כבר יותר משנה שלא הבאתי את מה שאני מפרסם בכתב העת "הד החינוך". הסיבה העיקרית היא שכתבתי על פרויקטים בחו"ל שלא נראים לי מתאימים לכאן. באופן עקרוני בבלוג אני מעוניין להתמקד רק באתרים מקומיים (למעט מקרה אחד).
בגיליון האחרון שהתפרסם בשבוע שעבר הצגתי את בית הספר החדש שתכננו האדריכלים-שותפים ברוך ברוך (יו"ר עמותת האדריכלים בישראל) ויוסי סלומון (אבא של דניאל סלומון) ברמת השרון שבוצע על ידי החברה למשק וכלכלה (שדאגה גם לתמונות). מדובר בבית ספר שזכה לטיפול עדין של צבע, מה שעורר אצלי את העיסוק בצבע באדריכלות והשפעתו על המשתמש.
* * *
צבעוניות בחזיתות בית הספר (צילומים: משה כהן)
קרא עוד »
במהלך לימוד על תעשיית הפחמים בעמק דותן שבצפון-מערב השומרון, ביקשתי לעצור בשתי נקודות שאינן קשורות בתעשיית הפחמים. זה היה לי הביקור הראשון באזור ורציתי לראות עוד. על תעשיית הפחמים לא תקראו כאן, אבל על אותם שני מקומות אחרים דווקא כן.
זה לא בית היערן הבריטי אלא עמדת השמירה הישראלית. בית היערן בהמשך הרשימה
קרא עוד »
בקעת אונו שבשולי מטרופולין דן, היא מקום עם אוכל, שירה, היסטוריה ואדריכלות. הודות לכרישי הנדל"ן ומקבלי ההחלטות הבורים, היופי והייחוד של המקום התחרבש והפך לפרבר אחד גדול וסתמי. מי שרוצה לדעת על מה אני מדבר מומלץ שיזדרז ויבקר באזור: היום עדיין ניתן לראות את הערכים שהולכים נעלמים. הפעם אני רוצה להפנות את המבט לשרידיו הממש אחרונים של כפר ענא - עיירה שהתקיימה עד 1948 בשטח שהיום נמצא במזרח אור יהודה.
מסגד הכפר ענא
קרא עוד »
לפני שנה כתבתי כאן על מפעל ארגמן ביבנה שתכנן האדריכל רם כרמי בשנות הששים העליזות. בין השאר, חיפשתי אז תכניות של הבניין וגם מצאתי ועכשיו בתערוכה חלק מאותם חומרים יוצגו במסגרת תערוכה שתועלה למשך 10 ימים בלבד בגלריה שבבית האדריכל.
ההזמנה - לחצו להגדלה
קרא עוד »
בונקרים הם תמיד דבר שאני שמח לראות, כל שכן כשהם נטושים ועזובים. יום לפני שנסעתי כדי לבקר במחנה רעים שבמישור חוף הנגב, נתקלתי בהמלצה לטיול באתר "שבילים": באזור של קיבוץ בארי, בדרך לרעים, יש הרבה מאד אתרים מעניינים ויפים אבל המילים "מחסני תחמושת מתקופת הכיבוש הבריטי" מייד תפסו את עיניי.
אין הרבה מידע לגבי האתר הזה שאת מרבית האנשים הוא לא יעניין. 217 קירות כשמאחוריהם תלוליות עפר בצורת האות ח' שהוקמו על ידי כוחות הצבא הבריטי כדי להגן על גבולה הדומה של ארץ ישראל מפני פלישה גרמנית בזמן מלחמת העולם השניה. הקירות הארוכים נועדו להגן מפני התפצצות אחד המחסנים, דבר שעלול להצית גם את הבונקר הסמוך. בחלק מהבונקרים נותרו גם שרידי מחסנים - מבנים קטנים עם חלונות ודלתות (שלא שרדו), רצפות בטון וקירות סיליקט.
אחד מהבונקרים היחידים שנותרו שלימים פחות או יותר
רגע לפני שנפרדים משנת תשע"א ונכנסים לשנה חדשה רציתי לאחל לכם קוראות וקוראים יקרים שנה טובה.
כרגע אני חוגג עם כמה מהבנות בהודו הרחוקה אבל אני מבטיח לחזור בקרוב!
*
אני והבנות (צילום: הילה)
מסיבת ענק ביפו? זה קורה שעל יד הבית מתקיימת מסיבה ויש קצת רעש, אבל כאן זה סיפור אחר. אתמול בערב השתתפתי בסקר דיירים לצורך בחינה למימוש פרויקט התחדשות עירונית באחת מהשכונות המאתגרות ביותר ביפו, ואולי בישראל כולה. לשמחתי הסקר בוצע ביעילות ולכן כל אחד ממשקי הבית במקום ענה על הסקר (שלא היה קצר). למרות זאת ניתקלתי בקשיים לא צפויים. מעבר לכביש נערכה מסיבת ענק בחצר של "מרכז פרס לשלום". הווליום האדיר בקושי איפשר לי לשמוע את תשובות הדיירים.
למסיבה לא הוזמן איש מדיירי הבית (כי הרי כולם שהו בבתים והודות זה ענו לי על הסקר). כשעמדתי לבחון את הבאים והיוצאים לאירוע הנוצץ, ראיתי מכוניות מפוארות עוצרות בחזית מרכז פרס, ומהן ירדו אנשים לבושים בחליפות יקרות ומלווים בבנות זוגן המגונדרות והמאופרות בכבדות, היו גם לא מעט דתיים שהתבלטו בכך שהיו שמנים, ומסרו את מפתחות הלקסוס שלהם לשירותי חניה ונכנסו מייד למתחם המקושט. במתחם נערכו שולחנות יפים והוצבה במה גדולה עם תאורה וציוד הגברה שלא היו מביישים אף הופעה של שרית חדד או קובי פרץ. והווליום היה בהתאם. כאן אפשר לראות באופן הבולט ביותר מי השחור ומי הלבן.
מרכז פרס לשלום במבט מאחת מדירות המגורים שממולו
את האנדרטה ומצבת הקבר של
אפרים צ'יזיק בשולי
יער חולדה, המכונה גם יער הרצל, עיצבה ופיסלה באבן הפסלת המיתולוגית ולימים זוכת פרס ישראל בתיה לישנסקי, שיצרה כמה מהעבודות היותר חשובות בתולדות האמנות הישראלית. הוכחה לכך אין בעיה למצוא
בערך הקצר שנכתב עליה בויקיפדיה.
למרות שהמטרה הייתה להפוך את דמותו של צ'יזיק למיתוס שנפל בקרב על הגנת החווה, העסק לא צלח וצ'יזיק לא נכנס לחזית ההיסטוריה של תקומת ישראל בארצו. האנדרטה הוקמה בשנת 1937, שלוש שנים לאחר חנוכת פסל האריה השואג בתל חי שהוקם כמצבה על קבר האחים של שמונת מגיני תל-חי. לעומת תל-חי, כאן טמון אדם אחד. אולי לצורך העצמת המיתוס "גייסו" את אחותו של צ'יזיק שנהרגה בחצר תל חי, ודמותה נחצבה אף היא בפסל, אך זה לא עזר והמיתוס לא תפס.
יש משהו שקט ואחר באנדרטה הצנועה הזו יחסית לאלה האחרות. כאן הדמויות אינן שלמות, אלא הן חלק בלתי נפרד מסלע הגיר המקומי. זה לא אנילביץ העצום, זייד על סוסתו מברונזה ואפילו לא האריה השואג והמלכותי. כאן ישנן שלוש דמויות כלואות בסלע. הפסל נגיש למישוש, מצוי בגובה העיניים וניתן להתבונן לדמויות ממש לתוך העיניים. הפסל לא בבית קברות מגודר ולא בקיבוץ מאוכלס. כאן זה אמצע יער, אין שומר, אין גדר והפסל נגיש כל היום וכל השנה. זה יופיו, ייחודו וחשיבותו.
אפרים ושרה
קרא עוד »
כבר כילד כל פעם שעברנו בדרך לטיול בצפון למרגלות פסלו של זייד, הקסימה אותי העובדה שהוא עדיין שם ולא זז. צופה על העמק, מתבונן בשדות, בכבישים, במכוניות. השכנים שתקעו לו כדור בגב, אולי חיים עדיין בכפר הסמוך ואולי גורשו מזמן. העמק נותר פחות או יותר אותו הדבר. אמנם קצת יותר כבישים, יותר קניונים, הרוח שינתה כיוון, אבל זייד נותר על מקומו.
לפני שנים ספורות זייד זז. הוא אמנם לא מסוגל לזוז לבד כי הוא עשוי מברונזה וכך גם הסוסה, אבל כמה גברים חסונים סייעו לו, אך בלי הרבה הצלחה. בעקבות התזוזה אפילו עשו שני סרטים, אחד תיעודי ושני עלילתי, אבל היום חוץ מצלקת בלב אין כל זכר לפרשה.
רציתי לראות כמה דברים באזור, אז הייתה כאן הזדמנות נאה לעצור ולשוב ולבקר את זייד.
אלכסנדר
קרא עוד »
אני לא יודע למה אבל משום מה במקום מרדכי, אני טועה… פנחס. אולי בגלל 'פנחס הקטן' ואולי בגלל אחת התמונות.
הוא עדיין שם צופה בדממה, בתנועה קפואה עם רימון ביד ומוכן לפעולה. בשנת 1951 הרימו את הפסל לראש הגבעה והציבו אותו על במת אבן נאה, ומאז הוא משקיף ורואה כיצד הארץ נבנית ומתפתחת. כיצד מתרחב הקיבוץ ומופרט. ראשי ממשלה מתחלפים, נשיאים מטרידים ואונסים, תינוקות נולדים ואחרים מתים. במבט חודר כמו פסלו של דוד בפירנצה, הוא קצת זועף, אולי קשה לו כי הוא מבין מה הוא רואה.
היום יותר מתמיד נראה שבישראל יורקים על הזיכרון – גם הקרוב וגם הרחוק.
ממה זה נובע? אולי מי שיורק על הזיכרון הרחוק, מגיע בסופו של היום לכך שגם הזיכרון הקרוב נשכח וערכים רדודים וריקים הופכים אצלו לערכים עליונים. כשבאים לבד ובשקט לבקר את אנילביץ' עם הרימון ביד, זה עושה משהו.
פנחס
