סיבוב בכיכר הרצל בדימונה

 

באמצע המדבר ובשיא החום, כשהוא מוקף בפרחי עונה צבעוניים, עומד לו תיאודור הרצל בחליפה שחורה ולא זז. הוא עומד במרכז כיכר תנועה בכניסה לדימונה ומקבל את פני הבאים. המכוניות באות ועוזבות ומבעד לעיניו השחורות הוא מלווה אותן במבטו.

הגעתי לעיר עם רוני, מירב וטלי לצורך המחקר שלנו על סביבות מגורים בישראל. אבל מכל מה שראיתי הכי נדלקתי על הרצל.

כשהרצל רצה להציג את עתיד מדינת היהודים הוא חלם על חיפה: רכבות מהירות וקלות, נשים בשמלות מלמלה ומקושטות בתכשיטים, בלי מסחר זעיר ("זאת היתה אחת הבעיות שהחברה שלנו היתה חייבת לפתור" מסביר דוד ליטווק ב'אלטנוילנד') אבל עם בתי אופרה מפוארים ותיאטרון עם "מחזות יהודיים". בדימונה אין אמנם אופרה אבל בנתיים הוקם בה תיאטרון מקומי אמיתי ומקורי.

 

הרצל 1

 

סיבוב בבית הכנסת של תיכון אמית בפתח תקוה

לפני יותר משנתיים ישבנו (שאול ואני) במשרדו של האדריכל מרדכי בן-חורין. הוא סיפר לנו על חייו ועבודתו. בין השאר ציין את אחת מעבודותיו המוקדמות: מבני בית הספר "מוסד עליה", בשכונת כפר אברהם במזרח פתח תקוה.

מאז אותה שיחה הנושא של ביקור במקום עלה מידי פעם, אבל טרם בוצע. ביום ששי האחרון קפצנו לבקר במקום, לא לפני שחיסלנו שתי צלחות חומוס.

 

אולם בית הכנסת נוצר בהשראת מבנה בסיליקה כשהאור חודר מחלונות מוארכים בתקרה. מחיצה דקורטיבית עוצבה על ידי הצייר והפסל משה שטרנשוס והקיר המזרחי הפך לקיר פיסולי הודות לשימוש באבן לקט מקומית וארון קודש מלבני המרחף מעל במה נמוכה

סיבוב במסגד של מושב זכריה

בדרך להרודיון ביום העצמאות עצרנו במושב זכריה. זה נחמד שתמיד מוצאים משהו מעניין בכל מקום. המושב זכריה ממוקם בשוליו הדרומיים של עמק האלה. הוא מסתיר בין בתיו את אחד המסגדים השלימים והיפים ביותר שנותרו בין היישובים הישראלים שהוקמו על שרידי יישובים ערבים.

גם היום ליישוב לא קוראים זכריה כמו הנביא בתנ"ך, אלא כשם הכפר הערבי המאוית באופן זהה: Zakariyya.

ביקרתי כאן כבר לפני כמה שנים כדי לראות את המסגד הזה, אלא שהפעם גם ביקרתי בו בפנים. הוא כמובן נטוש, פרוץ, מוזנח והפך למזבלה של תושבי המקום. נכון, המסגד שימש את אלה הנתפסים כאויב אבל הוא שימש כמבנה דתי בו התפללו לאותו אל. זלזולם של תושבי זכריה במקום נתפס אולי כטימטום ואטימות או כנקמה בתושבי האדמה הקודמים, אך הוא למעשה יריקה בכבודו של בורא עולם שלכבודו נבנה הבניין ועל כך אני משער אין חולקים. עד 1967 זכריה היתה יישוב ספר, גם היום היא נראית כזו. לכאורה סתם מקום שאין מה לחפש בו. חוץ מהמסגד כמובן.

 

המסגד: חזית מזרחית

סיבוב במועדון לחבר של קיבוץ נתיב הל"ה

ביום העצמאות נסענו להרודיון. בדרך חזרה כשחציתי את עמק האלה, החלטתי להכנס לקיבוץ נתיב הל"ה. אף פעם לא ביקרתי בו והיות והיה מוקדם מצאתי הזדמנות לבקר ולראות מה יש שם. לא התאכזבתי. ירדתי מהמכונית כדי לראות את חדר האוכל שהוא לא כל כך מעניין, אבל בחזיתו יש את כר הדשא הקלאסי של הקיבוץ ואז מגיע המועדון לחבר. זהו אחד המבנים המוקדמים (1959) שתכנן אחד מהאדריכלים האהובים עלי - חנן הברון חבר קיבוץ רעים. בעבר כתבתי עליו לא מעט ועל כך בהמשך.

הברון מוכר כמי שתכנן את הספריה הלאומית בגבעת רם (במסגרת צוות אדריכלים), את בית הקיבוץ המאוחד ברחוב סוטין בתל אביב (עם זיוה ארמוני) ועוד מבנים רבים וטובים בעיקר בקיבוצים. לא זכרתי את קיומו של המבנה ולכן המפגש איתו שימח אותי.

מה כבר שימח אותי? אין טוב מלהיתקל ודוקא ביום העצמאות, במבנה של אדריכל שמשקף צניעות, פשטות, כנות ורצון להתחבר למקום הישראלי. רחוק רחוק מעבודות של טיפוסים כמו משה צור, משה ספדיה ומשה עפיה.

 

מועדון לחבר: חזית דרומית

 

סיבוב בתי ספר 6 / בית הספר מאיר דורון ברמת השרון

כבר יותר משנה שלא הבאתי את מה שאני מפרסם בכתב העת "הד החינוך". הסיבה העיקרית היא שכתבתי על פרויקטים בחו"ל שלא נראים לי מתאימים לכאן. באופן עקרוני בבלוג אני מעוניין להתמקד רק באתרים מקומיים (למעט מקרה אחד).

בגיליון האחרון שהתפרסם בשבוע שעבר הצגתי את בית הספר החדש שתכננו האדריכלים-שותפים ברוך ברוך (יו"ר עמותת האדריכלים בישראל) ויוסי סלומון (אבא של דניאל סלומון) ברמת השרון שבוצע על ידי החברה למשק וכלכלה (שדאגה גם לתמונות). מדובר בבית ספר שזכה לטיפול עדין של צבע, מה שעורר אצלי את העיסוק בצבע באדריכלות והשפעתו על המשתמש.

* * *

 

צבעוניות בחזיתות בית הספר (צילומים: משה כהן)

 

 

סיבוב בבית היערן שביער ריחן ובמעוז צבי

במהלך לימוד על תעשיית הפחמים בעמק דותן שבצפון-מערב השומרון, ביקשתי לעצור בשתי נקודות שאינן קשורות בתעשיית הפחמים. זה היה לי הביקור הראשון באזור ורציתי לראות עוד. על תעשיית הפחמים לא תקראו כאן, אבל על אותם שני מקומות אחרים דווקא כן.

 

זה לא בית היערן הבריטי אלא עמדת השמירה הישראלית. בית היערן בהמשך הרשימה

סיבוב בשרידי כפר ענא שבאור יהודה

בקעת אונו שבשולי מטרופולין דן, היא מקום עם אוכל, שירה, היסטוריה ואדריכלות. הודות לכרישי הנדל"ן ומקבלי ההחלטות הבורים, היופי והייחוד של המקום התחרבש והפך לפרבר אחד גדול וסתמי. מי שרוצה לדעת על מה אני מדבר מומלץ שיזדרז ויבקר באזור: היום עדיין ניתן לראות את הערכים שהולכים נעלמים. הפעם אני רוצה להפנות את המבט לשרידיו הממש אחרונים של כפר ענא - עיירה שהתקיימה עד 1948 בשטח שהיום נמצא במזרח אור יהודה.

 

מסגד הכפר ענא

 

תערוכה+אירוע+ספר על מפעל ארגמן ביבנה

לפני שנה כתבתי כאן על מפעל ארגמן ביבנה שתכנן האדריכל רם כרמי בשנות הששים העליזות. בין השאר, חיפשתי אז תכניות של הבניין וגם מצאתי ועכשיו בתערוכה חלק מאותם חומרים יוצגו במסגרת תערוכה שתועלה למשך 10 ימים בלבד בגלריה שבבית האדריכל.

 

ההזמנה - לחצו להגדלה

סיבוב בבונקרים הבריטים ליד קיבוץ בארי

בונקרים הם תמיד דבר שאני שמח לראות, כל שכן כשהם נטושים ועזובים. יום לפני שנסעתי כדי לבקר במחנה רעים שבמישור חוף הנגב, נתקלתי בהמלצה לטיול באתר "שבילים": באזור של קיבוץ בארי, בדרך לרעים, יש הרבה מאד אתרים מעניינים ויפים אבל המילים "מחסני תחמושת מתקופת הכיבוש הבריטי" מייד תפסו את עיניי.

אין הרבה מידע לגבי האתר הזה שאת מרבית האנשים הוא לא יעניין. 217 קירות כשמאחוריהם תלוליות עפר בצורת האות ח' שהוקמו על ידי כוחות הצבא הבריטי כדי להגן על גבולה הדומה של ארץ ישראל מפני פלישה גרמנית בזמן מלחמת העולם השניה. הקירות הארוכים נועדו להגן מפני התפצצות אחד המחסנים, דבר שעלול להצית גם את הבונקר הסמוך. בחלק מהבונקרים נותרו גם שרידי מחסנים - מבנים קטנים עם חלונות ודלתות (שלא שרדו), רצפות בטון וקירות סיליקט.

אחד מהבונקרים היחידים שנותרו שלימים פחות או יותר

 

 

סיבוב רועש בדירות מול מרכז פרס לשלום

מסיבת ענק ביפו? זה קורה שעל יד הבית מתקיימת מסיבה ויש קצת רעש, אבל כאן זה סיפור אחר. אתמול בערב השתתפתי בסקר דיירים לצורך בחינה למימוש פרויקט התחדשות עירונית באחת מהשכונות המאתגרות ביותר ביפו, ואולי בישראל כולה. לשמחתי הסקר בוצע ביעילות ולכן כל אחד ממשקי הבית במקום ענה על הסקר (שלא היה קצר). למרות זאת ניתקלתי בקשיים לא צפויים. מעבר לכביש נערכה מסיבת ענק בחצר של "מרכז פרס לשלום". הווליום האדיר בקושי איפשר לי לשמוע את תשובות הדיירים.

  

למסיבה לא הוזמן איש מדיירי הבית (כי הרי כולם שהו בבתים והודות זה ענו לי על הסקר). כשעמדתי לבחון את הבאים והיוצאים לאירוע הנוצץ, ראיתי מכוניות מפוארות עוצרות בחזית מרכז פרס, ומהן ירדו אנשים לבושים בחליפות יקרות ומלווים בבנות זוגן המגונדרות והמאופרות בכבדות, היו גם לא מעט דתיים שהתבלטו בכך שהיו שמנים, ומסרו את מפתחות הלקסוס שלהם לשירותי חניה ונכנסו מייד למתחם המקושט. במתחם נערכו שולחנות יפים והוצבה במה גדולה עם תאורה וציוד הגברה שלא היו מביישים אף הופעה של שרית חדד או קובי פרץ. והווליום היה בהתאם. כאן אפשר לראות באופן הבולט ביותר מי השחור ומי הלבן.  

 

מרכז פרס לשלום במבט מאחת מדירות המגורים שממולו