סיבוב בחצר חולדה ליד הפסל והקבר של אפרים צ'יזיק

את האנדרטה ומצבת הקבר של אפרים צ'יזיק בשולי יער חולדה, המכונה גם יער הרצל, עיצבה ופיסלה באבן הפסלת המיתולוגית ולימים זוכת פרס ישראל בתיה לישנסקי, שיצרה כמה מהעבודות היותר חשובות בתולדות האמנות הישראלית. הוכחה לכך אין בעיה למצוא בערך הקצר שנכתב עליה בויקיפדיה.

 

למרות שהמטרה הייתה להפוך את דמותו של צ'יזיק למיתוס שנפל בקרב על הגנת החווה, העסק לא צלח וצ'יזיק לא נכנס לחזית ההיסטוריה של תקומת ישראל בארצו. האנדרטה הוקמה בשנת 1937, שלוש שנים לאחר חנוכת פסל האריה השואג בתל חי שהוקם כמצבה על קבר האחים של שמונת מגיני תל-חי. לעומת תל-חי, כאן טמון אדם אחד. אולי לצורך העצמת המיתוס "גייסו" את אחותו של צ'יזיק שנהרגה בחצר תל חי, ודמותה נחצבה אף היא בפסל, אך זה לא עזר והמיתוס לא תפס.

 

יש משהו שקט ואחר באנדרטה הצנועה הזו יחסית לאלה האחרות. כאן הדמויות אינן שלמות, אלא הן חלק בלתי נפרד מסלע הגיר המקומי. זה לא אנילביץ העצום, זייד על סוסתו מברונזה ואפילו לא האריה השואג והמלכותי. כאן ישנן שלוש דמויות כלואות בסלע. הפסל נגיש למישוש, מצוי בגובה העיניים וניתן להתבונן לדמויות ממש לתוך העיניים. הפסל לא בבית קברות מגודר ולא בקיבוץ מאוכלס. כאן זה אמצע יער, אין שומר, אין גדר והפסל נגיש כל היום וכל השנה. זה יופיו, ייחודו וחשיבותו.

 

 

אפרים ושרה

 

סיבוב בגבעת שייח' אבריק בפסל של אלכסנדר זייד

כבר כילד כל פעם שעברנו בדרך לטיול בצפון למרגלות פסלו של זייד, הקסימה אותי העובדה שהוא עדיין שם ולא זז. צופה על העמק, מתבונן בשדות, בכבישים, במכוניות. השכנים שתקעו לו כדור בגב, אולי חיים עדיין בכפר הסמוך ואולי גורשו מזמן. העמק נותר פחות או יותר אותו הדבר. אמנם קצת יותר כבישים, יותר קניונים, הרוח שינתה כיוון, אבל זייד נותר על מקומו.

לפני שנים ספורות זייד זז. הוא אמנם לא מסוגל לזוז לבד כי הוא עשוי מברונזה וכך גם הסוסה, אבל כמה גברים חסונים סייעו לו, אך בלי הרבה הצלחה. בעקבות התזוזה אפילו עשו שני סרטים, אחד תיעודי ושני עלילתי,  אבל היום חוץ מצלקת בלב אין כל זכר לפרשה.

רציתי לראות כמה דברים באזור, אז הייתה כאן הזדמנות נאה לעצור ולשוב ולבקר את זייד.

  

אלכסנדר

 

סיבוב בקיבוץ יד מרדכי מסביב למרדכי אנילביץ'

אני לא יודע למה אבל משום מה במקום מרדכי, אני טועה… פנחס. אולי בגלל 'פנחס הקטן' ואולי בגלל אחת התמונות.

הוא עדיין שם צופה בדממה, בתנועה קפואה עם רימון ביד ומוכן לפעולה. בשנת 1951 הרימו את הפסל לראש הגבעה והציבו אותו על במת אבן נאה, ומאז הוא משקיף ורואה כיצד הארץ נבנית ומתפתחת. כיצד מתרחב הקיבוץ ומופרט. ראשי ממשלה מתחלפים, נשיאים מטרידים ואונסים, תינוקות נולדים ואחרים מתים. במבט חודר כמו פסלו של דוד בפירנצה, הוא קצת זועף, אולי קשה לו כי הוא מבין מה הוא רואה.

היום יותר מתמיד נראה שבישראל יורקים על הזיכרון – גם הקרוב וגם הרחוק.

ממה זה נובע? אולי מי שיורק על הזיכרון הרחוק, מגיע בסופו של היום לכך שגם הזיכרון הקרוב נשכח וערכים רדודים וריקים הופכים אצלו לערכים עליונים. כשבאים לבד ובשקט לבקר את אנילביץ' עם הרימון ביד, זה עושה משהו.

 

 

 

פנחס

 

 

סיבוב על הפרויקטים של אדריכל סלו הרשמן ליום השואה

זו כתבה שאני אוהב במיוחד, כי מבחינתי בתור מישהו שחקר את עבודתו של האדריכל סלו הרשמן יש בה חידוש גדול. הרשמן ספג הרבה ביקורת במהלך הקריירה שלו. בשיחה שערכתי עמו בעבר, טען שהכיכרות והחצרות ששילב בפרויקטים נועדו ליצור חלל משותף "כמו בפיאצות בפירנצה". ההשוואה המגוחכת הזו, הותירה אותי עם ספק האם הוא אכן חושב שהדברים האלה משתווים באיכותם לכיכרות האיטלקיות. בשיחה איתו היום לקראת יום השואה, חושף הרשמן את שורשיו האמיתיים של המרכיב הזה בעבודתיו, את משמעותו וחשיבותו.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לאיתי – על העריכה ולצבי על הדימויים, וכמובן לאחל לסלו הרשמן המשך עבודה פוריה ובריאות שלימה. 

 

סלו הרשמן במשרדו (במהלך הראיון הקודם שנערך עמו בשנת 2009)

 

סיבוב עם רם כרמי בתיאטרון הבימה (74 תמונות) / מאחורי הקלעים של הכתבה ב-Xnet

כל מה שנכתב ללא יוצא מן הכלל, לא ממש מצליח להגדיר באופן ברור היכן טמונה הבעיה בבניין תיאטרון הבימה. בנתיים גם לא ברור ממתי מבקרים בניין בשלבי התהליך, קודם שהוא הושלם. היות והיתה לי הזדמנות לשמוע גם מרם כרמי וגם מדני קרוון את דעתם על פרויקט הבימה וכיכר התרבות, החלטתי לממש את האפשרות וללמוד ממקור ראשון את דעתם.

הייתי בטוח שכרמי מגיע כל שבוע לביקור ולא דמיינתי שהוא יגיע במיוחד בשבילי, אבל להפתעתי כך היה. ברגע שכרמי חזר למונית, הגיע דני קרוון אבל עיקר השיחה איתו התקיימה מאוחר יותר – את שני הראיונות ניתן לקרוא באתר החדש Xnet המעניק במה נכבדת לאדריכלות. הפעם Xnet אפילו נתן במה רחבה במיוחד לסקירת פרויקט הבימה וסביבתו שווה מאד לבקר, לראות את התמונות ולקרוא את הרעיונות והדעות השונות.

 

בניין התיאטרון עם פסלו של מנשה קדישמן

 

Xnet

חברות וחברים יקרים,

מעתה פועלת במה חדשה ברשת: Xnet הכוללת ערוץ שלם המוקדש לאדריכלות. אני חושב שכדאי מאד להכנס לשם. תנו כמה ימים שהעסק יתחיל לתקתק, ויהיה אחלה.

אמנם בשלב זה עדיין לא ניתן לראות את כל מה שהאתר הזה מציע כי הוא במעין השקה, אבל כבר עכשיו אפשר לראות שיש פה משהו חדש ומרתק, וגם אני כותב שם. כך לדוגמא רק עכשיו תוכלו למצוא שם 8 כתבות שכתבתי על פה ושם (גם במדור עיצוב):

http://www.xnet.co.il/architecture/home/0,14710,L-3377,00.html

ביי בנתיים,

מיכאל

סיבוב בדירה לדוגמא בפרויקט שיקום שכונות ברמלה

פרויקט שיקום שכונות אמנם גוסס, אך זה לא הפריע לי לראות מה הוא עדיין מייצר בעיר רמלה.

 

  

 

חזית הבניין

 

יום ששי הקרוב: מפגש על תרבות ואינטרנט ב'בית העיר'

ביום ששי הקרוב בשעה 12:00 יתקיים ב'בית העיר' שברחוב ביאליק בתל אביב פאנל על תרבות ואינטרנט, שבו אשתתף.

כמובן שאתן וגם אתם מוזמנים ואני בטוח שיהיה מעניין.

מיכאל

 

הזמנה / לחץ להגדלה

 

סיבוב בחדר האוכל ומרכז התרבות בקיבוץ עין גדי

 כבר הרבה זמן רציתי לבקר בקיבוץ עין גדי ולראות מה הותיר שם אחד מהאדריכלים היצירתיים בישראל – שמואל מסטצ'קין (2004-1908).

בסביבות ים המלח תכנן מסטצ'קין לא מעט מבנים שעל חלקם כתבתי כאן רשימות (בית היוצר המדהים, מרכזית טלפונים, ושיכון מגורים ומרכז תיירות שנהרס בנתיים. יש גם רשימה על הפרויקט הלא גמור בקיבוץ שדות ים). מסטצ'קין למד בבית הספר באוהאוס, שהפך בישראל לשם נרדף לסגנון בניה מודרני ונקי. אך יחד עם זאת, מסטצ'קין לא היה מחוייב לשום סגנון ואת זה ניתן למצוא לאורך כל עבודתו, ובמבנים בעין גדי במיוחד.

האדריכל והמורה דני מינץ חוזר ומדגיש שהאדריכלות של הקיבוץ היא ההפך ממה שאנחנו מצפים, והיא פועלת כמו נגטיב. בעוד שבעיר ובמושב הבניוי הוא המעצב את המקום, הרי שבקיבוץ המרחב הפתוח הוא העיקר כשהמבנים הם פרט משני בנוף. בקיבוץ עין גדי המטופח והמושקע הרעיון הזה בולט שבעתיים וישנה תחושה שכאשר מתהלכים בין בתי הקיבוץ, מטיילים למעשה בגן עדן.

  

בית התרבות במבט מלמטה

 

סיבוב יום יומי של 17 שעות בתל אביב / יום בחיי

בלוג  משמעותו יומן-רשת web log.

חשבתי שיהיה נחמד ללכת עם המושג הזה עד הסוף. אולי כמעט עד הסוף, כי לא הכל הכנסתי לכאן. אבל בהחלט הכנסתי את רוב מה שעשיתי. יש כאן גם שתיים מהבחורות הכי שוות בתל אביב. אחת מהן עכשיו כבר ביוון.

חוץ מהדברים שלא רציתי להציג, לצערי בגלל שאני בכל זאת קצת ביישן לפעמים, אז לא את הכל צלמתי. למשל כשישבתי אצל האדריכל אמנון רכטר במשרדו שבכיכר אתרים, באמצע הצטרפה גם אמו של האדריכל – השחקנית חנה מרון. התלבטתי אם לבקש לצלם את השניים. בסוף הגעתי למסקנה שהבקשה תשמע מוזרה. לכן מהביקור אצל רכטר יש כאן רק תמונות נטולות אנשים. העיצוב אגב של המשרד החדש תוכנן על ידי האדריכל כרם הלברכט – היזם והמנהל היצירתי של "החללית בירקון שבעים". 

דבר נוסף שהחסרתי הוא הפתיחה של היום. בדומה לאמצע ולסיום של היום - גם היא מצויה מול המחשב. בסך הכל אני עובד על 4 מחשבים, שביום המוצג כאן מופיעים שלושה מהם, כי את אחד לא פגשתי באותו יום. את הרשימה הזו כבר ערכתי לפני שבועיים, אבל מכל מיני סיבות העדפתי לעקב אותה. חוץ מרכטר ומרון, היו כאן גם רוני, אורן, אורית ועוד כל מיני כאלה שלא הכרתי או העדפתי להותיר מחוץ לפריים. יש גם לא מעט אדריכלות מתקופות שונות. זו רשימה של יותר תמונות ופחות מילים.

    

07:10 / במוסך, בני ברק