולחלום שיום יבוא והם יחזרו לכפרים שאינם כבר בנמצא.דווקא הדרך שהוא מתווה תביא בסופו של דבר לאבדון שלו הוא,ולהרס אנושי ואדריכלי במקומות שבהם יושבים הדומים לו.

  • אסתי  On 12/03/2009 at 22:39

    לא כפר חיטים שהוא מושב שיתופי של חומה ומגדל אלא קרני חיטין שהיה כפר ערבי.

    אחרי מותו, עשיתי סרט ונסענו בעקבות תחנות בחייו. רציתי שהסרט יתחיל בקרני חיטין שם נולד, ובסיור לוקיישן של הלפני, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי אבן אחת. ידעתי שהכפר הוחרב ב48 אבל הייתי משוכנעת שיהיו שרידים, וכבר ראיתי בעיני רוחי סצינה מצולמת בין החורבות הפוטוגניות כה, אבל לא היה כלום. כלום. כאילו לא היה מעולם.

  • גיל  On 13/03/2009 at 4:03

    זאת שאלה מאוד מרוכבת ונראה לי שהבחירה בשימור היא הפתרון הקל אבל לא בהכרח הנכון.
    אני מניח שהשאלה היא בעיקר במישור הסמלי- אין משמעות חומרית למבנים האלה- הם לא מפריעים לאך אחד, לא מועילים לאף אחד אלא יושבים על אם הדרך כמצבות לעולם שהיה ונחרב.

    ההחלטה לשמר או לא לשמר נובעת בסופו של דבר מהרצון שלנו כחברה. כמדינה ציונית אנחנו צריכים לקדם את המרכיבים התרבותיים שמשרתים אותנו ולדחות את המרכיבים התרבותיים שפוגעים בנו. כדי לבנות צריך להרוס, וכדי ליצור תרבות ישראלית נדרש היה למחוק חלק ממה שקדם לתרבות הזו. החרבנו את תרבות היידיש, דחינו את תרבות הגולה של יהדות המזרח וכו'- החרבנו תרבויות, אבל רק בזכות החורבן הזה יכולנו לבנות את החדש.

    הותרת (ושיפוץ) אלמנטים שמנציחים את הערבים שהיו ועודם אויבנו נשמעת לי ענין שגוי שפוגע בנו תרבותית. ראשית, כי לא ברור לי מה ההבדל בין התרבות של הערבים שחיו עד 48 מכל תרבות אחרת שדחינו. שנית, יש בכך לערער על אחיזתנו בקרקע. כאשר כבשו הערבים את ישראל הם החריבו את שקדם להם (כל זמן שזה לא שירת אותם). כך נוהג כל דייר חדש- כדי להפוך בנין לבית, צרך לפנות את החפצים של הדייר הקודם ולהניח את שלך. כדי להפוך מדינה למולדת, צריך גם לפנות את מה שהתירו קודמיך ולהניח את שלך, מתוך ההנחה שברבות הימים שתורך יגיע להתחלף, מה שתותיר ימחק גם כן- תחת יד מכוונת או תחת שיני הזמן.

  • Joe Escamillo  On 13/06/2011 at 10:33

    You can do the same for Indian settlements in the United States and Canada. There's no escaping the realization that the backwards culture always retreats before the superior culture. Those who can do more with the land will have more resources to fight those whose social structure is not as advanced. In the US it happened to the Indians, in Canada to the Innuit, in Brazil to the Yanomano, in England to the Saxons (the Normans conquered them,), and on and on

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: