כיצד נוסדה שדרות?

החודש חוגגת שדרות 55 שנה להיווסדה. בשנת 1985 התקיים בשדרות אירוע לציון 30 שנה לעלייתה על הקרקע – טקסט זה הנו הרצאה שניתנה באירוע זה. כותב ונושא הנאום – אינג' אליעזר ברוצקוס היה אחת מהדמויות הדומיננטיות בתחום התכנון בישראל של שנות החמישים והששים ובכלל זה הביא להקמתם של עשרות יישובים וגם העיר שדרות. באמצע שנות השמונים, תקופה בה הייאוש וההתמרמרות בפריפריה הגיעו לשיאים חדשים, נערך הערב המדובר אליו הוזמן ברוצקוס לספר כיצד הוקמה שדרות.

בהרצאה מתאר ברוצקוס את השתלשלות העיניינים מנקודת מבטו ותפיסתו המייצגת את הריבונות, ולכן הוא נמנע כמובן מלהכנס לנושאים שאינם עומדים בקנה האחד עם הנרטיב האשכנזי-ציוני. כך למשל בציינו את נושא "פיזור האוכלוסיה" הוא אינו יורד לאחד משורשי הרעיון ששימש למעשה אמצעי למידור גיאוגרפי של קבוצה אתנית בעלת מעמד חברתי-כלכלי ובכך הופרדה הקבוצה מהמרכז וקיבעה אותה. רק בעשור האחרון החל לעלות בישראל הקול הבוחן נושאים אתנוגרפים, ואני ממליץ לקרוא את מאמריה של ד"ר פנינה מוצפי-האלר – חוקרת חלוצה בתחום זה (כמה ממאמריה נגישים בתחתית הערך שלה בויקיפדיה).

 

שער חוברת פירסומית על שדרות (מקור: ארכיון טוביהו, אוניברסיטת בן גוריון בנגב)

 

אין לי מושג איך הייתה האווירה, איך הגיבו לדברים שנשא ומה חשבו וותיקי העיר על האדם שיצר להם את התבנית שלתוכה נוצקו חייהם. בכל מקרה, אפשר כמובן לזקוף לזכותו באופן עקיף את התרומה היפה והייחודית שהביאה שדרות לתרבות הישראלית: כנסית השכל, טיפקס וקובי אוז, שמעון אדף ומאור כהן (שאמנם רק נולד בה אבל זה מספיק).

ברוצקוס היה אדם מאד מסודר ומאורגן, ודאג להעלות על הכתב את רעיונותיו והרצאותיו – בזכות זה איתרתי את ההרצאה הזו בארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב ע"ש טוביהו באוניברסיטת בן גוריון בנגב (עליו כבר כתבתי כאן רשימה ניפרדת).

מדובר בטקטס חשוב היות והוא לא רק כולל הסבר קצר וקולע שככל הנראה מסתמך על מסמכים ויומנים מאותה עת שברוצקוס החזיק ברשותו, אלא גם מציג את המנגנון המפליא שהביא להיווצרותה של שדרות ובכלל לפריסת היישובים בפריפריה. בשל חשיבותו הגדולה בחרתי לגשת ולהקליד את הטקסט ולהוציא אותו מבין תיקי הארכיון למען תושבי שדרות, חוקרים, תחקירנים וגם סתם סקרנים. 

אז עכשיו, 15 שנה אחרי, אני מעניק חזרה את הבמה לאליעזר ברוצקוס:

 

מראה הכיכר האזרחית בשדרות מתוך חוברת פירסומית (מקור: ארכיון טוביהו, אוניברסיטת בן גוריון בנגב)

 

 

ראש המועצה וקהל נכבד,

אני שמח להיות נוכח במעמד חגיגי זה, ובמיוחד כאשר הייתי מעורב, אולי לא כל כך בהיסטוריה כמו בטרום-היסטוריה של שדרות.

כידוע שדרות היא אחת מיצירות של מדיניות ל"פיזור האוכלוסיה".

לקראת סוף תקופת המנדט הבריטי בארץ כ-71% של כל היישוב היהודי בארץ היו מרוכזים בשלוש הערים הגדולות ופרבריהן הקרובים, ומזה כ-43% באזור המטרופוליני של תל אביב בלבד, בזמן שערים בינוניות וקטנות חסרו כמעט לחלוטין.

המוסדות הלאומיים היהודיים דאז היו שקועים בקידום ההתיישבות החקלאית ומעט תשומת לב ניתנה למיגזר העירוני שמבחינה כמותית היווה תמיד את רב המנין של האוכלוסיה היהודית. לכן הם ועימם גם דעת הציבור בתקופה ההיא, ראו את המצב שהיה קיים אז, שהיו מצד אחד רק יישובים כפריים, בעיקר קיבוצים ומושבי עובדים, ומצד שני שלוש ערים גדולות (ירושלים תל אביב וחיפה), בתור מצב "נורמאלי" וטבעי. אבל כבר אז נמצאו בארץ, בעיקר בין האנשים הקרובים לנושאי תכנון ערים ופתוח העירוני כאלה אשר ראו את המצב הזה בתור "בלתי נורמאלי" ולקוי מבחינות רבות.

עם החלטת האו"ם על כנון המדינה היהודית ולקראת הבאות התלכדו חסידי אסכולה זו ב"חוג לרפורמה התיישבותית" שהיה פעיל מאד בשנים 1948-51 והיווה בעצם את העריסה לאידיאולוגיה של "מדיניות לפזור אוכלוסיה". "החוג לרפורמה" יצא בפרוגרמה שבה הציע לצמצם את הגודל הנוסף של הערים הגדולות ושל תל אביב במיוחד, ללוות את ההתיישבות בכל חבל של הארץ בהתישבות העירונית, להפנות המשאבים החומריים והאנושיים לאזורים החדשים – לדרום, הנגב והגליל וליצור מערך של מרכזים עירוניים אזוריים בינוניים וקטנים.

עם כנון המדינה החדשה, רבים מראשי וחברי החוג לרפורמה (ביניהם גם הדובר) נתמנו למשרות אחראיות במשרדים הממשלתיים השונים, ובמיוחד באגף התכנון הארצי שהיה בשנים הראשונות במשרדו של ראש הממשלה ונמצא היום במשרד הפנים. כמו כן, במשרד העבודה והבינוי שחלש אז גם על פעולות השיכון. עו"ד צבי ברנזון ממייסדי ה"חוג לרפורמה" נתמנה כעבור זמן למנהל משרד העבודה והבנוי (יותר מאוחר היה שופט בבית המשפט העליון).

מדיניות לפיזור האוכלוסיה שנוסחה תחילה באגף התכנון ובמשרד העבודה והבינוי, אומצה יותר מאוחר על ידי ראש הממשלה דוד בן גוריון ובהדרגה גם על ידי רב המשרדים הממשלתיים האחרים. אגף התכנון התחיל מייד עם הווסדו ביולי 1948 לרקום תכניות לתפרוסת מתוכננת של אוכלוסיה על פני הארץ ולקבוע היכן רצוי למקם מרכזים עירוניים חדשים שיאוכלסו בעיקר על ידי העולים החדשים.

לכן, כבר במפה הראשונה לתכנית תפרוסת האוכלוסיה משנת 1949 אנו רואים סמוך למקומות הכפרים הערביים הגדולים לשעבר – בדיר וחוליקאט, בין הקיבוצים ברור-חיל וניר-עם עיגול אדום המסמן איתור רצוי למרכז עירוני חדש. עיגול זה המשיך להופיע תחת שמות שונים במקום הזה בתכניות מעודכנות חדשות לתפרוסת הרצויה של אוכלוסיה משנת 1951 ו-1954. אבל זו לא היתה יותר מהצעה רעיונית מוקדמת שטרם לבשה בשר וגידים.

זו היתה תקופה של עליה המונית שאותה היו נאלצים לקלוט בצורה ארעית, ובתנאים קשים ביותר תחילה במחנות עולים ויותר מאוחר במעברות.

אני זוכר היטב את ביקורו של גיורא יוספטל – אז ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, במשרדנו באגף התכנון במחצית שנת 1951 (מאוחר יותר נהיה לשר העבודה). הוא פנה אלינו בסגנון דיבור דרמטי: "מספרי העולים גוברים וגדלים. מקודם אנו שמנו מעברות סמוך לערים ומושבות קיימות וידענו שיש בהן פרנסה לעולים. אחרי זה עברנו ליסד מעברות על יד הישובים של היינו עוד בטוחים שיש כאן מקורות פרנסה, אבל מספרי העולים המשיכו לגבור. התחלנו ליסד מעברות במקומות שלא ידענו שיש אצלכם תכניות לערים חדשות, אבל כעת גם זה אינו מספיק. כעת אני באתי אליכם על מנת שתספרו לי אתרים שלגביהם יש לכם  ח ל ו מ ו ת  על עיר חדשה ואני אשים כעת בכל אתר של חלום שלכם מעברה!".

אחד מ"חלומות" כאלה היה העיגול האדום בין ברור-חיל וניר-עם. כמו כן ידענו וגם משרד העבודה ידע זאת, שבאזור זה ישנם סיכויים לעבודה במשקים הקיבוציים.

בדרך זו קמה לקראת שנת 1952 מעברה גבים-דורות במקום מזרחה מהאתר של שדרות היום. אבל זו היתה רק מעברה – מקום מגורים ארעי ועוד לא ישוב קבע עירוני. אגף התכנון המשיך לפעול ביזום המרכזים העירוניים החדשים באתרים שנקבעו תחילה רק באופן סכמטי על המפה, ביניהם גם לגבי אזור של שער הנגב.

היה זה רצוי לייסד מרכזים עירוניים על בסיס של מפעלי תעשיה, אבל בתקופה ההיא זה היה עדיין עוד בלתי מציאותי. בראשית שנות החמישים אף אחד מהמשקיעים הפרטיים בתעשיה עוד לא היה מוכן להתרחק מפרברי תל אביב או חיפה, ויסוד מפעל בנתניה או חדרה היה עוד נחשב כמעשה חלוצי ותעוזה. משרד המסחר והתעשיה עוד טרם השתלב בתור גורם פעיל במדיניות של פיזור אוכלוסיה וגם טרם היה מצויד במשאבים הכספיים לסבסוד מפעלי התעשיה שהיו מוכנים להתיישב בדרום, בנגב ובגליל.

לכן הנתיב בכיוון היסוד של מרכזים אזוריים עבר בתקופה זו דרך מועצות אזוריות – ארגון גג מוניציפלי של קיבוצים ומושבי עובדים באזור. איש ראשון שהגה את הרעיון של "מרכז" למועצה האזורית היה איש כפר ורבורג ויושב ראש המועצה האזורית באר-טוביה מרדכי גובר (יותר מאוחר עמד בראש ההתיישבות בחבל לכיש). עוד בסוף שנת 1950 הוא בא לאגף התכנון עם רעיון של מרכז למועצה האזורית באר-טוביה. אגף התכנון אימץ את הרעיון וכך נוצר מרכז אזורי, היום זו העיר קרית-מלאכי. גרסנו ביחד עם גובר שכמעט לכל מועצה אזורית יש צורך ב"מרכז" משלה שבו ירוכזו מפעלי המועצה, מוסדות המועצה ויגורו עובדים שכירים המועסקים בשירותים ומפעלים של המועצה, וגם פועלים שכירים המועסקים בחקלאות, אשר בתקופה ההיא היו לא מעטים.

בשנים 1953 ו-1954 כממונה על תכנון ארצי במשרד הפנים נסעתי בכל הארץ, בצפון ובדרום בניסיון לשכנע את ראשי המועצות האזוריות שכדאי להם ליסד מרכזים מסוג זה. לא תמיד הצלחתי במשימה הזו, אבל במקרים לא מעטים הצלחתי. בצורה זו קמה שלומי בצפון ושדרות, נתיבות ואופקים בדרום, תחילה בתור מרכזי המועצות האזוריות. עוד לפני זה קמו קרית-שמונה ובית-שאן על רקע דומה.

באתי במחצית שנת 1954 למועצה אזורית שער הנגב שבראשה עמד אז מר נאור. הצלחתי לשכנע אותו שרצוי גם לשער הנגב לרכז את מפעליה ומוסדותיה ולשכן את העובדים בשדותיה והמשקים בתוך מרכז מתוכנן ומגובש. אחרי שהצלחתי במשימה זו, ערכנו ביחד עם עמיתי מאגף התכנון עמנואל גרין ויוסף הרמלי סיורים אחדים על מנת לאתר את השטח המדויק להקמת המרכז. בחרנו באתור הנוכחי של שדרות, בקרבה לקיבוץ ניר-עם בעיקר בזכות מרכזיותו באזור וגם בזכות המצב הטופוגרפי ומבנה הקרקע.

הצעד הבא שלי היה אל אגף השכון במשרד העבודה. פניתי ליהודה תמיר, סגנו של ראש האגף דוד טנה, איש רב פעלים שהיה לו אז מעמד מרכזי בנושאי איתור ויזום שכונים במרחבי הארץ. אמרתי לו שקיימת נכונות של המעוצה האזורית שער הנגב ליסד מרכז אזורי וגם נמצאת כבר בקרבת מקום מעברה גבים-דורות שתושביה מועסקים בקיבוצי הסביבה. הצעתי נתמכה גם על ידי אגף התעסוקה של משרד העבודה שהיה מעוניין לרתק על ידי שיכון קבע את המועסקים במשקי הסביבה לאזור. יהודה תמיר נתן את הסכמתו המלאה ליסוד המרכז וגם לאחר שביקר במקום את האיתור אשר הוצע על ידינו.

הישיבה המסכמת היתה בהשתתפות נציגי אגף התכנון במשרד הפנים, של אגפי שיכון ותעסוקה במשרד העבודה, של מועצה אזורית שער הנגב ושל צה"ל. עקרונית נציג צה"ל היה מעוניין ביצירת מרכז עירוני באזור, אבל היו לו ספקות ביחס לאזור שנחבר. הוא היה לפי דעתו קרוב מידי לגבול רצועת עזה שהיתה בשליטת הצבא המצרי, ולכן עוד בטווח של תותחי האויב, אבל סוף הדיון הסכים להוריד את הסתייגותו. ישיבה זו התקיימה ב-20.10.54 ותאריך זה ניתן לראות בתור יום הולדת ה"רשמי" של שדרות.

אחרי שיסוד של מרכז למועצה האזורית שער הנגב אושר בישיבה ההיא על ידי הגורמים הקובעים, נגשתי יחד עם עמיתי יוסף הרמלין לערוך את הפרוגרמה הכלכלית והתכנונית למרכז. היעד למספר התושבים בפרוגרמה היה יחסית צנוע – 3,500 בטווח של 5 שנים. על סמך הפרוגרמה הזו עובדה גם תכנית המתאר הראשונה ליישוב.

הבניה התחילה מיד וכבר בפברואר 1955 הוקמו במקום 80 צריפים. היתה זו תקופה של עליה המונית ממרוקו, ולכן המשתכנים הראשונים ורוב מנין של תושבי שדרות באו ממרוקו. הכרתי את יהדות מרוקו עוד מנסיעת לימוד שלי בשנת 1954 במהלכה ביליתי במשך שבועות רבים בערי מרוקו. הבניה בשדרות מטעם אגף התכנון התקדמה במהירות. בשנת 1955 בלבד הוקמו 250 יחידות מגורים בבנייה קשה נוסף על ה-80 צריפים הראשונים. קצב הבניה והאכלוס המהירים נמשכו גם בשנים הבאות וגידול זה חרג מהממדים המיועדים למרכז של המועצה האזורית הכפרית.

כידוע השידוך בין העיירה שהייתה כבר מרובת תושבים ובין המועצה האזורית לא יצא יפה. המועצה האזורית על פי מהותה אינה בנויה לטפל ביישובים בעלי אופי עירוני וגם חששה מאובדן הציביון החקלאי-כפרי. גדעון נאור שהיה יושב ראש המועצה האזורית שער הנגב שהיה שותף חשוב ביצירת המרכז האזורי דרש כעבור שנים מעטות במפגיע להוציא את שדרות מהמועצה האזורית ולכונן אותה בתור מועצה מקומית נפרדת. בזמן מתן ה"גט" המוניציפאלי בשנת 1958 דאגנו לכך שאזור התעשיה של שדרות יחולק והמועצה האזורית תמשיך לשלוט על חלק ניכר ממנו, אחרת הייתה קיימת סכנה שהמועצה האזורית תחדול למקם את מפעליה סמוך לעיירה, וזה בוודאי שלא היה לטובת מצב התעסוקה בעיר החדשה.

פירוק השותפות המוניציפאלית בין המועצה האזורית והעיירה לא היה גורל של שדרות לבד, אלא של כל העיירות שנוסדו בראשיתן בתור מרכזי המועצות האזוריות.

בשנים הראשונות של קיומה עברה שדרות דרך יסורים קשה, עד שהצליחו לבסס אותה על מספר מפעלי תעשיה חשובים שכוונו אליה.

בשנת 1957, כאשר שר הפנים דאז – ישראל בר-יהודה עיין בתזכיר שתאר את המצב החמור שהיה קיים אז בשדרות הוא רשם בתיק: "מי היו היוזמים של יסוד שדרות על כל צרותיה? האם לא כדאי למנות ועדת חקירה שתבדוק כיצד עשו מעשה בלתי אחראי כזה?". בכל זאת ועדת חקירה לא נתמנתה אז ואני פונה היום אליהם בשאלה: לו היו מרכיבים היום ועדת חקירה כזו, האם יש לי, בתור אחד ה"פושעים" העיקריים של מעשה בלתי אחראי זה, סיכוי לצאת זכאי מחקירה זו?

תודה!

* * *

  

 

 

 

 

 

עד כאן אני מביא את הרצאתו של ברוצקוס. 

לסיום: ברצוני להודות לארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב, וכן לאדר' צבי אלחייני שכתב כמה שורות קצרות המסכמות את הביוגרפיה של ברוצקוס:

 

אליעזר (ליאוניד) ברוצקוס נולד ב-1907 ברוסיה והיגר לארץ ישראל  ב-1933. הוא היה מתכנן ערים ומהנדס עם התמחות בתכנון אזורי, שימש כמהנדס העיר בני ברק בשנים 1948-1939 וכמרכז החוג לרפורמה התיישבותית שפעל בין 1947 ל-1951.  עם הקמת המדינה התמנה למנהל מחלקת הסקר באגף התכנון במשרד הפנים ולאחר מכן התמנה לתפקיד ממונה על התכנון הארצי במשרד הפנים.